שיתוף - לביקורת טרמפ מזווית הנהג

  • הוסף לסימניות
  • #1
מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
  • הוסף לסימניות
  • #3
מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו.
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...
מתואר טוב עד בחילה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #5
מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...

אהבתי.
כתיבה אישית בסגנון קולח.
כדאי לשים כותרת יותר מגרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
וואו, כתיבה זורמת. מביעה. הומוריסטית, נותנת לקורא להרגיש את הפגיעה הקלה ואת השעשוע העמוק. שאפו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
טוב, כנסו לנושאים החמים.
תראו מה הפוסט הזה יצר שם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
טוב, כנסו לנושאים החמים.
תראו מה הפוסט הזה יצר שם.

ככה זה טרמפיסטים
עולים על פוסט של מישהו ותופסים טרמפ.

בהומור לגמרי, תכל'ס התחברתי לפוסט שלו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...

כתוב חי, טוב, ובהחלט מעורר בחילה. אבל לדעתי רוב הטרמפיסטים בכלל לא כאלו. רובם ישוחחו שיחה קצרה נחוצה בפלאפון, אבל אם היא יותר משלוש דקות הם יבקשו רשות.

ונהגים - אל תהססו לבקש-לדרוש מה שאתם רוצים, אתם הבעלי בית. וזה לא סיבה לדעתי להימנע מלעצור טרמפים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
ב"ה

יצאתי מחדרי בעקבות זעקה מקפיאת דם.
"תהרוג אותה!"

לפני שהספקתי להעיר לשני הבנים שלי על ההיסטריה,
ולפני שהבנתי את מי בדיוק צריך להרוג,
אני רואה את שמעון, לא פחות ולא יותר, עומד על השולחן בסלון.

זה כבר מוגזם לכל הדעות.
אני עוד לא יודעת מי הקורבן, אבל נעליים על השולחן?!
"תוריד את הנעליים!", נזעקתי גם אני, מצטרפת לחגיגת ההיסטריה.

מחיאות כפיים מצלצלות נשמעו.
"תוריד! אתה שומע?!"

שמעון חלץ את נעליו תוך כדי מרדף אחרי החשודה:
יתושה אחת, שמטריפה אותו ואת נתן כבר שעה.
היא ואחותה, שתי יתושות נגד שני הבנים שלי.

כוחות שווים? הצחקתם.
אלה שתיים שמוצצות דם ועפות לך בפנים שוב ושוב.

"אלי, בוא תעזור!" קורא נתן לאחיו השלישי, הקורא ספר בשלווה בחדרו.
לפני שהספקתי להגיב, אני רואה שלושה נגד שתיים.

מכות עפות באוויר.
אני צועקת "די!", אבל שלושת הלוחמים אפילו לא שומעים.

ואז, זה קרה.
שמעון, בניסיון נואש לחסל את היתושה, חבט בעוז…
ושבר את הנורה מעל השולחן.
ידיו נטפו דם. הוא קפץ מהשולחן (בלי נעליים כמובן),
ודרך היישר על שברי הזכוכית שהתפזרו ברצפה.

"אני כולי דם!" צועק שמעון.
"אל תדאג, אני עוד רגע מחסל אותן!" עונה לו נתן.

נתן ואלי מוחאים כפיים בהתלהבות, ואז, צעקת ניצחון:
"הרגתי אותה!"

אני לא יודעת אם הם באמת הצליחו לחסל את היתושות,
אבל דפיקות חזקות בדלת השתיקו את כולם.

פתחתי, ושני שוטרים חמורי סבר עומדים בפתח.
אקדחים שלופים.
"כולם להרים ידיים!"

הם כולם הרימו ידיים. כולל שמעון. עם הידיים המטפטפות דם.

"קיבלנו קריאה על מקרה מצוקה קשה. מה קורה פה?"
אהם… מתגמגם נתן, "פשוט… פשוט לא הצלחנו לתפוס אותם."
"את מי?" שואל השוטר בחומרה.
"את היתושות," עונה נתן.

השוטר מביט בו רגע.
"ואתה, שמעון, למה יש לך דם על הידיים?"
שיתוף - לביקורת קריסטל
"ולכן לא פלא בכלל שאם כזו יראת שמים ומידות טובות, כל הבחורים אוהבים אותו ולא מפסיקים ללמוד ממנו, נאחל לבית שנבנה כאן שלא יפסיק להפיץ שמחה החוצה - מה שהוא עושה היום, מזל טוב!"
יוני החליף חיבוק עם החתן ונחת על הכסא המזדמן מוחה את זיעת מצחו במפית. השווער ניגש להודות על הדברים החמים והוא בירך אותו בסבר פנים יפות, השעה החלה להתאחר והוא רמז לאלחנן שכבר צריך לזוז, הם השתהו מעט בבית הכלה עד שנפרדו לשלום מחברם החתן תוך שהם מאצילים עליו ברכות רבות.

כשיצאו החוצה לאוויר הקריר מעט, הביט יוני בחרדה על שעונו, שעון לאו דווקא אלא גם שעון שבפלאפון איקרי שעון ולפיכך נחרד לראות שהשעה 22:07, לא שעה מאוחרת לבחור ישיבה אך שעה מאוחרת לבחור ישיבה שהאוטובוס האחרון מרכסים לישיבה יוצא ב 22:00.
בעוד יוני כוסס את ציפרניו בחשש, אלחנן דווקא היה די רגוע, מה הבעיה לנסוע בטרמפים? מה הבעיה?! כן, מה הבעיה? אתה יודע שזה מסוכן קצת ושמעת מה היה עם נחשון וקסמן? להישאר ברכסים זה יותר מסוכן...
אם זה יוני חייב היה להסכים והם החלו מהססים את דרכם, באותו הרגע פנתה אליהם דודתו של החתן מצוידת ברכב חשמלי חדיש ניילונים ושאלה האם הם צריכים טרמפ, לשמחתם לא היה גבול, דא עקא שהדודה החשובה גרה בחיפה. מחלף יגור טוב לכם? זה יקדם אותנו! המהם אלחנן ושניהם עלו לאחורי הרכב הנוצץ, דקות ספורות של אי נעימות קלה עברו ביעף והם הוטלו אל המחלף הגועש.
חצי דקה של הידוס לתחנה הבהיר להם שהם לא לבד, שני סודנים דממו לצד התחנה, חבורת ערסים צעירה התגודדה אף היא בתחנה לבד מכל עוברי דרך ששמחה נכנסת בליבנו שאיננו מכירים אותם ושכמותם.
חששו הגדול של בחור ישיבה בטרמפיאדה זה שיש לפניו עוד טור לטרמפ, אך אבן נגולה מליבם של יוני ואלחנן כאשר רובם ככולם של באי התחנה נגדשו אל האוטובוס ליקנעם, מה שהעצים את השקט שהופר באבחות מנועי מכוניות החולפות על פניהם במהירות גבוהה.

חלפה לה מחצית השעה, אלחנן שלף את ה C2. שמעתי שתיקון הכללי עוזר לטרמפים. אדרבה, ליוני לא היה איכפת, לא היה נראה שהוא נהנה מידי מן השהות במצב הזה. בני מיעוטים זעקו לעברם קריאות גנאי לא ברורות, עשן המכוניות החל להעיק באפם, כל דקה שחלפה נראית היתה ארוכה מקודמתה, העייפות עשתה את שלה שהרי לא נפלו לרכסים מן השמים אלא עשו אליה את דרכם במשך שעות מספר באוטובוס החבוט.
ייאוש החל מזדחל אל ליבו של יוני שלא היה מורגל בכגון דא, אלחנן היה אדיש לחלוטין ואחרי תיקון הכללי לא זנח את הפלאפון מידיו ועבר למשחק סנייק רב תהפוכות.

