הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
חלק א'
"אמא, הם יהרגו אותנו?" רוזי הקטנה מחבקת אותי מאחור. קולות נפץ נשמעים מהחלון, אני אוזרת אומץ ומסיטה שוב את הוילון הכהה המכסה את תריסי החלון הישנים של הקומה השלישית .למטה ברחוב צועדים נשים ,ילדים ומעט זקנים. גברים צעירים לא נראים שם. רובם הצטרפו למתחתרת .
בפקודת הגרמנים כולם מתפנים מהעיר . הרחובות מופגזים על ידי הרוסים שהתמקמו בפרבר פראגה שמעבר לנהר הויסלה הצמוד לורשה . הם מנהלים משם את הקרבות , נחושים לשחרר את העיר בכל מחיר .נראה כי עוד מעט תהפוך כולה לעיי חורבות . "בום בום" קרבות הירי נשמעים היטב מפינת הרחוב .
"מתוקה שלי , את לא צריכה לפחד , אמא ואבא פה אתך" אני מתכופפת ומחבקת את הילדה הטהורה שלי. פניה מפוחדות מביטות בי באימה .
אף אחד לא יפגע בה. אף אחד לא יפריד אותה ממני. כך לפחות אני רוצה להאמין. הידים שלי רועדות ולא מקור. אמצע הקיץ עכשיו . את ההורים שלי וחמשת אחי לקחו הגרמנים באקציה של1942 זה היה סוף החורף אני זוכרת. אמרו אז שלוקחים אותם ליישוב מחדש אך אף אחד כבר לא האמין למילה של המרצחים. נותרנו רק אני עם בעלי יוסף ורוזילה הקטנטונת .
אחרי האקציה, החליט יוסף לממש את תכנית הבריחה שלנו . לילה אחד ארזנו מעט מטלטלים וברחנו מהגטו דרך תעלות הביוב . בחוץ חיכה לנו איגנץ איש המחתרת הפולנית עם תעודות זהות מזוייפות . הוא הביא אותנו אל הדירה ,בקומה השלישית של רחוב פרניצישקנסקה 8.
"אמא . אמא את שוב חולמת , אבא קורא לך" רוזי מנענת את זרועי פניה חרושות קמטים כשל אישה מבוגרת.
"אהה, כן בטח הנה אני באה" אני ממהרת להתעשת ולקום מהרצפה .על יד דלת הכניסה החומה מונח תרמיל הבד הגדול שארזתי. בחדר הפנימי אני פוגשת בפניו הדאוגות של יוסף. עיניו השחורות כהות יותר מתמיד.
"אני מקווה שהחלטת לשנות את דעתך ולבוא אתנו, אתה תסווה את פניך בחתיכת בד ,נאמר שאתה חולה .." אני מנסה שוב לפנות אל ליבו . יודעת שאני לא מדברת בהגיון. הגרמנים יורים בכל יהודי שהם מגלים בין המפונים. ומספיק בפולני אחד שיזהה את פניו של יוסף ויסגיר אותנו לגרמנים בעבור שני ליטר יש.
"לא שרה. לא שינתי את דעתי . אנחנו צריכים להיזהר יותר, דווקא עכשיו כשהרוסים כבר פה מעבר לוויסלה." יוסף מושך את שיערו הכהה לאחור.
דמעות מציפות את עיני כבר חודש שלם אנחנו דשים וחוזרים בעניין ואני מסרבת להאמין.
"אני דברתי עם ידיד ,אני אצטרף למחתרת הפולנית ואלחם עד שהשליטה על העיר תעבור לרוסים."
"כל כך קשה לי להיפרד , אני חוששת מה יקרה כשנהיה לבד, ואם לא יהיה לנו לאן לברוח ואם מישהו מאתנו לא יחזור" הקול שלי הופך ללחישות צורמות . הפחד. הוא חזק ממני .אבא ואמא הלכו. רוחלה, שיינא , שמעון, רבקהלה וחיימקה הקטן הלכו. ועכשיו אני צריכה להיפרד מיוסף.
הדמעות ממשיכות לזרום .אני בוכה . לא שמה לב לרוזילה שנכנסה לחדר ועומדת בפינה בחשש.
" שרה" אנחה נפלטת מפיו של יוסף "תזכרי את כל מה שעברנו יחד, איך טאטע הביא אותנו לכאן" מבטו מתחזק השחור שבעיניו מתחנן .מבקש. "טאטע נמצא אתך ועם רוזילה בכל פינה שתהיו" דמעה חרישית זולגת מעיניו
"ואני . אני נמצא אתכן . בלב. " הקול שלו חנוק הוא שותק לרגע לוקח נשימה וממשיך "אם קשה לך את יכולה לדבר אתו. הוא שומע. אני מבטיח."
יוסף ניגש ומרים את רוזילה . הוא מחבק אותה חזק וממשיך לדבר.
"את שומעת רוזילה, את ואמא הולכות היום לטיול. טיול ארוך ארוך. ואת תתנהגי יפה . לא בוכים בטיול ואת שומעת למה שאמא אומרת."
פעורת פה רוזילה פוקחת אל יוסף זוג עינים כחולות גדולות.
"טיול? אמיתי אמא ואני? מותר לנו ללכת לטיול? יש בחוץ אנשים רעים!" היא מפנה את מבטיה מיוסף אלי
"כן מתוקה" אני ממהרת לנגב את דמעותי , אוספת את רוזי אל בין זרעותי , מלטפת את שערה הזהוב " אנחנו נצא שתינו לטיול ונחזור ונספר לאבא איזה כייף היה לנו."
"אז למה אבא לא בא אתנו?" היא מקשה גבותיה מתקמרות.
"זה טיול לאמהות וילדות קטנות ומתוקות כמוך. אבות הולכים לטיול אחר" העינים השחורות של יוסף מביטות בעיני במבט מלא משמעות.
"אחרי הטיול נפגש כמו שסיכמנו בכיכר היונים, אחכה לכן שם כל יום שלישי בארבע עד שתבואו" יוסף ממשיך להביט בעיני מזכיר לי את שקבענו.
"אמא, הם יהרגו אותנו?" רוזי הקטנה מחבקת אותי מאחור. קולות נפץ נשמעים מהחלון, אני אוזרת אומץ ומסיטה שוב את הוילון הכהה המכסה את תריסי החלון הישנים של הקומה השלישית .למטה ברחוב צועדים נשים ,ילדים ומעט זקנים. גברים צעירים לא נראים שם. רובם הצטרפו למתחתרת .
בפקודת הגרמנים כולם מתפנים מהעיר . הרחובות מופגזים על ידי הרוסים שהתמקמו בפרבר פראגה שמעבר לנהר הויסלה הצמוד לורשה . הם מנהלים משם את הקרבות , נחושים לשחרר את העיר בכל מחיר .נראה כי עוד מעט תהפוך כולה לעיי חורבות . "בום בום" קרבות הירי נשמעים היטב מפינת הרחוב .
"מתוקה שלי , את לא צריכה לפחד , אמא ואבא פה אתך" אני מתכופפת ומחבקת את הילדה הטהורה שלי. פניה מפוחדות מביטות בי באימה .
אף אחד לא יפגע בה. אף אחד לא יפריד אותה ממני. כך לפחות אני רוצה להאמין. הידים שלי רועדות ולא מקור. אמצע הקיץ עכשיו . את ההורים שלי וחמשת אחי לקחו הגרמנים באקציה של1942 זה היה סוף החורף אני זוכרת. אמרו אז שלוקחים אותם ליישוב מחדש אך אף אחד כבר לא האמין למילה של המרצחים. נותרנו רק אני עם בעלי יוסף ורוזילה הקטנטונת .
אחרי האקציה, החליט יוסף לממש את תכנית הבריחה שלנו . לילה אחד ארזנו מעט מטלטלים וברחנו מהגטו דרך תעלות הביוב . בחוץ חיכה לנו איגנץ איש המחתרת הפולנית עם תעודות זהות מזוייפות . הוא הביא אותנו אל הדירה ,בקומה השלישית של רחוב פרניצישקנסקה 8.
"אמא . אמא את שוב חולמת , אבא קורא לך" רוזי מנענת את זרועי פניה חרושות קמטים כשל אישה מבוגרת.
"אהה, כן בטח הנה אני באה" אני ממהרת להתעשת ולקום מהרצפה .על יד דלת הכניסה החומה מונח תרמיל הבד הגדול שארזתי. בחדר הפנימי אני פוגשת בפניו הדאוגות של יוסף. עיניו השחורות כהות יותר מתמיד.
"אני מקווה שהחלטת לשנות את דעתך ולבוא אתנו, אתה תסווה את פניך בחתיכת בד ,נאמר שאתה חולה .." אני מנסה שוב לפנות אל ליבו . יודעת שאני לא מדברת בהגיון. הגרמנים יורים בכל יהודי שהם מגלים בין המפונים. ומספיק בפולני אחד שיזהה את פניו של יוסף ויסגיר אותנו לגרמנים בעבור שני ליטר יש.
"לא שרה. לא שינתי את דעתי . אנחנו צריכים להיזהר יותר, דווקא עכשיו כשהרוסים כבר פה מעבר לוויסלה." יוסף מושך את שיערו הכהה לאחור.
דמעות מציפות את עיני כבר חודש שלם אנחנו דשים וחוזרים בעניין ואני מסרבת להאמין.
"אני דברתי עם ידיד ,אני אצטרף למחתרת הפולנית ואלחם עד שהשליטה על העיר תעבור לרוסים."
"כל כך קשה לי להיפרד , אני חוששת מה יקרה כשנהיה לבד, ואם לא יהיה לנו לאן לברוח ואם מישהו מאתנו לא יחזור" הקול שלי הופך ללחישות צורמות . הפחד. הוא חזק ממני .אבא ואמא הלכו. רוחלה, שיינא , שמעון, רבקהלה וחיימקה הקטן הלכו. ועכשיו אני צריכה להיפרד מיוסף.
הדמעות ממשיכות לזרום .אני בוכה . לא שמה לב לרוזילה שנכנסה לחדר ועומדת בפינה בחשש.
" שרה" אנחה נפלטת מפיו של יוסף "תזכרי את כל מה שעברנו יחד, איך טאטע הביא אותנו לכאן" מבטו מתחזק השחור שבעיניו מתחנן .מבקש. "טאטע נמצא אתך ועם רוזילה בכל פינה שתהיו" דמעה חרישית זולגת מעיניו
"ואני . אני נמצא אתכן . בלב. " הקול שלו חנוק הוא שותק לרגע לוקח נשימה וממשיך "אם קשה לך את יכולה לדבר אתו. הוא שומע. אני מבטיח."
יוסף ניגש ומרים את רוזילה . הוא מחבק אותה חזק וממשיך לדבר.
"את שומעת רוזילה, את ואמא הולכות היום לטיול. טיול ארוך ארוך. ואת תתנהגי יפה . לא בוכים בטיול ואת שומעת למה שאמא אומרת."
פעורת פה רוזילה פוקחת אל יוסף זוג עינים כחולות גדולות.
"טיול? אמיתי אמא ואני? מותר לנו ללכת לטיול? יש בחוץ אנשים רעים!" היא מפנה את מבטיה מיוסף אלי
"כן מתוקה" אני ממהרת לנגב את דמעותי , אוספת את רוזי אל בין זרעותי , מלטפת את שערה הזהוב " אנחנו נצא שתינו לטיול ונחזור ונספר לאבא איזה כייף היה לנו."
"אז למה אבא לא בא אתנו?" היא מקשה גבותיה מתקמרות.
"זה טיול לאמהות וילדות קטנות ומתוקות כמוך. אבות הולכים לטיול אחר" העינים השחורות של יוסף מביטות בעיני במבט מלא משמעות.
"אחרי הטיול נפגש כמו שסיכמנו בכיכר היונים, אחכה לכן שם כל יום שלישי בארבע עד שתבואו" יוסף ממשיך להביט בעיני מזכיר לי את שקבענו.
