אתגר לא בכותרות

[-חיה-]

אומרים שזו תקופה היסטורית, שמה שהיה לא יהיה, מדברים בכותרות דרמטיות.
אבל ימים גדולים עשויים המוני רגעים קטנים. מלחיצים, מפחידים, משמחים, מרגיעים, כואבים ומתגעגעים.
תיצרו רגע אחד קטן, כזה שתואם למצב המאתגר.
כתבו את הסיפורים הקטנים של האנשים הפשוטים, תתחברו לפחדים ולתקוות שלהם בעקבות המצב והאם ואיך הוא משפיע עליהם.
ספרו את סיפורם של הילד המפונה שמתגעגע הביתה, בחורת הסמינר שלא מרוכזת בלימודים מפחד האזעקות וסבתא של חייל לוחם שדואגת ואומרת ספרי תהילים להצלתו.
את סיפורו של האיש הקטן שאולי הוא לא דרמטי, אבל הוא מלא תחושות.
הקטע שתכתבו לא חייב להיות אמיתי, אבל הוא יכול להסתמך גם על חוויות אישיות שלכם או סביבתכם.

האתגר ינעל בתאריך י"ב כסלו (מוצאי שבת ויצא).

בהצלחה!

לנספח >>

 

[הקה]

כד תשרי
חזרנו לעבודה. אז מה? זה נקרא שגרה?
אמא של אחד הילדים שלחה לנו שוקולדים עם כיתוב "תודה על שגרה שנתתם לנו", צודקת. ברגע זה בעלי משתגע עם הבנות שלי בבית, הגדולה בת שנתיים משועממת עד העצם, והקטנה- קטנה ודורשת את שלה כמו ילדה בת חמישה חודשים. ותודה לך אמא ששלחת את הבן שלך- חצי כיתה! ילד שלם!
האבות- כולם מגויסים. האמהות- כולן בחרדות ונמצאות במרכז- לכו תספרו להן שלא היתה פה שום אזעקה....
עושים ספירת מלאי של צוות. המנהלת- נמצאת. בעלה מבוגר ולא מגויס. המזכירה- כנ"ל. חצי מהסיעות לא נמצאות- להנהלה אין אפשרות לחייב אותן להגיע כשרשמית הכל אמור להיות סגור, ולמען האמת- אין בהם צורך- גננת + חצי מהסיעות בהחלט מספיקים ל2 ילדים....
אנחנו חצי משתעממות חצי עושות מה שיש כן לעשות, כמו למשל מסה של טיפולים פרטניים שלא הייתה מתחילת שנה , ניקיון יסודי במיוחד של כל המבנה.הכנה של החדר ממ"ד- לא שאני מצליחה להבין איך נכנס לשם אם כולם יגיעו- 30 ילדים + צוות של כמעט אחד על אחד, בינתיים זאת לא בעיה...
בתוך השעמום והחוסר מעש- נוחתת הפצצה שמנחיתה את כולנו למציאות האמיתית, העכשווית, שאת מי מעניין עכשיו אם השומרון אדום או כתום? את מי מעניין אם יקרה לנו מה שקרה לתושבי העוטף?
חגית- הפיזיותרפיסטית- מגיעה, אבל לחלוטין לא במיטבה. בשלב כלשהו היא מתפרקת. "הוא שם! היא בוכה לנו, ולנו נגמרו המילים, "אייל שלי! הוא היה צריך להתחתן שבוע הבא והוא בחזית! מי יודע אם יחזור משם? מי יודע איך יחזור?"
ולנו נגמרו המילים. איפה הומצאו המילים לנחם אמא שבמקום ללוות את הבן שלה לחופה מלווה אותו לחזית, והלוואי שהחתונה רק תדחה לאחרי המלחמה... איפה הומצאו המילים להרגיע אמא- שעוד יהיה טוב, כששום דבר לא מראה על כך?
תן לה ה' את הכוחות! החזר נא את אייל בן חגית בשלום לארצו ומשפחתו, לביתו ולכלתו, מחה נא ה' דמעה מעל פניה של אמא אוהבת, כי רק אתה יכול!

 

[לוטם]

כתבתי את הקטע הזה כבר כאן, אני חושבת שהוא מתאים לאתגר, אז מעלה שוב, בתוספת קטנה ומעודדת (:


17.10.2023

היום עברתי לידו.
פעם נוספת.
רכב.
שחור.
עומד וממתין בסבלנות בחנייה הצמודה לחנייה שלי,
כבר תשעה ימים.

מספר בשקט סיפור.
על חייל אחד. צעיר, שנפרד מהוריו בחטף;
ברגע שקיבל את הקריאה.
חייל שהחנה שם את רכבו, בשבת ההיא
השחורה.
שיצא עם חבר נוסף, ברכב אחר.
לחזית.
לראות דם. ואש.
להילחם.
על הבית.

מספר בלי נוע את סיפורו.
ואני מקווה, בכל יום;
שרק יבוא לקחת אותו.
שיחזור משם.
לשלום.

04.11.2023

יצאתי מהבית,
הרכב עדיין בחנייה,
אני לא רואה אותו.
רואה רק חייל צעיר,
מחבק את אמא.
ודמעות.

 

[אריה גלבר]

ב"ה



מתי עושים הקפות שניות?

השאלה הזאת מציקה לי כבר המון זמן.

בהתחלה היו אזעקות, ואמא לא הרשתה לצאת עם הפעקל'ה לבית הכנסת. "בעזרת השם עוד מעט זה יעבור ונוכל לצאת לריקודים" היא אמרה.

לא היה אכפת לי שישבנו בממ"ד והפסדנו את ההקפות. אני לא כל כך מכיר את בית הכנסת שבשכונה שלנו, ובכלל אין לי עם מי לרקוד. חיכיתי מאוד שיגיע הלילה. בלילה יש הקפות שניות, כך אמר לי איציק.

אתם מבינים? איציק הוא אחי הגדול. הוא כבר בחור, והוא לא גר איתנו בבית.

כשעדיין היה סוכות, איציק בא לסוכה, שיחק איתנו, אכל איתנו וקצת דיבר עם אבא ואמא. אבא רצה שאיציק יישאר לחג שמחת תורה. אבל איציק אמר שהוא לא יכול. שיש לו תוכניות. "אנחנו הולכים לרקוד במקום קצת אחר" אמר, והעיניים של אבא נהיו קצת עצובות. "אבל להקפות שניות אבוא" הוא הבטיח, וקרץ לי בחיוך.

אז ישבתי לי בממ"ד, ודמיינתי את איציק רוקד איתי ברחבה שליד בית הכנסת, ואיך משולם הגבאי מביא לו כיפה לשים על הראש לפני שהוא מחזיק את הספר תורה, ואז כולם רוקדים ביחד ומנשקים את התורה, ושמחים.

בלילה אף אחד לא חשב על ריקודים ושמחות. הצבע אדומים לא הפסיקו, ואמא אמרה שחייבים לצאת מהעיר המקוללת הזאת. ארזנו שתי מזוודות גדולות, ונסענו לסבתא בית שמש. גם בלילות שהגיעו אחר כך, לא רקדו.

המון ימים כבר עברו והמון לילות. אבל אני עדיין מחכה לאיציק. ולהקפות שניות.

 

[שוקולד עילית]

שלושה ימים אחרי שמחת תורה.

עמ"י עוד שרוי בפחד,
אין אוטבוסים וגם לא מכולת
אנשים כולם מתחזקים מתרוממים,
אך אני קשה לי אני יושבת בבית משועממת אין מה לעשות.
מתחזקת קצת אומרת תהילים, מקבלת קבלות בצניעות
עושה מה שצריך אבל אין לי מה לעשות אחרי שבוע של חופש
כבר אין ספרים וגם לא סרטים כמה אפשר להתכתב עם חברות
לצאת להליכה זה לא אופציה כי אמא מפחדת.
אבל אין זהו אני מרגישה שעוד דקה אני מתפוצצת
לא שורדת את החופש, מרגיש כאילו קורונה
יום שלם יושבים בבית ולא יוצאים.
זה לא שיש פה אזקות או מרגישים את המלחמה
אין פה כלום רק יושבים בבית ומתחרפנים!.
ואז הוא התקשר,
שאני לא יענה?
משעמם לי משעמם לו, אז שנשתעמם ביחד
כל מה שבניתי שנתיים נהרס בשניה
זה לא שהוא בחור גרוע הוא בחור טוב מישיבה טובה
אבל בקורונה היה לו משעמם וגם לי אז זה התוצאה.
ככה כל לילה ישבנו דיברנו והעברנו את המלחמה
אחרי שבוע שזהו מרגישה שכבר לא שורדת
הרבנים הודיעו שלא רוצים שיהיה כמו שהיה בקורונה
שהרבה ירדו מהדרך בגלל החופש אז שיחזרו מהר ללימודים
ואני מרגישה שהם מדברים עלי
זאתי שבבית כבר לא שורדת,
ועם בחור ישיבה מדברת.
וזהו וחזרו ללמודים
עזבתי אותו, היום אין קשר בנינו
אבל ההרגשה הזאת תפוקה
מרגיש לי שכל עם ישראל צריך תפילות
ואני רק הורסת מורידה את עם שלי
כבר לא יודעת במי הבעיה.
שעם ישראל מתחזק ועולה
ואני רק יורדת...

ספוילר

[חברה ספרה לי את זה בכאב
שזה מה שהיא הרגישה וזה מה שקרא אז זה מה שעלה לי ]

 

[sh.t.down]

אבא לוחם
שמצליח
לכלוא את רגשותיו
עוזב בבוקר משפחה-
ילדים ואישה
יוצא לשם
וחוזר
לא אותו הדבר
עצב תהומי בעיניים
אין חיוך על השפתיים
ופצע בלב.
אבא גיבור
שמצליח
לחשוק השיניים
להשאיר בפנים מראות ותחושות
וגם כשהכל יוצא
בצעקה
על הילד
או הילדה
והם
מתכווצים בפינה
ואתה
לעצמך לא מוצא מנוחה
וליבך מתייסר כעת מאשמה
תדע,
שאתה גיבור
דווקא בגלל
שלא סיפרת.

 

[מלכי פריד]

בס"ד


אני לא יודעת מה כואב יותר, כאב אובדן או כאב מצפון.
השאלה הזאת גורמת לי כבר ללילה לבן שלישי.
כשסבתא נפטרה זה היה כואב. מאד אפילו. לי ולסבתא היה קשר מיוחד, ככה אמא תמיד אמרה. אבל אולי אני לא מספיק מבינה כאב אובדן מה הוא. אני לא יודעת מה זה לאבד בן או אמא. ועוד במלחמה נוראית כזאת.
אבל הכאב הזה, של המצפון, הוא נורא. הוא עינוי יומיומי של כל רגע ורגע. הוא פשוט מתיש.
מתחילת המלחמה אני בכלל לא פחדתי. אין לי חרדות מהמחבלים או מהאזעקות, מה שכולם דווקא כן חרדים.
לא, זה לא פחד. גם לא כאב. זה המצפון.
למה אני מרגישה שרק אני מתחילת המלחמה עסוקה כל הזמן בלחשוב על החברות בכיתה? על כך שאני בקושי מכירה אותן? על דאגה איך אני בכל זאת אנסה ליצור קשר עם בנות מהכיתה שאני לא מכירה, על אף המלחמה?
למה כל השכנות מספרות על ספרים שלמים של תהילים שסיימו ואני בקושי שתי חלקים סיימתי?
אבל אז שוב הוא קופץ, משתיק אותי.
מי אני שאדבר? מי אני שאתלונן? יש חטופים בעזה שסובלים ממני פי מאה. אסור לי להתלונן. לפחות לא בקול. אני אראה סתם ילדה לא אכפתית.
אבל מה אני באמת?
אכפת לי?
דיייי!
מנסה להשקיט את המצפון. מנסה גם במחשבה לא להתלונן, לא לומר שקשה לי. אין לי את הזכות.
נרדמת לבסוף במילות נחמה לעצמי, מילים שאמרה המחנכת באלול, "ידיעת המחלה - חצי נחמה".



ניסיתי להיכנס לראש של ילדה שהמלחמה פגעה לה בדבר משמעותי כמו התחלה חדשה.

 

[.B.B]

אני לא אשת מילים, ולא אישה גדולה.
רק סתם אישה, קטנה ו---דאוגה
ששלחה את בעלה הפרמדיק לעוטף כבר לפני שבועיים
ומאז בוכה לו בפלאפון אחת לשעתיים

נכון, קיבלתי מארז עם ספרים וערימת ממתקים
נכון שהקטן מתפנק 24/7 עם משחקים וקשקושים
אבל בלילה, כשנשמעת אזעקה - אני לבד בממ"ד
מחבקת את התינוק, שלא יבין לעד

מתפללת שיחזור כבר, אלוקים, לשלום
שנראה את האמבולנס בחניה, תחת החלון
שנשב ביחד, מוגנים, עטופים
במקום לשמוע על מאות חטופים...

ואני מרגישה בוגדת. מרושעת. וכמעט--- כמעט פושעת.
זה... זה מה שאת רוצה? את מודעת?
אלפים שלביתם לא ישובו עוד, בקושי קמים משבעה
משפחות אומללות מייחלות ליקיריהן שיזכו לשוב מהרצועה

ואת? רק מתפללת שיברח חזרה
וידפוק על הדלת, בשעה לא שעה
למרות שמודעת לכך שכל שניה בחזית
הוא מנצל לעזור, לחבוש, להציל...

אבל אני רק אישה קטנה.
אישה קטנה - בקרב גדול
שמתפללת ומבקשת בתחינה
שרק ישוב כבר, ונתראה חזרה.


לצערי וגם לשמחתי אני חווה את המקום הזה מקרוב מאוד
עם חששות גדולים בכל פעם שמעדכנים על נפגעים במלחמה
ומרגישה בלב תחושת אשמה - שכל הארץ אבלה
ואני רק מייחלת לשובם של שני אחי הפרמדיקים במהרה...
אבל זה המקום שלי, כ"אחות של" במערכה.

ה' ישמור על אחיי הצדיקים שמחרפים נפשם בהתנדבות מלאה
וישיבם במהרה לשלום למשפחה. אמן.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

הגננת, את יכולה להתקשר לאבא שלי ולהגיד לו שיבוא היום?
אמא אומרת לנו כל יום שהוא יחזור היום בלילה,
אבל הוא לא חזר כבר מלא-מלא זמן וכבר אין לי כוח יותר לחכות.

תגידי לו שאני מתגעגע אליו, וזה מפחיד בכלל שהוא לא כאן,
כי יש אזעקות והגויים רוצים להרוג אותנו, ככה איציק אמר.
וגם שכבר הרבה זמן הוא לא סיפר לי את הסיפור בלילה,
והוא לא שיחק איתי בבית.

תבקשי לו שיחזור היום ולא ילך יותר.
טוב?

ספוילר: אבא

 

[ליליאן]

אולי זה לא מתאים לאתגר,
אבל היה צריך מקום לפרוק כברררר.



"אמא!!! הוא גומר לי את כל הפתיתים!"
"אז מה! את גמרת לי את כל הביסלי!
שיגמר כבררר, התפללתי כל יום, שיגמר.
"לא בא לך שיגמר כבר?"
שאלתי בעייפות,
ממש לא לפני ההנחיות לדיבור עם חייל בחזית.
"בטח שיגמר.
אבל שיגמר בניצחון שלנו.
אחרת, מה זה שווה?"

לקנות מרכך כביסה, מסמך סמיך ומסיר שומנים.
לכבס ציציות.
לרסס K300 כשהילדים לא בבית.
כמה לוקחת התחזוקה של הבית הזה.
"אז מה אתה עושים שם בכלל?"
שאלתי, אחרי שנמאס סתם לספר שמתגעגעים ולהבטיח שכולנו בסדר.
"לא הרבה, האמת. מאבטחים את כל מי שכן עושה משהו"
צחקת.
"וזה לא קשה? לא מתחשק לעשות כבר משהו?
להוריד כמה ראשים?
לחזור הביתה?"
"אני לא בן 19" אמרת בפשטות
"אני לא משתגע לאקשן.
"מה שצריך לעשות, נעשה.
איפה שהצבא צריך אותנו, נהיה."


"אזעקה! אמא, אזעקה! בוא אמא, בואי כבר!"
יוצאת עם הילדים לחדר מדרגות.
משווים פיג'מות עם השכנים.
צחוקים. תהילים. קצת פוליטיקה.
ואתה שולח הודעה:
"אתם בסדר?
ראינו את היציאה של רקטות.
לפי הגובה, המרנו על המרכז"

"את באה לסרט של חיותה שועלילי?
בחצי מחיר בכלל המצב.
אה, אין לך מי שישמור..."
אני שותקת קראת מה כתבת:
"את לא מבינה מה קורה פה.
רעש תותחים. שמי עזה אדומים. עשן שחור.
שיגורים, ירוטים.
ממש מופע אור קולי"


"אז את יכולה להביא גם פלטה לשבע ברכות?"
"התקשרת למחנך שלי במקום האסיפת הורים?"
ו-"אמא, מחר חולצה לבנה, כי ראש חודש!"
ועבודה, ושבת, ועוד ועוד משימות.
"הקצינים דברו עם המג"ד וסמג"ד היום"
סיפרת לי בערב, כשאכלנו פיצה, משני עברי הקו.
"בקשנו משימות יותר איכותיות.
אנחנו גדוד של לוחמים,
עד מתי יחזיקו אותנו ככה?"


"ויאמר.. אל אברהם.. ויאמר הנני"
אני מספרת לילדים פרשת שבוע בראש שולחן שבת.
"איך אפשר לא להרגיש כלום?"
שאלתי, כשהמשימה האיכותית סוף סוף הגיעה.
"פחד? ציפיה? התלהבות? תסכול? דריכות?"
"אני חייל" אמרת, ובאמת לא הבנת.
"איפה שצריך אותי, אני אהיה.
אין ענין של רגש כאן.
לא דברנו על זה?"


"את יודעת את שם המשפחה שלי, נכון?"
קרצת.
"שתוכלי לחפש אותי ברשימות"
וניתקת.

ומאז אני לא בן אדם.


"את חייבת לקנות להם כבר נעליים סגורות"
אמא שלי מנערת אותי.
עוד שניה גשם, והם עדיין עם סנדלים"
ואני חושבת עליך ישן בנעליים צבאיות בקסדה על הקרקע.


"מה זה כל הנוצות האלה?"
"אמא, היא קרעה את הפוך!"
"היא מוציאה ומפזרת נוצות בכוונה!"
"קצת שקט שיהיה פה!"
אני צורחת על הלא אשמים בכלל.
ורק ממך - שקט. שום סימן.


הפגנות מול חנות טלפונים לא כשרים בבני ברק.
ואני חושבת על הטלפונים שלקחו לכם.


"נו אמא, בואי נכנס!"
מושך אותי הקטן בחצאית מול חנות משחקים גדולה.
ואני רק חושבת על הכניסה שלכם לעזה.
רק 5 ימים עברו. עוד שבוע ומשהו נשארו.
או כל החיים.


"אתה לא מבין" אמרתי לך אז,
כשעוד ישבתם על הגדר,
"זה 2 מדינות.
לכל מקום שאני הולכת
הכל מלא שגרההההה".

"נו, זה נפלא.
בשביל זה התגייסנו לקרבי, לא הבנת?
השגרה שלכם,
זה כל מה שאנחנו עושים פה".

 

[שועל ספרות.]

מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי ממלחמה זו, ואני מאמין (למרבה הזוועה) שהוא לא היחיד מסוגו.

אני לא מבין מה הבעיה של כולם?

מה אכפת להם שאני אהיה כל הזמן בממ"ד?

אז מה אם יש עולם בחוץ, ילדים בגילי שמשחקים, אני רוצה להיות רק כאן.

ואז מה אם כבר עזבנו את הבית בדרום שם יש כל הזמן אזעקות ופה אין.

ואם יהיה?

אז אני רוצה להישאר פה בממ"ד.

רק פה, פה, פה.

לעולם!

 

[חנה ש.]

ב"ה

הסיפור שלי הוא לא ממש סיפור והוא היה יכול לא להיכתב כלל, אבל הוא היה גם היה.

הייתי יכולה גם לחשוב שהוא לא ממש קרה כי ישנם דברים שאפשר פשוט לדלג עליהם, אפשר לשכוח אותם, אפשר להכחיש אותם לאט לאט, עד שהם לא יהיו קיימים.

אבל החלטתי שאם הוא אכן התרחש אז ראוי לתת לו מקום.

כדי שתבינו את מה שאכן קרה אני רוצה להקדים ולספר קצת על עצמי, שמי שרי ואני אישה רגילה למדי, לאחר אחת הלידות חוויתי דיכאון לידה מלווה בהתקפי חרדה.

מי שלא חווה את התחושות הללו, לא יכול באמת להבין, אבל כדאי לדעת שההתמודדות עם הנפש היא לא פשוטה כלל וצריך הרבה כוחות ואומץ כדי לטפל, יש גם צורך בעזרה חיצונית מרובה כדי לחזור למצב של שמחה וחיות.

ב"ה שהיו אנשים טובים שממש עזרו לי בתקופה הזאת, וב"ה שאני מודעת לעצמי ואם חלילה אני מרגישה קצת נסיגה מיד אני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לטפל בעצמי.

אחד הדברים שמלווים אותי מאז זו החרדה, בימים רגילים החרדה מתונה היא נמצאת שם אבל היא בוערת כמו אש נמוכה, אבל בימים שיש בהם עומס רגשי או אז החרדה בוערת בי ואני צריכה המון כוחות כדי להשקיט אותה.

כך קרה שיום או יומיים לאחר שמחת תורה, כאשר גם אנשים רגילים שלא סובלים מחרדות חשו פחד וחשש מפני הבאות אצלי זה הפך להתמודדות לא פשוטה.

העיקר התחיל בלילה, כמובן שאני לא נרדמת מתהפכת מצד לצד, והמחשבות מתחילות לרוץ, המחשבות הללו הן מבהילות.

אינני יכולה להישאר ככה במיטה, זה נורא ואיום, אני חייבת לקום, ככה החלטתי לקום אבל האור שהיה בבית הלחיץ אותי נורא.

אולי יגיעו חלילה מחבלים והאור יכול לכוון אותם אלינו, והנה הדלת של המרפסת היא ללא מנעול כלל.

בדמיוני כבר ראיתי את הרחפן שמרחף לו ליד ביתי, זהו הם כאן, זעקת חרדה מילאה את ליבי, זעקה שקטה שלא נשמעה בחלל, אך הצליחה להבעית אותי כליל.

כיביתי את כל האורות, במיטה הרי אי אפשר להיות, לכן לקחתי את פנס הראש, אבל הוא האיר, והרי צריך להיות חושך מוחלט, הסתרתי אותו בכפות ידי, והשארתי חרך צר שממנו יצאה קרן אור קטנטונת.

הלכתי לחדר הכביסה שם מצאתי פינה בה התקפלתי והתחלתי לעשות תשובה.

דמעות שטפו את פני, קיבלתי על עצמי קבלות, הודיתי לבורא עולם, התפללתי מלב מומס הישר לפני כיסא הכבוד.

לפתע שמעתי רעש, מישהו מסתובב, חרדה לפתה את ליבי, ואז ראיתי אותו זה היה הבן שלי.

לא ידעתי מה לעשות, הנה אני ופחדי מקופלים להם יחד בחדר כביסה, כולי מלאה בכי מהתשובה אותה ערכתי בחסות החשיכה, ורק קרן אור בודדת נפלטת מהפנס כדי להודיע שאמא כאן, או נכון יותר שאימה כאן.

הבן שלי הביט לעברי ופלט אמא, חשבתי שאת מחבלת.

זהו זה הסיפור שלי, שלא ממש קרה, לא קרה כלום, הכל היה פחד ודמיונות, אבל אני בכל זאת חושבת שהרגעים הללו של הזיכוך שעברתי היו גם היו.

 

[Jane Rubinson]

הילדה של השכנה שוב הקיאה, כנראה. כבר לילה שלישי היא קודחת מחום, ואני משתגעת מזה.
אין לי כח מחר ללכת לביצפר. המורה מעבירה מקומות, באו שלוש ילדות חדשות שגרות ליד עזה. ככה הם אמרו לי. לפני שהיה מלחמה הם היו בביצפר אחר, שלא כולם הלכו עם גרביים שמכסות את הברך, ולמדו כל מיני דברים אחרים. עכשיו הן מאוד שמחות שבאו לעיר כמו שלנו והם יכולות ללמוד בעז''ה ביצפר טוב. כי הן הלכו תמיד עם גרביים ארוכות והיה להן קשה ללמוד בביצפר הזה, אבל לא היה משהו אחר.
אבל אני לא רוצה לשבת לידם. המורה אמרה ששתיים ישבו ביחד והשלישית תישב ליד ילדה אחרת.
אין לי חשק לעזור להם למצוא את העמוד בספר ולהראות להם מהמחברת שלי. להלוות להן מכשירי כתיבה וכל מה שצריך.
.
.
.
כבר מאוד מאוחר בלילה, נראה לי שגם אמא כבר הלכה לישון, וגם אבא. נראה לי שבסוף אני יגיד מחר למורה שאני רוצה לשבת לידם ולעזור להן, כדי שיהיו לי הרבה מצוות בשמים, שהמשיח יבוא כבר, והמלחמה תיגמר, ושהתינוקת של השכנה תהיה בריאה כבר ולא תבכה כל כך חזק.

 

[רואים שקוף]

לו הייתי ילד.

ליל שבת, איפשהו באמצע אשת חיל.
אזעקה.
צבע אדום.

אין לנו ממ"ד בדירה, גם לא בקרבת מקום. המקלט הקרוב הוא מעבר לכביש ומשמש כחנות.
סגור בשבת.
כולנו הלכנו לפרוזדור.
אמרו לנו שזה המקום הכי מוגן בבית.
אמרו לנו -כך אני מהרהר- שזה העולם הזה.
עולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא.
לא שבאמת חשתי באיום ממשי, יש דברים הרבה יותר מפחידים.
אבל כנראה, שהיה איזה שהוא פחד.
יש דברים נסתרים.
אחרת, למה שאחשוב בכלל על עולם הזה ועולם הבא.
מצטופפים שמונה נפשות בתוך פרוזדור צר וקצר.
תחושת גשר צר מאוד מקבלת פרספקטיבה מוחשית יותר.
ואז אני שומע את בני בן השלוש מתחיל לבכות.

לא.
הוא לא יודע שיש מלחמה.
גם לא ברור לי שהוא מבין את המשמעות.
אפילו לא טרחתי להסביר לו למה הלכנו לפרוזדור.
לא חשבתי שנגיע לרגע הזה.
אני שואל אותו מה קרה, מתברר שהכיפה שלו נפלה בסלון.
נשכחה על יד שולחן השבת.
פתאום אני תופס את עצמי.

רגע.
זה היה בבום של היירוט.
כיפת ברזל.
הכיפה שעל ראשנו לא באמת מגינה?!
אנחנו צריכים כיפת ברזל בשביל לחוש מוגנים?!
יראת השמים שלנו היא רק מן השפה ולחוץ?!
מן הכיפה ולחוץ.

זה הוא רגע קטן שאמנם לא יגיע לכותרות.
בשום מקום.
משום מקום.
זה היה רגע קטן של ילדות טהורה שאופפת.
רגע קטן של געגוע.
געגוע אמיתי של נשמה שמזכירה לנו שהיא נמצאת בתוכנו.
נשמת רוח חיים.
נשמת רוח אלוקים.


גילוי נאות, אני תושב מודיעין עילית.

 

[אחמ]

שמחת תורה. 6:30. בני ברק.

כשהתארגנתי לצאת, או יותר נכון ממש לפני שיצאתי לתפילה בישיבה, התחילה האזעקה. אבא שלי, שהתעורר מוקדם כמוני, אמר לי לא להעיר את הבנות שישנו עמוק. בטח טעות. ובכל מקרה, בבני ברק לא יפלו טילים.

שמחת תורה. 7:00. בני ברק.

כבר הייתי ליד הישיבה, ממש לפני שנכנסתי, כשהיתה אזעקה נוספת. אז זאת לא טעות. ניכנסתי לבניין הקרוב, חיכיתי שתי דקות ויצאתי, כי לא רציתי לאחר לתפילה, וקיוויתי שהבנות התעוררו כבר. אבל בכל מקרה, בבני ברק לא יפלו טילים.

שמחת תורה. 14:00. בני ברק.

כשחזרתי הביתה מההקפות ומהריקודים, הבנות סיפרו לי שהיתה אזעקה גם בתשע. אני סיפרתי שהיו עוד שתיים לפני כן. אז הן אמרו ששכנה של חברה של אחת מהן שיש לה פיליפינית דווחה שהיה פיגוע.

השנייה מביניהן אמרה שהיא שמעה מחברה שלה שאבא שלה פגש מתנדב מד"א שסיפר שנכנסו ערבים דרך המנהרות.

ואני סיפרתי שהפועל שבישיבה אמר: התפרעות של כמה חמאסניקים.

שמחת תורה. 18:45. בני ברק.

כולנו יושבים מסביב לשולחן שבת, אומרים פרקי תהילים. משהו קרה. זה ברור. המתח, הספק, חוסר הוודאות, הלחץ מורגשים היטב באוויר.

עוד עשר דקות יוצאת שבת ונוכל להתעדכן.

שמחת תורה. 18:50. בני ברק.

עוד חמש דקות שבת יוצאת. כבר סוגרים את הספרי תהילים. מתכוננים ל"ברוך המבדיל". המתח מקפיץ אותנו. יאללה, שיגידו כבר מה קרה. אלפיים שנה שרדנו גלויות, אסונות. נשרוד גם את זה. קשה להפתיע אותנו.

שמחת תורה. 18:55. בני ברק.

יצאה שבת. ברוך המבדיל, מהיר, חפוז. עוד רגע ערבית, רק לדעת כבר, וללכת לתפילה.

פותחים את המחשב. כל רגע. חדשות. ואז---

מתחילים המבזקים.

מאה ארבעים הרוגים.

מעל מאתיים פצועים.

בחדר האוכל בקיבוץ בארי נמצאים למעלה מחמישים בני ערובה.

מתנהל מו"מ עם מחבלים שלקחו זוג מאופקים בתור בני ערובה.

גוי של שבת לקח את השר דרעי מביתו אל קריית הממשלה.

"ערבית". קוטעת הקריאה את הקריאה. בלב מפרפר, כשהצבע אוזל מפניי, אני הולך לבית הכנסת לערבית.

מוצאי שמחת תורה.

אין הקפות שניות. אנחנו בבית דואגים.

חטופים. הרוגים. שבויים. בני ערובה. פצועים. צו שמונה.

אז בסוף כן הצליחו להפתיע אותנו.

00:00 אור לכ"ג תשרי.

אף אחד לא ישן. אפילו אחיות שלי. שאוהבות מאוד לישון. השולחן עדיין עם שאריות מסעודה שלישית, וכולנו לפני מקלחות.

העדכונים מהשטח מתרבים. עדויות מצמררות. סיפורי זוועה שרק אני הגיבור קורא ומנסה לספר לאחיות שלי, שסותמות את האזניים וצועקות לי להפסיק.

הפעם אני מפסיק, למרות שבדרך כלל אני לא עושה את מה שהן מבקשות, בטח לא כשהן צועקות.

אנחנו ערים. למרות שאין לנו בני דודים של בני דודים בנתיבות או אופקים, בטח לא בשדרות. אנחנו בני ברקים בני בני ברקים שבעה דורות. אבל אנחנו ערים. ומתפללים.

ואפילו אני, הגיבור, אחרי שקראתי את סיפורי האימים האלה, קצת בוכה. אחיות שלי היסטריות.

אפילו אנחנו. אנחנו שאין לנו בני דודים של בני דודים שירדו מהדרך והיו במסיבה ברעים, כלומר יש לנו כאלה שירדו מהדרך, אבל אצלנו הכוונה לאלה שהלכו לוולפסון ולא לפונוביז'.

אנחנו ישבנו. נאנחנו. הרגשנו כאב בלב. פחד בכל חוליות השדרה. למרות שאבא שלנו נשאר בבית ולא גוייס.

בכינו עבור החטופים. בעבור בני הערובה. בעבור הנרצחים ומשפחותיהם. בעבור החיילים והלוחמים. בכינו כי אנחנו עם אחד. שבוכה יחד כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה אסונות. כל כך הרבה רשעים- שכל פעם מחדש אנחנו מופתעים שכן. אפשר להפתיע אותנו.

אנחנו ישבנו. התפללנו. כאבנו. לא נרדמנו. פחדנו.

כן. אנחנו. ששבעה דורות בבני ברק. שלא התגייסנו. שלא שמענו את השמות של הקיבוצים והיישובים עד היום. אנחנו שלא נפל טיל בעירנו. ושבמקום להיכנס לממ"ד יוצאים למרפסת כדי לראות את היירוטים.

אנחנו. שאת המילים חטופים, שבויים ובני ערובה אנחנו מכירים רק מיונה ספיר.

אנחנו. שאת צה"ל וחוק הגיוס אנחנו מכירים רק מהמודעות ברחובות עם הכותרות של 'ייהרג ואל יעבור'. בכינו עבורם. התפללנו בשבילם.

לא נרדמנו.

מחאנו להם כפיים כשפורסם שהזוג מאופקים חולץ על ידי לוחמי אחת היחידות המובחרות.

כשפורסם שחדר האוכל בארי שוחרר.

כשפורסם שהושגה השליטה בחזרה על כל היישובים בדרום.

כשפורסם על מפקדים אמיצים שקפצו על רימון כדי שלא יתפוצץ על החיילים שתחת פיקודם.

אנחנו. שלא יודעים מה ההבדל בין אקדח לרובה, בין אלוף לסמל. אנחנו. שלא יודעים מה ראשי תיבות חנ"ה וחנ"מ. ואנחנו. שלא יודעים מיהו סמג"ד ומיהו מח"ט.

אנחנו- שלא יודעים ליב"ה באופן כללי.

אנחנו. ישבנו. ובכינו.

עבורם.

עבורנו.

 

[Rut_a]

כפית קפה. מוסיף כפית סוכר. אני צריך להזדרז, האוטובוס יוצא ממש עוד מעט. אני נאנח, אין לי כח. הלוואי והייתי יכול להישאר בבית עוד יום.

"אנחנו ראינו הסרטה מרגשת שהחיילים הגיעו הביתה!!" אחותי הקטנה מקפצת לידי. "אתה יודע שכמעט בכינו? וחיה אפילו ממש בכתה. איך שהם רצים לאבא שלהם". היא מתרגשת.

אני מהנהן, מחפש את החלב. אה, הנה הוא.
"חברה שלי סיפרה לי שאח'שלה נמצא בצבא!! הוא ייכנס לעזה!! הם כל היום בוכים ומתפללים עליו!" היא ממשיכה לספר בהתלהבות. "אתה יודע שהחיילים מאוד גיבורים? הם נלחמים במסירות נפש!" היא מבטאת את המילים בשיבוש, ואני כובש חיוך.

"גילי!!" נעמה אחותי נכנסת למטבח. נועצת בה מבט נוזף.
"מה?" שואלת גילי בתמיהה, ואני מצטרף לתהייתה בשקט.
"מי שלומד תורה הוא הכי גיבור". אומרת הגדולה בחדות. "התורה שומרת עלינו". היא מוסיפה, מסתכלת עלי. מנסה להגן על הביטחון העצמי שלי.
"אבל החיילים נלחמים! חברה'שלי אמרה לי שהם גיבורים, יש להם רובה!" נעלבת גילי.
"אז מה. הבחורים בישיבה הכי גיבורים, וזהו." היא חותמת את הנושא.

משום מה זה רק מצחיק אותי. "נעמה" אני אומר בנחת, מניח את הכוס בכיור. "הכל בסדר, אנחנו לא צריכים שיעריצו אותנו. התורה מונחת בקרן זווית, וזה ידוע. אם יעשו ממנו פרסומי ניסא - זה לא יהיה זה. פשוט לא".

"אבל.... אתה לא מקנא בהם? לא קשה לך?" היא מבררת.

"למה שיהיה לי קשה? לחיילים קשה. אני שמח שמעריצים אותם, שיקבלו כח. התפקיד שלי בכל אופן, הוא ללמוד. אם לא נלמד, מאיפה יהיה להם כח?"

"אבל, כל הזמן מעריצים אותם.... וגם הרבה חרדים מתגייסים בגלל זה..." היא ממלמלת.
עכשיו אני כבר ממש צוחק. "אני לא מבין אותך. אני לומד כבר 4 שנים בישיבה, ואף פעם לא שמעתי שמישהו בציבור הכללי מעריך מדי את הבחורי ישיבות. עכשיו יש הערצה לחיילים, זה לא נוגע בנו. מה חשבת, שיעריכו את הבחורים?"

אני שותק לרגע.

"וחוצמזה, תחשבי שהיו מעריצים את הבחורי ישיבות, גם בתקשורת הכללית. ואז מה? היו מביאים לנו מנגל כל יום? או שאולי היו מביאים לנו זמרים ש"יחזקו" אותנו בלימוד? ואז כל אזרח שני בישראל יעלה לרשתות סרטון 'סלפי' שהוא מצטלם עם בחור ישיבה עם הגמרא מונפת בהתלהבות, תחליף לנשק, ומאחורה מסיבות חטיפים וזמרים ששרים 'עם ישראל חי'?"

אני נהנה מהתיאור העסיסי שיצא לי, ושתינו פורצים בצחוק.

"את מבינה?" אני אומר, ומרגיש שגם אני מבין יותר. "אי אפשר להפוך את התורה לכזה דבר זול. לכן התורה נשארת צנועה, מוסתרת. וכל הרוצה ליטול - יבוא וייטול."

וזהו, אני יוצא לאוטובוס. ביד אחת גורר את המזוודה, וביד השניה שקית עם עוגה, של אמא.
ואלי, במקום מעריצים, מתלווים מלאכים.

 

[7שבע7]

שוב כואבת לי הבטן.
אני מתפתלת על מקומי, מרגישה בבד המלמלה המוזר העוטף אותי. אני לא רגילה לבגדים כאלה. הבכי שלי מתגבר.
"מה יש, מותק, הרמקולים מפריעים לך?" אמא ניגשת אליי, מרימה אותי מהעגלה. בכלל לא שמתי לב לרמקולים הרועשים. רק לבטן. "בואי, מתוקה, נמצא פינה וניתן לך לאכול..."
אני מסתכלת על אמא שלי, שמחזירה אותי בצורה מאוזנת. יש לה חיוך גדול על השפתיים, שצבועות בצבע מבריק, אבל מתחת לעיניים שלה יש עדיין את השקיות השחורות האלה, העצובות. כבר כמה ימים שהן שם.
"אנחנו עכשיו בחתונה," לוחשת לי אמא כשאני מסיימת לאכול. "בחתונה של דוד בנימין. את זוכרת את דוד בנימין? נכון מרגש שהוא מתחתן? שחררו אותו במיוחד בשביל זה מהצבא..."
אמא חונקת את מילותיה האחרונות.
צבא. כבר שמעתי את זה לאחרונה. ואיפה אבא, שגם הוא הלך לצבא לפני כמה ימים?
***
שוב כואבת לי הבטן.
אני מתפתלת בחשכה, רגליי פוגעות בסורגי העריסה. העיניים הכהות של אמא מופיעות מעליי. הן דומעות, עייפות כל כך.
"מה יש, מתוקה שלי," היא לוחשת כמעט בלי מילים. "מתי תצליחי כבר להירדם..."
אני לא מבינה למה היא אומרת את זה. הרי בעצמי שמעתי אותה מדברת עם חברתה בטלפון, אומרת לה שכבר כמה לילות היא לא מצליחה להירדם. מדאגה. מהלבד.
אני רוצה לומר לה שגם אני דואגת לאבא. אני רוצה לומר לה שהיא לא לבד - היא איתי, ועם האחים שלי.
אני בוכה.
***
שוב כואבת לי הבטן.
כבר לא יודעת בפעם הכמה, כבר בקושי יש בי כוח להתפתל. אני בוכה. בצווחה חלושה, בצווחה צורמת.
"מה יש, מותק," שוב אמא נאנחת לצדי, מרימה אותי, מאמצת אותי אל חיקה. כבר הרבה זמן שרק היא מרימה אותי, ואבא לא.
היא מוחה את עיניה, כבר לא בוכה בעצמה. רוכנת אליי, לוחשת, "את בוכה את כל הצער של עם ישראל, מתוקה?"
אני פוקחת עיניים רטובות. מסתכלת על אמא. רואה בעיניה את כאב כל הדורות, את צערן של כל האימהות.
ואני מונעת עיניי מבכי. כי יש שכר לפעולתה.

 

[דובדבני]

פוטוגני, או לא?

​

- אין לך מושג מי לומד היום תורה. אתה חייב לכתוב על זה.

- כבר אמרתי לך, אין לי זמן לשטויות , יש הרבה דברים בוערים ומעניינים יותר.
אתה יודע. זה לא ממש פוטוגני היום לכתוב על לומדי התורה.

- לא הבנת, חבר.
- קיבלנו ד''ש מחבר שלנו. אמיתי.

- אתה בסדר? אתה יודע כמוני שהוא נפטר בשביעי לאוקטובר.

- זה בדיוק העניין, שקיבלנו ד''ש ממנו.
הוא הגיע בחלום לאביו וסיפר לו שהוא נמצא במקום הכי טוב
הוא לומד תורה עם הקב''ה.

אז זהו,
שמה שפוטוגני שם, לא פוטוגני פה.

 

[אתיס]

נכתב באתגר נובמבר, אבל מתאים לאתגר.


מה לה ילדה

בלילות חלומה

על שמלה ורודה

ופורחת

מה לה ילדה

בלילות חלומה

זר, בלונים, במרכז

היא זורחת

מה לה ילדה

בלילות חלומה

כיסא מקושט ואמא

אורחת,

מה לה ילדה

בלילות חלומה

שיר וזמר, בשנה

היא צומחת.



מה לה ילדה

בלילות חלומה,

מי לה סיפר

שבעת מלחמה,

לא תהיה מסיבה

ואין גן,

שארית חגיגות

במרחב המוגן

אוכלי דאגות

ולא עוגת יום הולדת.



מי ייתן

ויהיו מתוקות שנותיך

בטוב ושלום,

מי ייתן

ונגדל כולנו איתך

בחן ובתום

מי יתן

יבוא יום

ונתעורר לחלום

גאולה.

 

[רוצה טוב]

"עוד פעם שרפתי שעתיים על העדכונים בפרוג" אני כבר לא יודע מה לעשות, כל הקבלות שקיבלתי בראש השנה ויום כיפור הכל נשכח ממני,
כבר מאה פעמים החלטתי שמה שקורה במלחמה הזאת ל א - מ ע נ י י ן - א ו ת י! ! ! עד שמגיע הצנטוק מכל החדשות ואני נופל לזה שוב!
מה יהיה???
כבר חודש וחצי למלחמה הזאת וכל הזמן יש חידושים נפלאים ומסעירים, חותים- חטופים- מלטי"ם - נאום נסראללה- הרוגים-פצועים- שיפא- אינדונזי- ספינה כבושה -גוש קטיף-סרטונים-בדיחות,
איך אני יכול לחזור ללימוד ולשטייגען בכולל כמו שהיה באלול? איך מתגברים????
ועד שהחלטתי שאני חוזר ללמוד...... והנה באה עסקת חטופים גדולה ואני חייב לדעת אם היא תצא לפועל או לא!!!
והמלחמה בצפון, תהיה? לא תהיה? וודאי תהיה! תהיה בקטן! תהיה בגדול?!!
אבא די כבר תעזור לי !!!!!!!!!!!!!

(אברך כולל בשיחה עם ה' בהתבודדות)