הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שלום, אשמח לעזרה. צריכה ביקורת על קטע מסוים. מבהירה מראש שלא אוכל לתת רקע, כמובן שלא המשך ישיר או עקיף.
אם מקשה עליכם - אתם רשאים לא לקרוא וכמובן לא להגיב
מזמן הפך לו החושך לחבר קרוב, קרוב עד מחנק. כזה שמייתר את ארבעת הקירות הסוגרים עליו, כזה שמדגיש את קיום החריצים הדקים בקיר שמאחוריו, שמאפשרים לו מעט אוויר, לא יותר.
סוהריו, כנראה, אוהבים את החושך, לכן הם מקפידים להשאיר את העששית בחוץ בהיכנסם. לחפש אותו הם אינם צריכים, תמיד הוא נצמד אל החריצים, מתרחק ככל שיכול מן המחנק ומן הזוהמה.
בעיטה, כרגיל. "קום", מורה הסוהר התורן, מעניק לו בעיטה נוספת. דניאל מתרומם על שתי רגליו, נושף אוויר.
"חצי שעה", מילותיו של הסוהר קבועות, כמו כל סדר יומו. "הזדרז", הוא מעביר לו את תפיליו, מניח על הקרקע קערה ונטלה מלאה מים. פונה לצאת מן התא, נוטל עמו את הדלי.
מחצית השעה אחר כך חוזר הסוהר ובלי לומר דבר לוקח את התפילין, הקערה והנטלה. מניח דלי ריק ונקי צמוד לדלת, לצידו צלחת מתכת עקומה ובה את ארוחותיו הדלות, כד מים ויוצא.
גם ארוחתו קבועה. מעט גבינה קשה ושני כיכרות לחם קטנים, מעופשים קלות, אמורים לספק אותו עד למחרת, עד למפגשו הבא עם הסוהר. הוא אינו ממהר לאכול, התא נקי כעת, לא לנצח יישאר כך. גם מן התאים הקרובים לא עולים ריחות. הוא יכול סוף סוף להרהר בלימוד, לנצל את ההזדמנות שפגה לה מהר מדי, מותירה לו מעט רווחה למשך שארית היום, הארוך כל כך.
פעם, עוד בהתחלה, היה מנצל דקות אלו לתפילה, לכך שיוכל לצאת אל האור, אל האוויר הצח. רק זאת ביקש. מאוחר יותר הפכה תפילתו ונעשתה תחינה, לכך שייגמר סבלו, שייזכה לאור אחר, גדול יותר, אמיתי. אבל יום רדף יום, הרגיש כמו נצח, ובכל זאת - מאום לא השתנה. הוא נותר בכלא, חי, שואף צחנה, נושם חוסר משמעות, חווה שנאה לא נתפסת, לא הוגנת.
הוא יכל לקרוס אל תוך אדישות חייו, הוא יכל לשקוע אל דיכאון עמוק, הוא יכל לצלול אל החושך, להתמזג איתו. אבל אלוקים בחר לו חיים. חיי אסיר אמנם, אבל חיים. כשהבין זאת, החל לנצל את הדקות בהן הוא יכול להועיל בדרכו שלו, בדרך הטובה ביותר. חלומותיו הכמוסים עמוק ניעורו לחיים, בועטים החוצה במרץ שתמיד ניחן בו, עולים על דל שפתותיו. הזמנים בהם לא יכל להתפלל או ללמוד הפכו לו לזמני פעילות משמעותיים. גופו, שנחלש כל כך, חזר לעצמו. כושרו הגופני שוב ניכר בשריריו, העוצמה, כמו הנחישות, צעקה מכל תו בפניו. הוא אסיר, אבל הדבר לא יימשך לנצח. יום אחד הוא יצא מכלאו. לכשזה יקרה, הוא יעשה זאת ברגליו ובגוו זקוף, בוטח.
אם מקשה עליכם - אתם רשאים לא לקרוא וכמובן לא להגיב
מזמן הפך לו החושך לחבר קרוב, קרוב עד מחנק. כזה שמייתר את ארבעת הקירות הסוגרים עליו, כזה שמדגיש את קיום החריצים הדקים בקיר שמאחוריו, שמאפשרים לו מעט אוויר, לא יותר.
סוהריו, כנראה, אוהבים את החושך, לכן הם מקפידים להשאיר את העששית בחוץ בהיכנסם. לחפש אותו הם אינם צריכים, תמיד הוא נצמד אל החריצים, מתרחק ככל שיכול מן המחנק ומן הזוהמה.
בעיטה, כרגיל. "קום", מורה הסוהר התורן, מעניק לו בעיטה נוספת. דניאל מתרומם על שתי רגליו, נושף אוויר.
"חצי שעה", מילותיו של הסוהר קבועות, כמו כל סדר יומו. "הזדרז", הוא מעביר לו את תפיליו, מניח על הקרקע קערה ונטלה מלאה מים. פונה לצאת מן התא, נוטל עמו את הדלי.
מחצית השעה אחר כך חוזר הסוהר ובלי לומר דבר לוקח את התפילין, הקערה והנטלה. מניח דלי ריק ונקי צמוד לדלת, לצידו צלחת מתכת עקומה ובה את ארוחותיו הדלות, כד מים ויוצא.
גם ארוחתו קבועה. מעט גבינה קשה ושני כיכרות לחם קטנים, מעופשים קלות, אמורים לספק אותו עד למחרת, עד למפגשו הבא עם הסוהר. הוא אינו ממהר לאכול, התא נקי כעת, לא לנצח יישאר כך. גם מן התאים הקרובים לא עולים ריחות. הוא יכול סוף סוף להרהר בלימוד, לנצל את ההזדמנות שפגה לה מהר מדי, מותירה לו מעט רווחה למשך שארית היום, הארוך כל כך.
פעם, עוד בהתחלה, היה מנצל דקות אלו לתפילה, לכך שיוכל לצאת אל האור, אל האוויר הצח. רק זאת ביקש. מאוחר יותר הפכה תפילתו ונעשתה תחינה, לכך שייגמר סבלו, שייזכה לאור אחר, גדול יותר, אמיתי. אבל יום רדף יום, הרגיש כמו נצח, ובכל זאת - מאום לא השתנה. הוא נותר בכלא, חי, שואף צחנה, נושם חוסר משמעות, חווה שנאה לא נתפסת, לא הוגנת.
הוא יכל לקרוס אל תוך אדישות חייו, הוא יכל לשקוע אל דיכאון עמוק, הוא יכל לצלול אל החושך, להתמזג איתו. אבל אלוקים בחר לו חיים. חיי אסיר אמנם, אבל חיים. כשהבין זאת, החל לנצל את הדקות בהן הוא יכול להועיל בדרכו שלו, בדרך הטובה ביותר. חלומותיו הכמוסים עמוק ניעורו לחיים, בועטים החוצה במרץ שתמיד ניחן בו, עולים על דל שפתותיו. הזמנים בהם לא יכל להתפלל או ללמוד הפכו לו לזמני פעילות משמעותיים. גופו, שנחלש כל כך, חזר לעצמו. כושרו הגופני שוב ניכר בשריריו, העוצמה, כמו הנחישות, צעקה מכל תו בפניו. הוא אסיר, אבל הדבר לא יימשך לנצח. יום אחד הוא יצא מכלאו. לכשזה יקרה, הוא יעשה זאת ברגליו ובגוו זקוף, בוטח.