כששקע הירח, יוני התחיל להרגיש את הקור, הצטמררות פה, הצטמררות שם, נקישת שיניים, ואין לך קשה מנקישת שיניים תוך כדי פיהוק, שניהם לא חסרו, ורק כשנדמה היה שהם הולכים אכן לבלות את שארית הלילה בתחנה העלובה הופיעו פנסים מסנוורים דיו כדי להקפיץ אפילו את אלחנן.
לימוזינה מפוארת האטה בשולי הכביש, החלון השחור נפתח. אתם צריכים לרחובות? אנחנו צריכים בני ברק, תוכל להביא אותנו למקום קרוב? הא, אין בעיה, אני אביא אתכם, בכיף! אתם בחורה ישיבה, נכון? יוני הנהן במבוכה, מתאמץ לכבוש את הפיהוק הקפוא.

הדלת גדלת הממדים נפתחה אוטומטית ולעיניהם נגלה פאר והדר שלא חלמו שיכול להיכנס אל חלל רכב. המושבים לא היו אלא כורסאות עור שאתה יודע איך אתה נכנס ולא יודע איך אתה יוצא, מנורות בוהקות האירו מעליהן באור יקרות, מכונת קפה קרצה מאחור. בעל הרכב המתין בסבלנות עד שיעלו ויתיישבו במקומותיהם, פתאום חגורת הבטיחות שהיוותה מטרד - הפכה פינוק, החימום דלק בעוצמה בינונית שהשרתה אווירה חמימה ונעימה.

הלימוזינה היטלטלה מעט כשהחלה לנוע במהירות חביבה בכביש המהיר, בעל הרכב, אדם קירח וכיפה קטנה לראשו היה מסביר פנים ושאל בנימוס כיצד הם נתקעו, אף הם סיפרו לו את גלגולם של דברים, מהווארט המפתיע לידיד נפשם ועד לתחנה הלילית שנכפתה עליהם. הוא שיבח את בני הישיבות העומדים כחומה בצורה מול גזירות הזמן, מעט הופתעו יוני ואלחנן לשמוע דברים בסגנון זה מאיש שלא נראה מאברכי כולל חזו"א אך טובה רבה החזיקו לו והודו לו ברוחב ליבם על העזרה הרבה שגמל להם.

הנהג לחץ על כפתור כלשהוא בתקרת הלימוזינה וזמזום נשמע משני צידיהם, יש שם מקרר, אמר. אתם יכולים לשתות ככל שתחפצו, עיניהם נפערו כשבדלת הלימוזינה נפתח מקרר צר וארוך מלא בבקבוקי משקה יקרתיים העשויים זכוכית, אך מה רבתה תדהמתם כשגילו שכל בקבוקי השתיה הם מיני טעמים של משקאות 'קריסטל'.
יוני אמר תודה ובירך שהכל על המשקה הקר שהרווה את צמאונו, התעלם קלות מהעקצוץ המוכר שמלווה את החומרים הכימיים המצויים לרוב במשקאות אלו.
אלחנן לעומת זאת התמהמה בשתיית המשקה וקימט את מצחו לדעת, אפשר לשאול שאלה? פנה אלחנן אל הנהג, איך אפשר להסביר שרכבך אינו מהפשוטים כלל ומלא הוא בכל מיני טכנולוגיה ופינוק, אתה נראה אדם אמיד פלוס, כיצד מסתבר שבמקרר יש דווקא בקבוקי קריסטל?
לחייו של יוני בערו במבוכה והוא נעץ באלחנן מבט נוקב, הלה נשאר באדישותו.
הנהג החביב התמהמה מספר שניות, אתה שואל איך זה שאני כזה אמיד ובכל זאת שותה קריסטל?
פשוט מאד! עיניו ניקבו את אלחנן דרך המראה המקושתת.
אני הבעלים של החברה.

-----------------------

לעיתים אנו פוגשים אנשים שלא נראים תקינים לחלוטין, אולי זה בת השכנים הלוקה באוטיזם, אולי זה כהה העור מהישיבה הסמוכה, אולי זה התסמונת דאון שזועק בקול, אולי זה האיש המסכן שתום העין, אולי זה פגוע הנפש המתרפק על הכביש, אולי זה האשה מהמכולת שצועקת לעצמה.

ואנחנו יודעים, שכולם, כולם שייכים לקב"ה - הבעלים של החברה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה