הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
איש עסקים אנכי, ובמשך השנה איני לומד מילה, לצערי. או למען האמת לא כל כך לצערי, אני לא אברך ותורה אינה הכוס תה שלי, אני מעריך את בני הישיבות והכוללים אבל משאיר את עצמי באלגנטיות מחוץ למחיצתם, ואפילו קצת יותר רחוק.
בליל שבועות אחר הסעודה אני הולך כמובן לבית הכנסת, כי מה...
שם אני שותה קפה שחור ומיד יוצא למדרגות הכניסה נשען על המעקה ומביט פעם ראשונה בשעון.
הרוח הלילית הערנית והקרירה שמתרוצצת בסמטאות קוראת לי לשחק איתה, ואני נענה לה ויוצא לשוטט בחושך.
ככה אין לי הרבה הזדמנויות לשוטט, אני תמיד במשרד מול המחשב, או על הכורסא בבית או באוטו, לפסוע ברחוב ריק שקט וקר זו חויה מעניינת לי, ואני מגדיל את טווח הסבוב שלי ולאט יוצא מן השכונה.
זה לא חידוש בכלל, ככה נראה ליל שבועות שלי בכל שנה,
שוטטות.
האם אינני מרגיש בודד ומנותק?
בטח שמרגיש.
אבל זה מה שאני באמת, מנותק.
תלוש, נידח, בן אובד לאלקים.
בדרך כלל אני לא מטריד את עצמי יותר מידי במחשבות דכדוך, אני פשוט ממלא את מוחי בתכנוני הביזנעס. המצאות, שכלולים, וסטרטאפים מדהימים נולדו בלילות שבועות.
השנה משום מה שקעתי דוקא בזכרונות.
בשנות הישיבה, באוירת המתח של מתן תורה, ובשיחות המשגיחים שנשאגו בפאתוס ולרוב חלפו הרחק מאוזניי, אבל משפטים מסוימים איכשהו נתקלו בי בשוגג, וחדרו.
כמו המשפט שעולה בי עכשיו, מילה אחת של לימוד תורה שווה יותר מכל התריג מצוות.
שכשאני מתבונן בו עכשיו בעינים של ביזנעסמאן, הוא נראה ממש מוזר ולא מציאותי, ויחד עם זאת נדלקת פה נורת הזדמנות.
אם מילה אחת כל כך משמעותית, אז אולי אלמד מילה אחת.
מילה אחת בליל שבועות, זה כמו לחיצה אחת במחשב על הקליד הנכון בתזמון הנכון, שיכול לסגור עסקת מליונים.
מה כבר המאמץ הנדרש? מילה אחת. יאללה.
נכנסתי לבית כנסת לא מוכר בשכונה לא מוכרת, ונגשתי לארון הספרים.
הוצאתי כרך משניות (גמרא לא העזתי), יצא לי "נשים א".
התישבתי ופתחתי בהתחלה, מסכת יבמות.
פרק א
משנה א
מילה א
"חמש" קראתי בהטעמה את המילה שלי, סגרתי את הספר, וקמתי להחזיר לארון.
זה באמת נחשב ש"למדת" מילה? לחש בתוכי משהו, הרי אין לזה שום משמעות, חמש מה?
התיישבתי ופתחתי שוב את הספר.
"חמש"....."עשרה".
חמש עשרה מה?
"חמש עשרה נשים"!
זהו.
יש כאן יחידת מידע מסוימת, אבל בתוכי עדיין כרסם הספק שזה עדיין לא נחשב "לימוד", והאמת שגם קצת הסתקרנתי חמש עשרה נשים זו קבוצה מוזרה למדי, מה הן זוממות לעשות שם הלאה, במשנה א?
שוב התיישבתי, ושוב פתחתי.
"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן".
די, זה כבר בטוח נחשב. יש כאן דין ברור, עם נושא (פוטרות) נשוא (15 נשים) ומושא (צרות צרורות).
אבל כשהספקות מרימים ראש הם לא מורידים אותו כל כך מהר, האם כשלא הבנתי מה הדין הזה אומר בכלל, זה נקרא ללמוד?
ובמקביל גם הסקרנות שלי התגברה.
נזכרתי משום מה בשיר מהילדות (תעתועי האסוסיאציה)
"שלשה עשר מלחים על ארון של מת, הו הו הו ובקבוק של רום".
שיר של שודדי ים, מתוך "אי המטמון" נדמה לי.
פתחתי את המשנה שוב:
"חמישה עשר נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו מן החליצה והיבום".
מישהו מקצה בית הכנסת הרים את ראשו, כנראה ששרתי מידי בקול.
התחלתי לקרוא את המפרשים המתפתלים כנחשים מסביב לטקסט המרכזי.
וגיליתי כמה מושגים חדשים שלא ידעתי עליהם בכלל, מה זו יבמה, ומה זו ערוה, מה אסור ומה מותר, ומה אסור ופתאום נהיה מותר. זה היה הגיוני. זה היה מאתגר, וזה דרש שתיה חמה.
"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו וכוס של קפה".
אבדתי את תחושת הזמן וכשיהודים החלו למלא את בית הכנסת עטופים בטליתות, כאומרים הגיע זמן ק"ש של שחרית, אני כבר הייתי עמוק בשאלה של רעק"א למה צריך פסוק להתיר צרת צרה, הרי היא בעצם צרת אשת אח שלא הותרה?
הוא צודק, רעק"א, זו חתיכת שאלה!
לא יודע, מה כבר מילה אחת יכולה להשפיע? אבל כשחזרתי הביתה אשתי התבוננה בפניי במין הערצה כזאת, שמיהרתי להסתכל במראה.
השנה אני יודע בדיוק לאיזה בית כנסת אני הולך, ואיזה ספר אני הולך לפתוח.
אני מקוה שליל השבועות הקצר יספיק לי בשביל המילה החדשה שאלמד.
בליל שבועות אחר הסעודה אני הולך כמובן לבית הכנסת, כי מה...
שם אני שותה קפה שחור ומיד יוצא למדרגות הכניסה נשען על המעקה ומביט פעם ראשונה בשעון.
הרוח הלילית הערנית והקרירה שמתרוצצת בסמטאות קוראת לי לשחק איתה, ואני נענה לה ויוצא לשוטט בחושך.
ככה אין לי הרבה הזדמנויות לשוטט, אני תמיד במשרד מול המחשב, או על הכורסא בבית או באוטו, לפסוע ברחוב ריק שקט וקר זו חויה מעניינת לי, ואני מגדיל את טווח הסבוב שלי ולאט יוצא מן השכונה.
זה לא חידוש בכלל, ככה נראה ליל שבועות שלי בכל שנה,
שוטטות.
האם אינני מרגיש בודד ומנותק?
בטח שמרגיש.
אבל זה מה שאני באמת, מנותק.
תלוש, נידח, בן אובד לאלקים.
בדרך כלל אני לא מטריד את עצמי יותר מידי במחשבות דכדוך, אני פשוט ממלא את מוחי בתכנוני הביזנעס. המצאות, שכלולים, וסטרטאפים מדהימים נולדו בלילות שבועות.
השנה משום מה שקעתי דוקא בזכרונות.
בשנות הישיבה, באוירת המתח של מתן תורה, ובשיחות המשגיחים שנשאגו בפאתוס ולרוב חלפו הרחק מאוזניי, אבל משפטים מסוימים איכשהו נתקלו בי בשוגג, וחדרו.
כמו המשפט שעולה בי עכשיו, מילה אחת של לימוד תורה שווה יותר מכל התריג מצוות.
שכשאני מתבונן בו עכשיו בעינים של ביזנעסמאן, הוא נראה ממש מוזר ולא מציאותי, ויחד עם זאת נדלקת פה נורת הזדמנות.
אם מילה אחת כל כך משמעותית, אז אולי אלמד מילה אחת.
מילה אחת בליל שבועות, זה כמו לחיצה אחת במחשב על הקליד הנכון בתזמון הנכון, שיכול לסגור עסקת מליונים.
מה כבר המאמץ הנדרש? מילה אחת. יאללה.
נכנסתי לבית כנסת לא מוכר בשכונה לא מוכרת, ונגשתי לארון הספרים.
הוצאתי כרך משניות (גמרא לא העזתי), יצא לי "נשים א".
התישבתי ופתחתי בהתחלה, מסכת יבמות.
פרק א
משנה א
מילה א
"חמש" קראתי בהטעמה את המילה שלי, סגרתי את הספר, וקמתי להחזיר לארון.
זה באמת נחשב ש"למדת" מילה? לחש בתוכי משהו, הרי אין לזה שום משמעות, חמש מה?
התיישבתי ופתחתי שוב את הספר.
"חמש"....."עשרה".
חמש עשרה מה?
"חמש עשרה נשים"!
זהו.
יש כאן יחידת מידע מסוימת, אבל בתוכי עדיין כרסם הספק שזה עדיין לא נחשב "לימוד", והאמת שגם קצת הסתקרנתי חמש עשרה נשים זו קבוצה מוזרה למדי, מה הן זוממות לעשות שם הלאה, במשנה א?
שוב התיישבתי, ושוב פתחתי.
"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן".
די, זה כבר בטוח נחשב. יש כאן דין ברור, עם נושא (פוטרות) נשוא (15 נשים) ומושא (צרות צרורות).
אבל כשהספקות מרימים ראש הם לא מורידים אותו כל כך מהר, האם כשלא הבנתי מה הדין הזה אומר בכלל, זה נקרא ללמוד?
ובמקביל גם הסקרנות שלי התגברה.
נזכרתי משום מה בשיר מהילדות (תעתועי האסוסיאציה)
"שלשה עשר מלחים על ארון של מת, הו הו הו ובקבוק של רום".
שיר של שודדי ים, מתוך "אי המטמון" נדמה לי.
פתחתי את המשנה שוב:
"חמישה עשר נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו מן החליצה והיבום".
מישהו מקצה בית הכנסת הרים את ראשו, כנראה ששרתי מידי בקול.
התחלתי לקרוא את המפרשים המתפתלים כנחשים מסביב לטקסט המרכזי.
וגיליתי כמה מושגים חדשים שלא ידעתי עליהם בכלל, מה זו יבמה, ומה זו ערוה, מה אסור ומה מותר, ומה אסור ופתאום נהיה מותר. זה היה הגיוני. זה היה מאתגר, וזה דרש שתיה חמה.
"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו וכוס של קפה".
אבדתי את תחושת הזמן וכשיהודים החלו למלא את בית הכנסת עטופים בטליתות, כאומרים הגיע זמן ק"ש של שחרית, אני כבר הייתי עמוק בשאלה של רעק"א למה צריך פסוק להתיר צרת צרה, הרי היא בעצם צרת אשת אח שלא הותרה?
הוא צודק, רעק"א, זו חתיכת שאלה!
לא יודע, מה כבר מילה אחת יכולה להשפיע? אבל כשחזרתי הביתה אשתי התבוננה בפניי במין הערצה כזאת, שמיהרתי להסתכל במראה.
השנה אני יודע בדיוק לאיזה בית כנסת אני הולך, ואיזה ספר אני הולך לפתוח.
אני מקוה שליל השבועות הקצר יספיק לי בשביל המילה החדשה שאלמד.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //