היא יכלה להיות עבור תנחום העבודה האולטימטיבית.
היא אינה דורשת נוכחות מוחית מסיבית בקרקפת. היא מצריכה רק להיות. לנכוח. עם מוח טעון חלקית, או מרוקן עד תום, זה לא באמת משנה.
המשימה: ללוות את הילדים מביתם לבית ספרם וההפך.
לא משהו שמחייב מעורבות קוגניטיבית מפוארת.
זה התאים גם להנהלה. מדוע לשלם לאיש נבון משכורת טובה, כאשר אפשר להציב במקומו את תנחום במשכורת רזה?
הייתה רק משימה אחת. מעצבנת. משעממת. מעייפת. שכן נדרשה מתנחום: בדיקת נוכחות בכל נסיעה: "מי שאני קורא בשמו ירים את ידו", חזרה על עצמה הפקודה מידי נסיעה.
כולם הרימו ידם בתורם, חוץ מאשר בימים אחדים בהם ילד אחד או שניים נפקדו. האחרונים לא הרימו את ידם, מן הסתם. תנחום רשם את חיסורם ועדכן בכך את ההנהלה, להמשך טיפול.
עד שיום אחד הוא החליט להגדיל ראש. לכאורה משימה לא מורכבת למישהו בעל ראש זעיר, או אם תרצו, ראש בעל פוטנציאל הגדלה נואש למימוש. משימה לא מורכבת לכאורה. רק לכאורה.
"למה עלי להקריא את כל שמות הילדים שביומן, רק כדי לגלות שאולי חסר איזה ילד אחד?", רטן תנחום באוזניי עצמו, "מהיום אפעל אחרת", הבטיח למיתרי קולו הניחרים מרוב הקראות.
"שימו לב ילדים חמודים", השיק בפתוס את שינוי השיטה, "מהיום אני לא מקריא את כל השמות כדי לבדוק מי נוכח, אלא אני מכריז שרק מי שלא נמצא ירים את היד, ואכן רק מי שאיננו מרים את ידו. ברור?", הילדים חייכו מרוצים וכך גם תנחום הגאון.
השיטה החדשה הוכיחה את עצמה כמו קסם. לא רק שהעבודה צנחה ב- 99%, אלא שבאופן פלאי גם החיסורים ירדו לאפס. מאז חונכה השיטה החדשה אין יותר חיסורים. מדהים. בכל פעם שהוא קורא בקול, "מי שלא כאן ירים את ידו", כל הידיים נשארות שמוטות למטה.
כעבור שבועיים התחילו לשים לב בהנהלה שמשהו לא כשורה. אין התאמה בין רשימת הנוכחות בכיתות, לבין זו של ההסעות.
נציג ההנהלה הצטרף לאחת ההסעות והתחבא בספסל אחורי. כששמע את אופן ניהול הרישום נפל לו האסימון: לאוטובוס הזה אין מלווה! האיש המזוקן הוא כנראה ילד בן 6 מן המניין, עם הורמוני גדילה לא מווסתים.
הנציג כינס את צוות ההנהלה בצורה בהולה ועדכן אותם לגבי התגלית הנוראית.
ההחלטה הייתה נחרצת: פיטורים מיידיים!
תנחום זומן לחדר אספת ההנהלה. המזכיר המפולפל לקח את רשות הדיבור, "לפני כמחצית השעה חידשנו את תעסוקת הצוות בת"ת בשיטה חדשנית", תנחום הקשיב מרותק.
והמזכיר המשיך, "ביקשנו שרק מי שרוצה להמשיך בתפקידו ירים את ידו. ואתה תנחום, לא הרמת את ידך, ולכן לא תמשיך לעבוד איתנו", הטיל את הפצצה.
תנחום לא אהב את השיטה כלל, "אבל איך רציתם שארים את ידי אם לא נוכחתי בזמן שזה קרה?", טען בצדק.
"תקשיב", ענה המזכיר המשועשע, "לא אנחנו המצאנו את השיטה. היא גאונית ולמדנו אותה ממך".
"רגע", ניסה תנחום להציל את המצב, "ובשיטה החדשה הזאת שלי, אפשר להרים את היד עכשיו וזה יעזור למפרע?", שאל.
"אתה שואל אותנו? אתה אמור לדעת", ענה המזכיר בעוד הוא ושאר הנוכחים בחדר נחנקים מצחוק בלום.
"טוב, אז אנסה להרים את ידי עכשיו ונראה אם זה עובד", קבע.
לתנחום היה אמנם ראש קטן, אך הוא לא עמד בפרופורציה לשאר גופו ולטונוס שריריו האימתני. הוא הרים את ידו, מה שמזכיר יותר צלחת לוויינית אדירת ממדים. הוא כיוון אותה בזווית של 90 מעלות למרכז פניו של המנהל...
את מה שקרה באירוע שהתחיל בחדר ההנהלה, ונגמר בבית החולים הדסה, נחסוך ממכם.
רק כשראיתי למחרת את תנחום עובד רגיל בהסעות, הבנתי שלפי השיטה החדשה שהגה, להרים את היד, גם אם באיחור ניכר, לגמרי עובד.
הנושאים החמים
