הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"אתה לא מבין" שב חצק'ל ואמר, ואני הנהנתי בראשי.
"מה אתה מהנהן?" נהם ברוגז.
"אני מבין שאני לא מבין" לחשתי.
"לא! גם את זה אתה לא מבין!", השיב לעומתי מי שזרועו קועקעה במספר כחול צורב.
'חצק׳ל' קראו לו, 'חצק׳ל ניצול השואה'. אבי נהג לבקרו מדי שבוע, ופעמים רבות לקח אותי איתו, ״כדי שתבין כמה אתה לא מבין״ הסביר לי, מה שלא השביע את רצונו של חצק׳ל.
במשך השנים השתדלתי לבקר את חצק'ל הגלמוד והערירי מדי שבוע, ולעתים אף הייתי מביא את ילדי, "כדי שתבינו כמה אתם לא מבינים".
לפעמים היה מספר אי אלו סיפורים אודות שייע המלמד וזושא השוחט מהעיירה הקסומה ששכנה לא הרחק מלודז', אבל בדרך כלל הייתה זו פגישה שתקנית, שדי היה להביט במהלכה קצרות על הזרוע המקועקעת "כדי שנבין כמה אנחנו לא מבינים".
אבל יום אחד פצה חצק'ל את פיו, והשריש בי את ההבנה שאני לא מבין כמה אני לא מבין.
״תינוק קטן היה לי בגטו לודז' הבוער״ שח לי ברגע של גילוי לב, ״לוּלִיק המתוק שלא זכה להכיר את אמו שנפחה את נשמתה ברעב מול עיניי שעה קצרה לאחר שנולד.
"כל בני משפחתי כבר נרצחו ועתה גם אשתי עזבה את העולם האכזר לטובת עולם שכולו טוב, וכך נותרנו לבד בעולם. לוליק ואני - אני ולוליק. שנינו ביחד ושנינו לבד.
"נשאתי אותו עמי במסירות נפש בקרון הבהמות בו הוּבַלנו ל'חֶלְמְנוֹ', כשאני מסתיר אותו בתרמיל בד מרופט, מתחנן בפנים חתומות ודמעות לב רותחות שישתתק בכיו השקט והמיוסר של עולל יתום ואומלל בן שנה, שנולד חסר אונים לחיי שאוֹל.
"בניסים גלויים, במקום לחלמנו התגלגלנו לבארוק מספר 12 בבירקנאו, שם הסתרתי אותו בבור שכרינו יחד – יצחק שכני לדרגש ואני – באישון ליל, תחת אפם של הקלגסים הארורים.
"מפִּתִּי חסכתי למענו, את המרק הבּוֹצִי והדלוח שמרתי עבורו ואת מעט מימי הביבים שקיבלתי הבאתי ללוליק. ומעל הכל שמתי נפשי בכפי לאגור עבורו את מעדן המחנה – קליפות תפוחי אדמה שהצלחתי לגנוב מהמטבח, שלפחות "ממתק" אחד יהיה לו בילדותו שנעשקה ממנו באכזריות.
"במשך כל שנות הזעם אפפה אותי החרדה האיומה שמא יתגלה, ואו אז אחת דין שנינו להישרף בכבשן. אולם לבסוף, בתום שנות נצח בהם חוויתי את הגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות ולוליק לא הכיר כלום מלבדו, פרצו לצריף כמה אסירים וקראו באושר 'הרוסים באים לשחרר את המחנה!'
"חלק האמינו וחלק בשום אופן לא. אני הייתי מסופק, אבל למען לוליק הבנתי שאני חייב להאמין. 'זהו לוליק, המלחמה מסתיימת!' בישרתי לו באושר, 'לא עוד רעב, לא עוד מכות ולא עוד פחד!'
"אבל לוליק הביט בי, לא מבין.
"'לוליק, תסתכל סביבך' ניסיתי להסביר לו, 'אתה רואה איך כולם סובלים, גוועים מרעב ומתים בצמא, לכולנו חבלות מזעזעות בכל חלקי הגוף אשר חטפנו ממגלבי המרצחים הארורים, ואין כאן מי שלא נרצחו רוב בני משפחתו אם לא כולם. אתה זוכר איך סיפרתי לך שכל זה לא היה פעם? עכשיו זה יגמר. לא עוד! נוכל לחיות בשקט ובשלווה, בחופשיות ובנחת, משוחררים משעבוד ומותרים מעול, ומעל הכל – נוכל לאכול בלי גבול אוכל טעים, בריא ומזין!' תיארתי בעיניים קורנות לילד שהיה כל עולמי.
ולוליק תלה בי עיניים גדולות ורכות. "'אבל אבא' שאל בתקווה תמימה של יליד גטו בוער, 'קליפות תפוחי אדמה עדיין תביא לי?'
"כל כך רציתי לתת לו תפוחי אדמה אמיתיים, לא רק קליפות עבשות. להגיש לפניו ככר לחם שלימה וטרייה המיועדת אך ורק עבורו. וכמובן להאכיל אותו בבשר ודגים ושאר ממתקים שנבצרו מפיו הקטן והטהור לטעום.
"אבל אז" שפתותיו של חצק'ל רטטו והוא המשיך בקול רועד "רגע לפני השחרור, ראה אותנו חייל נאצי נמלט ובחיוך שטני ירה בו למוות, בלוליק בני היחיד ואהוב" סיים וגעה בבכי מר של אב שכּוּל שפצעיו לא יגלידו לעולם.
