שיתוף - לביקורת טרמפ מזווית הנהג

[מאל"ף ועד תג]

מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...

 

[יוסף יצחק פ.]

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? "לבני-ברק". "לאן בבני-ברק"? "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר".

לא כל כך ברור מי אומר מה..

 

[פרוגמטי]

מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו.
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...

מתואר טוב עד בחילה...

 

[מאל"ף ועד תג]

לא כל כך ברור מי אומר מה..

תוקן. תודה.

 

[הנף מקלדת]

מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...

אהבתי.
כתיבה אישית בסגנון קולח.
כדאי לשים כותרת יותר מגרה.

 

[Talya kadosh]

אאוצ.
טרמפים זה עם (בכוונה בשם הכולל).

 

[נודד]

כתוב היטב.
מכיר סיפורים על סיטואציות שכאלה. למרות שלא חוויתי בעצמי.
הייתי מוריד אותו ליד המחלף לנתב"ג. שינסה לחפש שם טרמפ.

 

[אהרון1]

בוא, כמובן לא להכליל, אבל אחלה!

 

[אלישבע פלדמן]

וואו, כתיבה זורמת. מביעה. הומוריסטית, נותנת לקורא להרגיש את הפגיעה הקלה ואת השעשוע העמוק. שאפו!

 

[הנף מקלדת]

טוב, כנסו לנושאים החמים.
תראו מה הפוסט הזה יצר שם.

 

[על דא ועל הא]

טוב, כנסו לנושאים החמים.
תראו מה הפוסט הזה יצר שם.

ככה זה טרמפיסטים
עולים על פוסט של מישהו ותופסים טרמפ.

בהומור לגמרי, תכל'ס התחברתי לפוסט שלו.

 

[מצפה ופועל לישועה]

מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...

כתוב חי, טוב, ובהחלט מעורר בחילה. אבל לדעתי רוב הטרמפיסטים בכלל לא כאלו. רובם ישוחחו שיחה קצרה נחוצה בפלאפון, אבל אם היא יותר משלוש דקות הם יבקשו רשות.

ונהגים - אל תהססו לבקש-לדרוש מה שאתם רוצים, אתם הבעלי בית. וזה לא סיבה לדעתי להימנע מלעצור טרמפים.