שיתוף - לביקורת להיות לזנב

[הנף מקלדת]

השינה הראשונה של השנה. התקיימה במוצאי ראש השנה, ליל צום גדליה.
הלילות של ראש השנה, לא באו בחשבון. מי יכול לישון רגוע כשהידיעה ש'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה', מזמזת סביבך כיתוש טיטוסי.

"עורו ישנים משנתכם" גער ר' יעקב בעצמו.
הוא לא ילד, כבר מזמן השתחרר מההרגשים שעיצבו את ה'אלול' של בחרותו. ועדיין מצא את עצמו נע השנה בין אימה מתוחה לרגשות כבדים של אחריות.

היה גורם לשינוי של השנה, הוא ידע אותו, הבין את מחירו, אך נותר שלם עם דרכו החדשה.
הוועדים המעשיים. 'חבורת לחושבי שמו' המפורסמת של ר' זיידל לוביצקי סחפו אותו. הוא התרגש להשתייך לקבוצה של תלמידי חכמים מופלגים שכאלה. מורי הוראה, יושבי על מדין, ראשי כוללים, אפילו משגיח גדול אחד ושני משגיחים קטנים.
כולם התאספו מידי שבוע לחסות בצילו של המשפיע הנערץ, שם נפתחה להם דרך מוסרית בלתי מתפשרת, ששואבת ממקורות החסידות ומתחייבת לאווירה של פעם.

"היום מפחדים להזכיר פחד" ר' זיידל פותח פה וסוגר עיניים.
"רבותי! אם ר' ישראל מבקש פלצות, סימן שהדרך לזכות בדין זה עם פלצות. אתם לא חייבים לצעוק את זה לכולם, אבל לעצמכם תעניקו את הפחד, וגילו בו"

ר' יעקב משנן את הנקודות העולות, הן הדריכו אותו לכל חודש הרחמים והובילו אותו אל יום המשפט.

רק רוחמה, פחות מרוצה מההתעלות שלו אל תוך עצמו. בשפתיים דולקות הוא הסביר לה ותירץ לעצמו, שהמון קניינים ילכו לאיבוד אם יבזבז את הימים הנעלים ביותר על החלפת טיטולים.
"את יודעת שאיני אדיש לענייני הבית". המשיך להצטדק בדרכו המליצית, "אבל המלך בשדה ואנחנו רוצים לעלות לכרכרה".

סברה, ושתקה.

רוחמה ערכה לפניו שולחן, הכנה לצום. בעודו בורר פיסות דג מראשו עמוס העצמות של הקרפיון, עיין בדף נקודות לעבודה מעשית. מחר יום צום, הוא לא ילך לכולל. במקום זאת יתכנס עם עצמו, בבית המוסר החדש ב'גרין פארק', שם ישחיז את נפשו למערכה הסופית לקראת יום כיפור. מבלי משים ניגב חלה טבולת דבש בציר הדג והמהם ניגון מוסרי נוגה, שיעניק לכל באי הבית את הרגשה שאף על פי שאכלו משמנים עדיין קדוש היום לאדוננו.

"לזכור להיות לראש. להתנער מהשיטחיות, לשאוף לגבהים. אנשים בינוניים יש הרבה, המלך רוצה ממלכת כהנים, שנהיה ראשים....
"יש שדנים האם התפוח עיקר והדבש טפל.... מה העיקר אצלכם בראש השנה? לא צריך להגיד לכם להיזהר לא לצאת מיום הדין שהרושם היחיד שנשאר זה דבק בידיים"

מחר יבקש סליחות באשמורת, עשרת ימי תשובה. קשה יום הלא המחתרת חתורה. נרדם.


נו! יתגבר כארי.
דממת בוקר בבית.
מה השעה?

שמונה וחצי...

רוחמה!!!

דממת בוקר.

הלכו כולם. רק אתמול הרחיב בדיבור על הקבלות הטובות בכיבוד הורים. שמהן נגיע לכיבוד מלכותו יתברך.

לאיפה ילך? להיכל יצחק? היכי דמי חילול ה', שראש כולל כמוהו יתחיל אחרי זמן קריאת שמע מגן אברהם סליחות במנין של בעלי בתים חשובים.
אבל להתפלל בבית לא יתכן, לא ימאס תפילת רבים.

יורד במדרגות נצמד לקרן זוית.

אוריה שץ השכן ממינוס שתיים, מהדס למולו, מניף ציציות תכלת. מה הוא עושה פה הכוכב הזה? הוא לא נסע לאומן?
לא מספיק לשאול והכוכב קולט את הסיטואציה, "ר' יעקב אולי תשלים לנו מניין, יש פה קיבוץ של אברכים שמקורבים לרבנו, רק מה, הנשים שלהם עדיין באורות נמוכים של וולף של פוירשטיין, לכן לא באנו אצלו על ראש השנה.
תבוא. תעשה נחת רוח לנשמת גדליה בן אחיקם, תזכה אותנו".

תפס אותו מנוול זה ומשך אותו לבית מדרש מסילת יוסף קומת מרתף. מחבוא סודי, שלעולם לא היה נותן לילדיו לדרוך.
מעיף מבט בנוכחים, הם מזהים אותו, ודאי. הוא גם נוטה להכיר צורת פנים. אין דרך חזרה סודו וסודם של האברכים נשמר באינטרס שנפגש. גם לו, גם להם יש ילדים.

