מאמר כמה מחשבות פילוסופיות על כתיבה

[משויטט]

1.

מי שמספיק זמן במקצוע הכתיבה, בוודאי אם הוא עוסק בזה בקביעות, מתחיל להרגיש לפעמים תחושות של ייאוש עמוק מ'זמן המסך' הקצרצר שיש לעמלו.

בהתחלה מלוות ובעצם מניעות את הכתיבה – שלל דחפים, ובראשם הצורך הכמעט נואש בהכרה. להיות מישהו, ומישהו חשוב, כזה שיש לו דעה אמיתית ונחשבת, כזו שמפנים לה מקום בעיתון (לצורך העניין). כשיש תגובות אתה ממריא, וכשיש עניין סביב דבריך אתה כבר בשחקים. עצם העובדה שאתה מישהו שיש לו מקום, תודה לה', ממלאית אותך סיפוק גדול.

בשלב הזה, מה שמעסיק אותך זה פחות התוכן עצמו ויותר התפאורה סביב. מתוך חוסר מסוים בביטחון העצמי, אתה עדיין לא מספיק רואה את עצמך כ'חלק מהתעשייה', וכל טור שכן מופיע איפשהו, כל שכן אם הוא מודפס ומכובד - מחזק את הדימוי הזה בעיני עצמך.

בתהליך מרתק הולכות ומתפוגגות התחושות הקודמות. ההכרה בחוכמתך הופכת מובנת מאליה, התגובות מפסיקות לרגש אותך כל כך, ואפילו השאיפות להתעשר מהמקצוע מתמתנות מכורח המציאות. אז, אז אתה מגיע אל הלוז. אז אתה מתחיל לכתוב מתוך רובד פנימי יותר. מתוך דחף אמיתי. לא רק כדי לזכות לאהדה, ולא רק כדי 'להתאים' את עצמך למערכת, אלא כי אכן יש לך מה לומר.

בשיאו של התהליך אתה מתיישב לכתוב משהו על משהו, ותוך כדי כתיבה הדברים מתבהרים לך ביתר שאת, עד שהם מתחילים לבעור בעצמותיך. אתה מחדד ומדייק את עצמך, משקיע את מיטב כוחותיך במחשבה על עצם הדברים, אתה פנוי לגמרי לחשוב על הקורא, לא רק בקטע של מה ירשים אותו אלא באמת איך יקרא ומה יבין. ואז, אחרי שיש בידך את הסיפור או המאמר או הקטע, אתה מתמלא אושר מן הסוג שמי שלא טעם לא יידע.

וכשהדברים הללו מתפרסמים, אתה לא נלהב רק לראות את שמך מתנוסס שם, אלא בעיקר צמא ממש לדעת איך הדברים יחלחלו. מה הם יעשו, והאם אכן הקורא ייצא עם מה שביקשת שייצא.

אלא שבדיוק בשלב המצוין הזה באה גברת מציאות לדכא את המסיבה. והמציאות היא שבסופו של דבר, אף קורא לא יוכל להגיע למעמקים אליהם אתה צללת בעת הכתיבה. במקרה הטוב הוא יהרהר בדבריך, ימצא בהם טעם, ויעבור למדור / כתבה / סיפור / ספר הבא. מה שכל כך היה משמעותי מבחינתך, הופך להיות פסיק קטן ונעלם בחייו של הקורא.

וגרוע יותר: לא רק בחייו של הקורא זה הופך להיות פסיק נעלם, אלא גם בחייך עצמך. כי נשימה אחת לאחר שפרסמת חלק מנשמתך, אתה צריך כבר להתקדם הלאה. לטור / כתבה / סיפור / ספר הבא. זה המבנה המתסכל של החיים המתגלגלים ומתקדמים ללא הפסק. זה בוודאי טוב, אבל עדיין מתסכל ברמה הנקודתית.

התוצאה המסוכנת שעלולה להיות לתהליך הזה, הוא זלזול בכתיבה שלך. אם כן, בשביל מה לעמול כל כך? האם דקות התהילה הבודדות בהן היצירה שלך נמצאת על הגלגל - מצדיקות את החיטוט המתיש הזה במעמקי הנפש?

בוא נצטט משהו, נבזוק קצת דמגוגיה, נשלב איזו בדיחה וחידוד לשון, והנה מילאתי את המכסה. מי יגיד לי לא. הרי כבר קניתי את שמי הטוב ברוב עמל.

 

[משויטט]

2.

הנה מחשבה הפוכה לגמרי:

זה קורה לי כשאני קורא משהו טוב באמת. אחרי שאני מלקה את עצמי למה לא הגעתי לעמקים האלו בעצמי, אני בעיקר מתפעל מעוצמת הקסם שהתחולל כאן. איזה מיזוג תודעתי פלאי של קורא עם כותב. אף אחד משנינו לא יידע על כך, בלתי אם במובן רוחני נשגב מבינה.

כתבת לך משהו. חשבת על זה בחזרת הש"ץ האחרון, או במקלחת, אחר כך ישבת ליד השולחן שלך בבית, ליד כוס הקפה הסגול שלך, מהחלון נשקף הלילה על רקע הנוף הפרטי שלך, מבפנים מילאו את הרקע נשימות בני הבית הקצובות, וכתבת.

והנה הדברים הללו מתפרסמים.

אנשים אחרים, רובם בלתי מוכרים לך, יושבים בביתם הם, על יד השולחן והקפה והנוף השונה שלהם, וקוראים את הדברים שלך.

זאת תחושה שקשה לתאר אותה, בגלל שהיא פנימית מאוד. כאילו מתחולל כאן איזה פלא בלתי מובן שמאחד אותך עם עשרות או מאות קוראיך. אינך יודע מי הם, מה הם, איפה זה תופס אותם בחייהם, ואיך דבריך ישתלבו בסיפור קיומם. החיבור הזה יישאר סוד כמוס שיתגלגל למעלה מן המציאות הקיומית.

אתה כאן, ההוא שם, ולרגעים – אתה נמצא בתוכו. בתוך הנקודה הפנימית של הווייתו. הוא מקדיש לכבודך את המצרך היקר ביותר בחיים, את תשומת ליבו. אליך. אל דבריך.

זה לא דבר פשוט בכלל. הנה, באופן כמעט מיסטי, ביקרת בתוך ליבו של אדם בלתי מוכר, לחשת לו את המייתך, והוא היה שם כדי להקשיב.

גם אם זה לדקות ספורות, אבל מה הם החיים עצמם אם לא דקותיו הספורות.

בחיים האלה קשה לדמיין דבר גדול מזה.

 

[משויטט]

3.

מלאכת כתיבת סיפור, מעצם היותה, עוסקת ברובד נסתר של החיים. הכותב האמיתי, גם אם הוא מתאר תיאורים טכניים לכאורה, אבל הוא כרגע מתקשר, או מנסה לתקשר, עם איזה סוד אנושי עילאי ואפוף מסתורין.

המטרה העליונה של הכותב הוא לגעת באיזה טמיר ונעלם, באיזה רובד עמום וחסר הגדרה של החיים. לספר את הסיפור שמתרחש מעל להתרחשויות, אי שם במחוזות התחושות והרגשות. כפי שקורה בחיים האמיתיים.

למעשה, בסוף בסוף, היוצר בעצם מנסה להעתיק מהחיים.

וכשמגיעים להבנה הזו, שוב נוצר תסכול גדול מכדי להכילו. ושוב אלו החיים עצמם שגורמים לו.

סיפור טוב, כידוע, הוא סיפור מרובד ומלא רצונות סותרים. לא ההוא הלך אל ההוא ולפתע קרה כך ואז קרה כך. הסיפור הטוב מוביל את הקורא אל סבך הניגודים, כשכל מהלך מושפע מחד, ומאידך משליך הלאה. כל החלטה תהיה לה תוצאה אמביוולנטית. כך יוצרים עניין. סיפור מורכב הוא גם אמין יותר וגם מרתק יותר. או ששני הדברים תלויים זה בזה.

הטוב ביותר, כמובן, הוא כמובן ליצור קונפליקט משמעותי, כזה שאיך שלא תפתור אותו – הגיבור ייאלץ בסוף לבחור ברצון אחד שיבוא על חשבון רצון אחר.

כשמצליחים ליצור קונפליקט אמיתי, עם מספיק רצונות, זה מה שקוראים לו – יצירה. כך חודרים אל הלב. וזה חודר ללב, כי אלה הם החיים. הקורא מכיר ומזדהה עם הסיפור מתוקף חייו. הוא הרי למד שלכל החלטה יש משמעות והשלכות, ובלימוד הזה הוא משתמש בשעת קריאה. ולכן, כשאנחנו קוראים סיפור כזה, ונכנסים לעומק העלילה, ונמצאים בין הפטיש לסדן של ההחלטה של הגיבור לכאן או לכאן, אנו מרותקים לעוצמה מהמהממת של הסיטואציה.

אבל, אז מתבוננים בחיים, ומוצאים שככל שיגענו, וככל שאי מישהו יגע אי פעם בטוויית עלילה, הוא לעולם לא הגיע באמת למורכבות האדירה והמסועפת של החיים עצמם. כל דבר בחיינו, קטן ככל שיהיה, תלוי בכל כך הרבה משתנים, ומשליך על כל כך הרבה להבא.

אז מה כן? כדי שלא תתבלט חיוורון העלילה על פני החיים עצמם, יש את התבלין המרכזי, וזה ההתרחשות שבתוכה נעות הדמויות. זה יכול להיות מעניין. אבל לאלפי רסיסי המחשבות והצדדים והשיקולים והנטיות האנושיות האמיתיות – אין, ואי אפשר שיהיה באמת, מקום.

כלומר, החיים עצמם אותם אנו חיים, הם הדבר המרתק ביותר שאין צייר שיכול לצייר ואין סופר שיכול לספר. כל המציאות שלנו מורכבת מריבי רבבות רבדים. ולנו לא נותר אלא להתבונן, ולהשתומם, מן הסיפור המרתק והמורכב מכולם: החיים.

 

[שיילה]

יש אדם היודע לכתוב ויש אדם כותב.
היודע לכתוב, בכדי שיכתוב, צריך תאווה כלשהיא. היא יכולה להיות פרסום, כח, השפעה, לייקים או שאר ירקות.
האדם הכותב (שלא בהכרח יודע לכתוב), חי את חייו דרך הנייר, שואף אויר אל חזהו ופולט דרך קולמוסו. הוא אינו צריך אדם מלבדו שיקרא את הגיגיו, והאמת שרוב מילותיו כלואות במגירה. אצלו, ההנאה הזו של 'מישהו קורא אותי ' בדרך כלל הופכת לחרדה של 'מישהו קורא אותי'.

 

[כנפיים]

מחשבות מרתקות וכתובות בחן וזרימה. יש רכות בכתיבה, שנותנת למחשבות להישמע כמו מחשבות ולא כקביעת עובדה, וזה יפה ונעים. תודה רבה!

והנה כמה שלי-

הוא מקדיש לכבודך את המצרך היקר ביותר בחיים, את תשומת ליבו. אליך. אל דבריך.

כקוראת בספרים שנגעו בי עמוק ושינו תפיסות בחיי, לא הרגשתי מקדישה למישהו תשומת לב, על אף שנכון שכך, כי אם מקבלת מתנה ענקית, ומודה לקב"ה על בחירת האנשים להם נתן את היכולת לגעת בי ככה.

ככותבת, הכתיבה נראית לי תמיד כמו לידה.
יש בה מימד של בריאה, של יצירת יש מאין, של הבאת חיים לעולם. והילד הזה, שילדת במאמץ אדירים נפשי, לעולם ייראה לך כמו נס גלוי.

בתוך שלל הכתבות, הסיפורים, והטורים, כמו בחיי היומיום הפשוטים, הטיפול והגידול, אינך פנוי להתבונן בו כראוי, אבל ברגעים כאלה של חסד, אתה מרים אליו מבט, ומסתכל עמוק בתוך עיניו, ובהשתאות עמוקה אתה נושם אותו, כי רק אתה יודע עד כמה גדול הפלא הזה באמת.