ביקורת ספרות כמו שעשהו, בדיוק!!

[אקסטרה היפראקטיבי]

העצים לוחשות, שורקות, מתנענעות לקראתו. מפנות לו מקום של כבוד.

צועד הוא בתווך, גוו זקוף ועיניו נחושות.

הן לוחם הוא. דם של לוחמים זורם בעורקיו, מבעבע בלא הפסקה.

לא נרתע הוא מן הקושי, לא מפחד מאתגר. נכון הוא לכל מה שיבוא.

הוא צועד נחושות, ואש בקרבו. מוכן הוא למלחמה, לקרב, לניצחון.

מושיט את ידו, מושך בידית, ונכנס אל הזירה. החדר הקטן, הצפוף, מלא הלומדים.

● ● ●​

צפופים הם ישבו שם, דבוקים, שוכחים את הכול. מניחים את העצב, היגון, השבר, מחוץ לכותלי החדר, היחיד ששרד את ההפצצות, ומכונה כעת בית המדרש.

צפופים הם ישבו, מרותקים. מאזינים לשיחת החג של ראש הישיבה. שותים בצמא את דבריו.

צעיר הוא אמנם מרבים מהם. צלקות לו יותר מזקן, אך כעת, עת רק החלו סדרי בראשית לשוב למסלולם, אין בזוטות מעין אלו כדי לעניין איש.

מרותקים הם כעת, כולם, למוצא פיו, לתוצר מוחו הגאוני, שכאילו שכח מן המלחמה, מהרעב והקור. רק קדושה ורוחניות נשפכת ממנו, משל היו ישובים בקלויז, בעיירה אי שם, ולא במחנה הניצולים.

"ולא שבט לוי בלבד", זועק הוא. לא ולא. מצהיר. נופח חיות חדשה במילות הרמב''ם. "אלא כל איש ואיש, מכל באי העולם". השומעים אתם?, כל איש ואיש. אני, אתה, אתם. כולנו!!.

"אשר נשאו ליבו, והבינו מדעו". מצלצלות המילים, מכות בקודקודם. הן לכך נתאספו פה, אודים מוצלים, שרידים בודדים. "להיבדל לעמוד לפני השם". זהו כל רצונם, כל מה שנשאר בחייהם.

קולו נישא מעליהם, סוחף אותם אל מושגים חדשים. לא קלה היא הדרך, מזהיר הוא אותם, דורשת היא הקרבה ומסירות. רצון וקבלה. "ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים". דורש הוא, "והלך ישר". היודעים אתם מהי הליכה "ישר"? הוא שואל, דורש.

הברק בעיניהם רק מתגבר, מתעצם. לעזוב "חשבונות הרבים", זוהי הווייתם. מציאות חייהם כרגע. עזבו הם את השבר, היגון והאנחה, את רסיסי חייהם הקודמים, וכל כולם שאיפה, רצון ודרישה, ללכת ישר. קדימה. לבנות ולהקים.

קשה היא הדרך, ממשיך לו רבם. מנהיגם. קשה וכואבת. אך בסופה, אין מתוק ממנה. עריבה היא מכל. "הרי זה", הרי זה, מבטיח הרמב''ם, זה. כל איש ואיש, מכל באי העולם, "נתקדש קודש קדשים". חד וחלק. חותך וישר.

נסחפים הם כולם, נדבקים בהתלהבות, באש. בעוצמות. וקולו מרעים מעליהם. יוצק משמעות אל בין השברים. החורים. "ויהיה השם חלקו ונחלתו, לעולם ולעולמי עולמים". מים קרים על נפש עייפה, הן כל אחד מהם איבד נחלה וחלק, משפחה וקהילה. כל אחד מהם הבין וראה עד כמה זמניים הם החיים, וכל שנבנה בהם. מי לא יחפוץ בהשם כנחלתו. מי לא ירצה להבטיח את חלקו לנצח, לעד ועולמי עולמים, עיניהם הנוצצות עונות את התשובה.

● ● ●​

גם הוא ישב שם בתוכם, מקשיב לדברים. גם הוא ישב שם, גם הוא התרומם, התעלה, ועת יצא משם, גמלה בו ההחלטה, השאיפה. גם הוא, גם הוא יהיה איתם, יעזוב חשבונות הרבים, ילך ישר, ויתקדש קודש קדשים.

זה קשה, הוא יודע. הוא מבין. אבל הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בעורקיו. מפעפע בקרבו. יעידו על כך השוחות ביער, העצים עליהם טיפס, הקרונות המתעופפות, והמוני המוני גרמנים מחוררים.

שנים הוא נלחם, ברח, התחבא, שרד. חושב על הארוחה הבאה, ומרחיק את הנשימה האחרונה. כל כולו שקוע בעשייה, פעילות, של להיות או לחדול.

אבל יום אחד, באחת הגיחות, עוד לפני שידע שהמלחמה נגמרת, שהגרמנים נסוגים, לחש לו מישהו, חבר עתיק אחד, שפה בעיירה, באיזה חור נסתר, יושבים להם כמה גיבורי רוח, ארזים במדבר, ומפריחים את השממה, את הדממה.

התלבטויות רבות עברו עליו, לילה שלם התהפך על העלים. ולא מצא מנוח. לא, הוא לא היה תלמיד מצטיין בחיידר בעיירה, רחוק מכך מאוד. וגם המלחמה עשתה את שלה במאגר התורני שבמוחו. לא, לימוד תורה במסירות, שעות רבות כל כך, הוא אף פעם לא היה בנוי לכך, וודאי שלא עכשיו.

אך מנגד, שנות המלחמה שינו אצלו משהו, הזיזו בריח בליבו, פתחו דלת.

כן, הוא עדיין חובב אקשן מושבע, כל עלילות היער לא השביעו אותו. הוא נותר חסר מנוח ומנוחה. אבל משהו השתנה לו בפרספקטיבה, בסדר העדיפויות, נתן לו מבט חדש על מה שהוא רוצה להביא איתו לשם. ללמעלה.

בסוף הוא קפץ לבקר, הציץ ונפגע, ונשאר. עדיין מקפץ, נכנס ויוצא, מגיש ומסדר, לא מצליח להיתפס אל הספר. אבל איתם, בחדר הקטן, הוא חש סוף סוף שבא אל המנוחה. אל הנחלה.

● ● ●​

העצים לחשו לנגדו, מעודדים אותו בדרכו החדשה. גם עוף השמיים עצר את הקול, ממתין לראות איך ייפול דבר.

ובתווך, צועד הוא שוב, פעם נוספת, אל בית המדרש.

אבל הפעם, הפעם זה שונה. הוא לא נכנס להגיש קפה, לסדר, לנקות, לאסוף טפיחות שכם. הפעם, הפעם הוא בא להיות חלק, חלק מהם, חלקו של האלוקים. מרכבה לשכינה בעולם הזה.

הפעם הוא לא בא לראות, הוא בא להיות. לעזוב החשבונות הרבים. ללכת ישר, "ישר"!!!!!. יעבוד הוא קשה, ימית עצמו באוהלה, על שיבינו מדעו להיבדל, לעמוד לפני השם.

● ● ●​

קול המולה מקדם את פניו, קורא לו פנימה. לשכוח מה..... שבחוץ. ולהתחבר לנצח. האש מדביקה אותו תכף, והוא ניגש, צועד, קופץ פנימה.

ידיו מרימות את דף הגמרא שנותר פנוי, והוא נחפז אל המקום. נחוש מתמיד. חדור מטרה.

הוא יראה להם, יוכיח, שמי שפוצץ רכבות, מסוגל לפוצץ גם סברות. לירות קושיה אל לב הסברה. ולהגות מהלכים מן המסילה.

הוא מתיישב על הסטנדר המתפורר, מניח את הדף בדחילו, ומנסה למקד את מבטו. אותיות קופצות מול עיניו, מילים ומושגים.

לקרוא הוא הספיק עוד ללמוד, גם חומש ומשנה. אך כעת, מול האותיות הקופצות, דבר לא עוזר. גמרא זה משהו אחר, שונה. ומרגע לרגע מסתבר יותר ויותר שאין לו את זה. פשוט לא.

אבל הוא לא יוותר, הוא לא ייכנע. גם במפקדה אי אז אמרו לו שאין לו את זה. לעגו לו. אבל לא זמן רב עבר עד שכולם ראו מי, מי בדיוק הרכיב את המוקש שהעיף את הרכבת.

הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בו, מפעפע בקרבו. אם כולם יכולים.... גם הוא יכול. נקודה. הוא לא יוותר על ה"קודש קדשים", על ה"חלקו ונחלתו", הוא ישב מבוקר עד ליל, יעזוב "חשבונות הרבים", עד שהוא יצליח.....

● ● ●​

בשלב הראשון, הוא עוד הצליח, אחד מן הבוגרים יותר למד עמו מעט. קצת בדף שהוא השיג, וקצת בספרו של השני. אבל שעה, ועוד שעה, והעיניים בורחות, והראש מתחיל לחשוב, ורק רגע קט הוא מאבד ראש, וכבר הוא עסוק לחבר בראשו את הספל, לדלת, לחבל, לחלון, ול...

שעת צהריים, כולם יוצאים לאכול, להחיות מעט את גופם, להרוות את חיותם. אך הוא, הוא עוזב חשבונות הרבים, ממשיך לנסות בלי חת. הן לוחם הוא, ימים שלמים רעב הוא בשוחות, אורב ל"הם" שיצאו מחוריהם.

אך עם השבים, חזר גם החברותא של ההוא, שיצא בבוקר לעבור על הרשימות, ושוב הוא נותר לבד. מנסה לפענח את הסתרים. לגלות את פשר המילים הארמיות. מביט בעיניים כלות איך כל השאר עמוק בפנים, שקועים עד צוואר. ורק הוא, משתרך מאחור, שואף, רוצה, אבל איך לומר, לוזר.

ואט אט, מנקר בו הספק. אולי, אולי עלי לא דיבר הרמב''ם. אולי אני לא כלול ב"כל איש ואיש מכל באי העולם". אולי אני לא מסוגל ל"לשרתו ולעבדו לדעה את השם". אולי תמיד אשאר מגיש הקפה הניצחי, שנמצא איתם, אבל לא מהם.....

● ● ●​

עומד הוא ביער, מוקף בעצים שותקים, דוממים, כמשתתפים בצערו. מטפס הוא על ענף רחב, זהה לזה שישן עליו חודשים, ומנסה לחשב את אשר לפניו.

להמשיך כך הוא לא יכול, זה לא בשבילו. גדול עליו הדרישות של הרמב''ם. אבל גם לחזור אחורה אין הוא מוכן. לוחם לא נסוג משטח שכבש. אז מה, מה למען השם עליו לעשות?

המחשבות רצות, עפות, ונעלמות. כשאת מקומם תופסות הדמעות. הבכי העצור כבר חמש שנים, כולו פורץ באחת, בוקע ועולה. לוקח איתו את הבכיות כולם, שנאספו ביער זה, בין עצים אלו. משפחות שלמות שבכו כאן את בכיים האחרון. והוא, שבוכה כאן את בכיו הראשון. הם שסיימו כאן, כאן בדיוק, את דרכם. והוא, שלא יודע מאיפה להתחיל.

ושם, שם בדיוק, מסתובב סביב עצמו במעגלים, מוצא אותו ראש הישיבה, הרב הצעיר, שחיפש לו מקום לנתח סברא של ר' שימען.

למוד בכיות וכאבים, מניח הוא יד על כתפו. לא דוחק, לא מנחם. רק בוכה איתו יחד. גם לו יש שק מלא דמעות.

שמעתי את הדרשה, הוא פולט לו בין הבכיות. איך שהסברת את הרמב''ם, את הכל איש ואיש, את הקודש קדשים. וכל כך רציתי, כל כך ביקשתי סוף סוף להצליח, להיות חלק. אך מסתבר שאני לא יכול, לא מסוגל לעזוב חשבונות הרבים. להתמסר כולי, ולשכוח מהסובב. רציתי לילך "ישר". אך נתיבי סבוכה ומפותלת.

מביט בו הרב הצעיר, דמעות ישנם גם בעיניו שלו, שותק, חושב, ושוב שותק.

לבסוף, אומר רק זאת. בוא עימי אל בית המדרש.

יחדיו ישבו, רוכנים על הרמב''ם, ילד זקן וראש ישיבה צעיר, מביטים במילים הקדושות.

תקרא, עודד אותו הרב. מה כתוב?

נו, לא מבין הנער, בדיוק מה שאמרתם אז, ופרק... עול החשבונות הרבים, זה מה שניסיתי בדיוק.

לא, מדייק הרב, לא זה מה שכתוב, המשך נא עוד מעט. "עול החשבונות הרבים.... אשר ביקשו בני האדם". זה לשון הרמב''ם. זה בדיוק. כי כן, צודק אתה שיש לעזוב את חשבונות החולין, למעט את ההתעסקות בהבל. אבל שני צדדים למטבע. הניסיון לקפוץ באחת אל המים, לרוץ במעלה הסולם, גם הוא בכלל החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם. הנה ראה מה ממשיך הרמב''ם. "והלך ישר... כמו שעשהו האלוקים". כן, יש ללכת, להתקדם, אך לא על פי הסולם של הסובב, של מה הם ומה אני, אלו הם החשבונות הרבים. עליך ללכת, ישר, כמו שעשהו האלוקים. על פי המסלול שלך. מה שאתה יכול, איפה שאתה נמצא. צעד אחר צעד. פסיעה אחר פסיעה. בלי לרוץ, בלי לקפוץ, ללכת, כמו שעשהו. בכלים שלך. כי ככה, ככה בדיוק "הרי הוא נתקדש קודש קדשים.

● ● ●​

האבן לא נגולה מעל ליבו, עודנו חש בצביטה עת רואה הוא את המוני הלומדים רצים קדימה כשהוא מאחור, אבל הוא יודע, יודע את שעליו לעשות, את שעליו לקיים.

לא, לא קלה תהיה הדרך, יהיו עליות ומורדות, אבל זוהי הדרך שלו, הישר עבורו. כפי שעשהו, אותו, אותו באופן אישי.

לא קלה היא הדרך, לא. מלאה היא בורות ומהמורות. אבל הוא, הוא לוחם, דם של לוחמים זורם בעורקיו, דם של מנצחים.

וכן, הוא ינצח, הוא ילך ישר, בלי חשבונות, כמו שעשהו - בדיוק.

 

[.חיה פ]

סיפור חג יפה ומרגש, כתוב ציורי וכובש.

ספוילר

והמסר, רלוונטי לא רק ללומדים...
המסר נגע גם בי באופן אישי.
כי בכלל, ההכרה בזה שהחיים, גם שלי, זה חתיכת מסלול, עם יעד, ואם הוא נסלל לי, אז הוא מדוייק ל י, ולכן לא ניתן להשוואה עם אחרים, פשוט לא, ובטח שלא עם כל מי.. (וכאן מגיע המשך מעצבן..) שכן יודעת לשבת רגוע, אבל לא כשהיא עצובה, שהיא מסודרת, אחראית, לא מאחרת, ודווקא עם יקיות כרוניות אלוקים שם אותי, דווקא זה, מדוייק בשבילי. והמסלול הוא מסלול, אז מותר גם לאבד את הדרך, אם חוזרים. לאבד את החיות, אם חוזרים לחיות, ולשמוח.
והמסלול, הוא מסלול, שנסלל מ ר א ש, ולכן, אף דעה של אח(י)ות גדולה ומעצבנ(ו)ת, או שחמודות בעצם, תלוי במצב רוח, לא תשנה אותו (ואיך זה קשור לנ"ל, זה כבר...)
אז ההכרה בזה,
היא מרגיעה, מעודדת, מהדהדת, ונותנת, לי באופן אישי, לשמוח שהלב דופק ואפשר לתקן, לשמוח, בלי להסתכל על מה לא עכשיו, מה לא טוב, מה מתסכל,
ושוב, להפסיק להשוות את עצמי לכל מי שהיא לא.. שהיא לא, אני. שלא קבלה את הדפקטים שאני כן. וכך, להתמקד בכל היופי שבמסלול, וב'ה קיים, במסלול של כל אחד... ולא רק על הקוצים.
אז תודה, על זה (נימוסים אירופאים, בכל זאת.. לא פסחו עליי!)