מניח תפילין מתעטף בטלית מקבל עול מלכות שמיים כיאות.
רוצה לפתוח ב'אשרי'.
פריטת גיטרה מפרה את שלוותו המעורערת.

"רבותי" מכריז אוריה משמיט חליל צד לצד. "אחרי שזכינו לקיבוץ הקדוש פה בקרית ספר, זכינו שהרב יובל זילברשטיין שחזר בטיסה מהירה מרבינו, יבוא לזרוק לנו קצת את השכל"

הרב יובל מתיישב. פותח פה מדליק עיניים.

"צדיקים כולכם. אני יודע שכאן זה אברכים שרגילים לדבר ברסלב ברמה גבוהה, אבל תרשו לי לשפוך קצת מהלב, לפני שכל בעלי האורות יחזר מרבינו.
אתם בטח מרגישים זנב. כולם בקיבוץ הקדוש ואנחנו פה. אז תדעו לכם שיש לכם טעות.
מה זה זנב אמיתי? זה זנב כמו של סוס, יש לו שריר ככה הוא מצליח להעיף זבובים, והוא מרגיש שהוא פועל משהו, אבל בפועל הוא נשרך מאחור נסחף עם הזרם. רץ לאיפה שהוא חושב שחושבים שהוא צריך לרוץ.

נעבעך חתיכת זנב.

אבל שאלתם את עצמכם, מצד שני למה להיות זנב לאריות זה טוב. סוף כל סוף יצאת זנב.
התשובה: כי בחרתם.
אתם יכלתם לרקוד עם השועלים, אבל הבנתם שבשביל 'המלך' כדאי להיות זנב לאריות, ללמוד מצדיק, זה זנב לאריות. לתמוך באישה זה הזנב הכי מתוק שיכול להיות. תהיו ארעיות תהיו זנבים.

רבותיי אנשים רוצים להיות לראש. קופצים גבוה. אל תשכחו לחזור בתשובה מהזנביות. להפסיק להעיף זבובים לדהור קדימה".

מנין פרצופים מהנהנים. גם ר' יעקב.
"נו אפשר להתחיל. אבל אולי נוותר על המוזיקה, יש כאלה כאן שמחמירים"? החווה בעיניים דולקות לר' יעקב ההמום.
"לא לא, אדרבה". הפתיע ר' יעקב את עצמו, לא יזיק קצת לנגן.


הוא לא יחזור לשם. גם הם יודעים. הוא גם ימשיך ב'וועדים', אבל מידי פעם יבדוק שלהיות לראש לא עולה לו לראש, ואז יתחיל מנקודת הזנב.

 

[שלמה שקד]

החלטת להחזיר בכוח את ר' יעקב ב. לברסלבער קלויז של שערי חסד?

 

[הנף מקלדת]

מעניין לעניין. קטע טוב שראיתי היום, שיטה לא נודע למי. הייתי שמח לתת קרדיט.


אלול תת״ל.
״מה נשמע? לא ראיתי אותך בסליחות של יצחק מאיר בגן סאקר, לאן הלכת? לפואטרי סלאם?

״האמת שמעתי על משהו חדש ורציתי לנסות״.

״במה מדובר?״

״פשוט אומרים סליחות.״

״מה הכוונה?״

״אז ככה, בנחלאות יש איזה בית כנסת שיש שם גבאי זקן שעוד זוכר את הנוסח של פעם״.
״מה רק גיטרות?״

״לא. בלי גיטרות״.

״בלי גיטרות?! אבל זה מנהג כבר שנים! איך רוקדים בלי גיטרות?״

״גם לא רוקדים!״

״לא רוקדים? אז מה עושים?״

״מתאספים, ואז אומרים את הנוסח העתיק של סליחות.
זו חוויה אחרת לגמרי! אומרים נוסח נוגה, בטעם של פעם, ממש מבקשים סליחה! זו חויה מאוד מטהרת, אתה יוצא משם ואתה מרגיש נקי יותר, טהור יותר, קרוב יותר לה׳״.

״באמת?! והרבנים מרשים את זה?״

״האמת לא כל כך שאלנו, בעיקרון גיטרות זו לא חובה הלכתית, זה רק מנהג, ורצינו לעשות משהו שיותר יחבר אותנו לאוירה של הימים האלה.
משהו של התחלה חדשה, דף חלק, כניעות״.

״נו באמת! מה אתם חושבים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים?
לא שמעתם על ״אל תיטוש תורת אימך״?
מנהגי ישראל הקדושים לא סתם נקבעו כך.
היום אתם עושים סליחות בלי גיטרות ומחר לא תעשו בכלל! ״כך דרכו של היצה״ר היום אומר לו כך ומחר אומר לו כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה!״.

״עבודה זרה... בכלל לא הגזמת... בסך הכל רוצים לעשות טקס שנוכל להתחבר אליו״.

״להתחבר זה נחמד אבל זה לא אומר שצריך לזלזל במנהגים! מנהג ישראל תורה הוא!
בכל אופן היה נעים להיפגש, שנה טובה!״

שנה טובה גם לך!״.