ראשית, אלו מחשבות שראויות להערכה בעיניי! שימת לב לפרטים, הבנה בסיסית שיש צורך בהכשרה רלוונטית ומוכרת בתחום, שלצערי -כמטפלת באומנות- לא תמיד מייחסים לכך חשיבות ונגרמים נזקים בגוף ובנפש.
ובקשר לשאלותייך- אני חושבת שזה תלוי בעיקר לגבי סיבת הפניה לטיפול- אם הטיפול הוא ממוקד קושי ספציפי, והמטופל הגיע עם ציפייה לסיוע בתחום, יש מעקב ועדכון אם ישנה התקדמות או לא, ומסיימים בהתאם.
במידה והטיפול הוא דינאמי, כזה שמלווה את האדם לאורך חייו ומסייע בהבנות שונות ומקדם מאוד, כמובן!
אז ישנה משמעות לשיח עם המטפל גם על נושא כזה, ברגע שהמטופל יחוש צורך לסיים את הטיפול מתוך תחושת הישג/ מיצוי/ קושי כלכלי- הוא ידווח למטפל ויתכוננו לקראת הסיום. כמובן שגם מנגד- אם המטפל מבין מהטיפול כי המטופל השיג מטרות משמעותיות שמספיקות לו כרגע, הוא יציף את זה בעצמו.
הצבת המטרות מתרחשת בעיקר בתחילת הטיפול, המטופל והמטפל בונים אותה יחד, או שהמטפל בונה אותה עבור המטופל והוא זכאי וראשי לדעת מהן, כמובן!
ובקשר לחיבור למטפל- קשה לאמוד זאת בכמות טיפולים לדעתי. כי יהיו כאלה שאחרי חודש כבר ירגישו שלא רוצים לנסות עוד וימשיכו למטפל אחר בעוד אדם אחר יחליט לתת הזדמנות ארוכה יותר לקשר.
בכל מקרה- לא להישאר איפה שלא מרגישים התקדמות, לא לדשדש ללא מטרה, ולהציף כל מה שמרגיש. זה תמיד לב הטיפול.
בהצלחה!
מצטרפת לכל מילה!
סיכמת את זה מעולה. ברור, מאיר עיניים, וקולע לטעמי.
מוסיפה על כך, לתשומת ליבך
@דעת ובינה שציינת פה בעצמך
נניח מבוגר שהלך לטיפול רגשי קבוע במשך כמה שנים (אך לא עקב בעיה ספציפית במיוחד), אם לא היה מפסיק מיוזמתו זה כנראה היה ממשיך הלאה והלאה. איש מקצוע אחר ששמע על הסיטואציה אמר שזה נשמע לו נורמלי לגמרי , ואם היה לו כסף הוא היה הולך גם לטיפול כזה.
זה גופא מסביר את הסיבה של סדרת פגישות ארוכה שמתפרשת על פני שנים
ומתחבר למה ש
@artheraphy@ תיארה כ"מלווה את האדם לאורך חייו".
ולכן התשובה לשאלתך "מה הנורמה?"
תשתנה בהתאם לסגנון גישה של אסכולה טיפולית ולמטרתו של הלקוח בטיפול.
בגדול, נכון להיום, טיפול פסיכותרפי (שיחתי) של כמה שנים, הוא בעיקר רלוונטי בשני סוגי מקרים:
1.
התמודדות מתמשכת עם קושי מסוים / נתונים מאתגרים
שמתרחשים בחייו של האדם באופן פעיל לאורך זמן
(לדוג' טיפול בהורה מזדקן, הורות לילד עם צרכים מיוחדים,
גידול ילדים באופן חד הורי, זוגיות מורכבת וכו')
במקרים כאלו בדרך כלל אין "בעיה ספציפית"
אלא קושי כללי שכולל בתוכו מגוון אתגרים, שמתעוררות בצמתים שונים,
וחשוב תמיכה עקבית, ליווי קבוע, אוורור של רגשות,
יכולת לשתף ולהיוועץ באנקדוטות שדורשות הכרעה ודרכי פעולה
והעצמת כושר ההתמודדות של האדם עם ובמקביל לגלים שסוערים כל הזמן.
במקרים האלו, אולי אי אפשר לומר ש"חובה" ללכת לטיפול כל שבוע במשך שנים
אם כי, ברוב המקרים מן הסוג הזה, סביר שזה יצדיק מפגשים לאורך זמן.
אפשר אולי בלי. עדיף - עם.
זו נורמה הגיונית. יש שיאמרו - מומלצת ביותר. אם בן אדם יעדיף אחרת - זה גם נורמלי.
2.
יש אנשים שרואים בטיפול רגשי מקבילה ל"טיפול פנים" או "חדר כושר" לנפש,
וכמו שהם הולכים לשחיה פעם בשבוע, להליכה כל יום, לקוסמטיקאית כל שלושה שבועות,
מאווררים מזרנים כל שישי, ומשתתפים בחוג מחול מדי יום שני
ככה הם גם מעוניינים להשקיע באופן עקבי ורציף בנפש, כדי לטפח את בריאותה,
לעשות השתדלות למנוע את היווצרותם של משברים, לשפר את החוסן הנפשי שלהם באופן כללי,
ולהצליח לשוט באופן מיטבי עם אתגרים החיים הקלאסיים (בינינו, למי אין?)
אנשים כאלו בד"כ מעוניינים בפגישות קבועות לאורך שנים.
אפשר בלי. הבן אדם בוחר עם.
זו לא שאלה של "נורמה", זה עניין של זכות בחירה ולוקסוס לא רע שהפך אפילו לאופנה.
(הדא הוא שנאמר לך:
איייייי, לו הייתי רוטשילד, איי דיד די דיד די די בם...
כל שבוע הייתי די בי בם, הולך לי לטיפול רגשי.....)
3.
כמובן ישנם המקרים בהם אופי הקושי מחייב טיפול, תמיכה, ליווי ומעקב רציף (ובלתי רלוונטי אחרת)
כגון: הפרעות אישיות קליניות, מחלות נפש, פוסט טראומה מורכבת וכדומה.
אי אפשר בלי.
זו הנורמה המקצועית הבסיסית. זו ברירת המחדל. (ואם לא - זה מחדל!)
עכשיו,
היות שבשביל רוב האנשים לעמוד בסדרת פגישות כל כך ארוכה, יהווה אתגר
הן מהפן הכלכלי והן מצד משאבים רבים נוספים שזה דורש
אז מי שעושה את זה אם הוא לא חייב - זה בדרך כלל סוג של מותרות. מותרות נהדרות אפשר לומר.
והוא פשוט ימשיך לעשות את זה עד שירגיש מיצוי, עד שידלדלו לו המשאבים, או עד עד שהמטפל יעשה הסבה
אם זה נורמלי או לא - תחליט בעצמך
הערה חשובה:
ככל הידוע לי, הנורמה בטיפול רגשי באומנות (לא בשיחה)
הוא בד"כ רב-מפגשי עקב אופיו ובהתאמה למהותו.
גם פה נושא תיאום הצפיות ומעקב תוצאות כמובן רלוונטי.
וכעת לסיפור (לא
) קצר לפני השינה:
פרק א':
פעם, פעם לפני הרבה שנים, לא הייתה כמעט בחירה
אם רצית טיפול רגשי - זה רק מה שהיה להציע לך:
הטיפול הפסיכודינמי היה סגנון הטיפול השולט וכמעט היחידי
(מה שמכונה: הגל הראשון של הפסיכותרפיה)
ומהותו הייתה טיפול ארוך מועד,
בד"כ לפחות פגישה אחת (ובמקרים רבים לפחות 2) בשבוע
במשך שנים רבות.
פרק ב':
הנורמה הזו בהדרגה פינתה את מקומה לטובת נורמות אחרות
עם התפתחות הגל השני של הפסיכותרפיה - בעיקר CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי)
שהוכח כיעיל לא פחות, ולפעמים בהחלט אף יותר, למגוון רחב של מצבים.
והבשורה הגדולה, מעבר ליעילות המוכחת, הייתה:
התקצרות משך הטיפול: בממוצע סביב 12-15 פגישות.
אופי הטיפול הזה גם מזמין הצבת מטרות ממוקדת ומדידה יותר.
אלו שתי אסכולות, הזרמים המרכזיים, שכולנו כנראה גדלנו עליהם
הם עדיין מקובלים ושימושיים עד היום
ההתפתחות המבורכת הזו הרחיבה את אפשרויות הבחירה של לקוחות (כאשר ניתן לאפשר זאת)
והנגישה את הטיפול הרגשי למגוון רחב של אנשים ומשאבים.
ובעיקר: תרמה תכל'ס לתוצאות בשטח, כיוון שצמצמה את תופעת הנשירה מטיפולים, עקב אורכם...
פרק ג':
במקביל מתפתחות כל העת גישות ממוקדות נוספות (הגל השלישי של הפסיכותרפיה)
שרלוונטיות ויעילות להפליא בהרבה מקרים (לא בכולם!)
כשהן מתאימות, והלקוח יכול להרשות לעצמו בחירה
יש להן פוטנציאל להיות קצרות מועד אפילו עוד יותר ולא על חשבון עומק, רוחב ואורך ההשפעה.
(כך שניתן להיעזר במספר מפגשים קצר, החל מ-2 בד"כ. ולא פחות מכך כיוון שתמיד צריך פגישת אינטייק)
ופה כמובן יש גם מקום לתיאום ציפיות, לבירור צרכים ומטרות, ולמתן אפשרות בחירה.
כל השיטות והגישות - כבודן ויעילותן במקומן מונח.
הבחירה באחת מהן על פני (או בשילוב) אחרות - תלויה, קשורה ומושפעת מהרבה גורמים ושיקולים.
וחשוב שתיעשה על ידי איש מקצוע מוסמך ואחראי (בעדיפות על + עניו ואנושי: )
וכמובן, בכל דרך שנבחרת, יש אחריות משותפת על המטפל (בעיקר) ועל הלקוח
להיות כנים והוגנים ולשמור על הזכויות של כל הצדדים,
להציב מטרות במשותף מתוך שקיפות ותיאום ציפיות,
ולקיים מדי פעם "סיכומי ביניים" שיבחנו את יעילות הפגישות ואת הצפי לסיומם.
פרולוג:
עד עצם היום הזה, מייחלת האנושות כולה
לחיות באושר ובעושר וברווחה נפשית גדולה
הלוואי שכבר נזכה כולנו למנוחת הנפש עד בלי די
עם בוא גואל שיאמר לצרותינו - די.
הנושאים החמים