"מה אתה מהנהן?" נהם ברוגז.
"אני מבין שאני לא מבין" לחשתי.
"לא! גם את זה אתה לא מבין!", השיב לעומתי מי שזרועו קועקעה במספר כחול צורב.
'חצק׳ל' קראו לו, 'חצק׳ל ניצול השואה'. אבי נהג לבקרו מדי שבוע, ופעמים רבות לקח אותי איתו, ״כדי שתבין כמה אתה לא מבין״ הסביר לי, מה שלא השביע את רצונו של חצק׳ל.
במשך השנים השתדלתי לבקר את חצק'ל הגלמוד והערירי מדי שבוע, ולעתים אף הייתי מביא את ילדי, "כדי שתבינו כמה אתם לא מבינים".
לפעמים היה מספר אי אלו סיפורים אודות שייע המלמד וזושא השוחט מהעיירה הקסומה ששכנה לא הרחק מלודז', אבל בדרך כלל הייתה זו פגישה שתקנית, שדי היה להביט במהלכה קצרות על הזרוע המקועקעת "כדי שנבין כמה אנחנו לא מבינים".
אבל יום אחד פצה חצק'ל את פיו, והשריש בי את ההבנה שאני לא מבין כמה אני לא מבין.
״תינוק קטן היה לי בגטו לודז' הבוער״ שח לי ברגע של גילוי לב, ״לוּלִיק המתוק שלא זכה להכיר את אמו שנפחה את נשמתה ברעב מול עיניי שעה קצרה לאחר שנולד.
"כל בני משפחתי כבר נרצחו ועתה גם אשתי עזבה את העולם האכזר לטובת עולם שכולו טוב, וכך נותרנו לבד בעולם. לוליק ואני - אני ולוליק. שנינו ביחד ושנינו לבד.
"נשאתי אותו עמי במסירות נפש בקרון הבהמות בו הוּבַלנו ל'חֶלְמְנוֹ', כשאני מסתיר אותו בתרמיל בד מרופט, מתחנן בפנים חתומות ודמעות לב רותחות שישתתק בכיו השקט והמיוסר של עולל יתום ואומלל בן שנה, שנולד חסר אונים לחיי שאוֹל.
"בניסים גלויים, במקום לחלמנו התגלגלנו לבארוק מספר 12 בבירקנאו, שם הסתרתי אותו בבור שכרינו יחד – יצחק שכני לדרגש ואני – באישון ליל, תחת אפם של הקלגסים הארורים.
"מפִּתִּי חסכתי למענו, את המרק הבּוֹצִי והדלוח שמרתי עבורו ואת מעט מימי הביבים שקיבלתי הבאתי ללוליק. ומעל הכל שמתי נפשי בכפי לאגור עבורו את מעדן המחנה – קליפות תפוחי אדמה שהצלחתי לגנוב מהמטבח, שלפחות "ממתק" אחד יהיה לו בילדותו שנעשקה ממנו באכזריות.
"במשך כל שנות הזעם אפפה אותי החרדה האיומה שמא יתגלה, ואו אז אחת דין שנינו להישרף בכבשן. אולם לבסוף, בתום שנות נצח בהם חוויתי את הגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות ולוליק לא הכיר כלום מלבדו, פרצו לצריף כמה אסירים וקראו באושר 'הרוסים באים לשחרר את המחנה!'
"חלק האמינו וחלק בשום אופן לא. אני הייתי מסופק, אבל למען לוליק הבנתי שאני חייב להאמין. 'זהו לוליק, המלחמה מסתיימת!' בישרתי לו באושר, 'לא עוד רעב, לא עוד מכות ולא עוד פחד!'
"אבל לוליק הביט בי, לא מבין.
"'לוליק, תסתכל סביבך' ניסיתי להסביר לו, 'אתה רואה איך כולם סובלים, גוועים מרעב ומתים בצמא, לכולנו חבלות מזעזעות בכל חלקי הגוף אשר חטפנו ממגלבי המרצחים הארורים, ואין כאן מי שלא נרצחו רוב בני משפחתו אם לא כולם. אתה זוכר איך סיפרתי לך שכל זה לא היה פעם? עכשיו זה יגמר. לא עוד! נוכל לחיות בשקט ובשלווה, בחופשיות ובנחת, משוחררים משעבוד ומותרים מעול, ומעל הכל – נוכל לאכול בלי גבול אוכל טעים, בריא ומזין!' תיארתי בעיניים קורנות לילד שהיה כל עולמי.
ולוליק תלה בי עיניים גדולות ורכות. "'אבל אבא' שאל בתקווה תמימה של יליד גטו בוער, 'קליפות תפוחי אדמה עדיין תביא לי?'
"כל כך רציתי לתת לו תפוחי אדמה אמיתיים, לא רק קליפות עבשות. להגיש לפניו ככר לחם שלימה וטרייה המיועדת אך ורק עבורו. וכמובן להאכיל אותו בבשר ודגים ושאר ממתקים שנבצרו מפיו הקטן והטהור לטעום.
"אבל אז" שפתותיו של חצק'ל רטטו והוא המשיך בקול רועד "רגע לפני השחרור, ראה אותנו חייל נאצי נמלט ובחיוך שטני ירה בו למוות, בלוליק בני היחיד ואהוב" סיים וגעה בבכי מר של אב שכּוּל שפצעיו לא יגלידו לעולם.
נערך לאחרונה ב:
