מאמרים ספרותיים, קצרים.

[תיחום]

עשתונות

עינים אפתיות יש לו לזלמן, עיניים שאין כמוהם בשביל לבטאות את האתנחתא האינסופית בה הוא שרוי. זלמן, או כפי שמכונה הוא: "זלמלה" ידוע בשערים באדישותו לכל מאורע והתרחשות, לב דומם. מבע סתום. תנוחה קרה וריקנית הוא משדר ביומיום. בכולל ובעבודה, ברחוב ובבית מדרש. לא אחת היו שואלים אותו לפשר הרוגע המופתי שהוא שרור בו, הוא לא מבין כלל מה הפליאה. הוא בטוח שזה הכי טבעי בעולם. זה מציאות, ככה זה הולך, היה משבר את אוזני חבריו המתלהמים.

סובביו לפעמים מתלהמים על עצם שלותו. לדוגמא, החברותא ירמיוהי ניתן במזג חם, הוא כאב את כאב החטופים, ושמח בהיבחרו של טראמפ. הוא הצמיד את שפורפרת הטלפון בשביל לשמוע את ההודעות השימחה בקו, הוא לא ניתק מיד כששמע את השם המתארס, הוא הקשיב לכל הפטפטפת הנשרכת להודעות מסוג זה. נשאב להתרגשות. ידע גם לכעוס. אבל כל יום בשעת הלימוד עם זלמן, לא היה יכול לאפק את פיו, לא הצליח שלא להפריח משפטי תמיהה. לא הצליח לכלוא את עשתונותיו לנוכח חברו הנינוח, זלמלה. המרחף בעולם קסום. נדמה היה ממעוף הציפור, כי זלמלה חי בעולם מקביל ומקסים. שט לו ברוגע, על מי מנוחות. חי באטמוספרה של אורגינליות היברידית. ללא סולר ובנזין. הכל מאופק מובן מאיליו.

התמהגותו המופתית של זלמן היתה לצנינים בעיני מכריו, הם ראו בו כפסימי ומנותק. בני ביתו אף התרעמו על האדישות שהוא הפגין. היה קשה למעשה בלתי אפשרי, להוציא אותו משלוותו. גם אם הציקו לו, והציקו לו, לא היה הוא מתרעם כלל וכלל. הרי שבזמנים כתיקונם זהו תכונה מבורכת וחיובית. אדם שאינו רגזן ומתלהם, הרי הוא חי יותר בקרבת השם. אבל, אצל זלמן, זה היה מוגזם. כך העידו כולם. ההבנה הזו נתחדדה ביתר שאת באותו יום, באותו צהריים בכולל של הרב פלס.

שיגרה מבורכת אפפה את הכולל, הציבור התאסף כבכל יום לישיבה מתמשכת על ספסלי העץ, ברחוב טוראי בביה"כ אמונת חוסן. החברותות התחילו את הלימוד, וזלמן, שהספיק להופיע בזמן הרגיל, הלך להכין לו קפה. בוחש את מצרכי התמהיל הידוע, טועם ומשפר. משהגיע למתכונת הטעימה לו, התחיל לנוע יחד עם הכוס הרותחת לכיוון המקום שלו. הוא צעד מעדנות, כשבכפות ידיו לפותה כוס מהבילה של קפה רותח. כך הוא מתקרב אל הטור שלו, ו.. תאונה. הרב יגאל שהתרומם בשביל לעמוד על סברתו, מתנגש בעוצמה עם כוס הקפה. הכל נשפך הישר על חליפתו החדשה של יגאל. הציבור עוקב ומתבונן, שום תו בשריריו של זלמן לא נעו. הוא סב על עיקבותיו. הכין קפה חדש, וחזר עם ממחטות. לא התנצל או התלהב כלל.

הצורה הזו, הבינו כולם. היא שיא של ניתוק. שום התנצלות או שיח בעניין, כלום. הרי שהוא אינו כי אם איש נטול רגשות הוגנים. איש מוזר בהחלט. כל זה לא הפריע לחברותתו להמשיך ללמוד איתו, וכן ליגאל להתעשת, להוריד את החליפה ולחזור ללימוד. הוא הבין שלא יצא לו כלום מלצעוק, זלמן הינו אטום לב. אדיש ומופניו. ערשו ערש ברזל. ליבו אטום כפלדה. זה האיש והבן אדם. אטימות של שיגרה. הרי שאין טעם להעיר לו או להסב את תשומת ליבו, פשוט כי אן לו את הלב, ועל תשומה מי מדבר .

היו אלו שניסו את עצביו, הם עיצבנו אותו. ניסו להוציא אותו משלוותו. יש אנשים שרוגע משבש אותם, הם חייבים שכולם יהיו בטרפת. יש גם את האלו שסתם כך ששים אלי עקשן, אוהבים לערער על גבולות השלווה של זלמלה. אבל הוא עומד בנסיון. אותם אנשים, פעם ביזו אותו. פעם השפילו את קהילתו. היו שהגדילו ועשו מעשה של דחיפה. אבל, הוא בשלו, הוא וארש פניו. וכן התנהגותו המתוכנתת, הרגועה והנינוחה. כולם בטוחים היו, עד שלא טרחו למצוא עוד סימוכין. כי לזלמן אין רגש, פשוט אין. הוא נטול רגש. נטול שרעפים כלשהם. זה האיש וזהו.

1. בדברים מסוימים זה מבורך, בהחלט לטובה עניין הקרירות והבלתי התענינות. כך כמשל שעה שאורח בטעות התישב על מקומו. אחר היה מרמז בעדינות. ומשלא קם אותו ברנש היה מרעים וזועם, עד אשר יפנה אותו פולש את מקומו הקבוע. אבל אצל זלמן זה כמובן רחוק מאוד. הוא נעמד בקירוב, התבונן בשלווה באורח, במקומו לסירוגין. ליטף את זקנו בניחותא. ומשראה כי האורח לא מבין שזהו מקומו. הוא פשוט הלך למקום אחר, פשוט. לא צעק, אפילו לא הוציא הגה, יש מקום אחר אזי הוא שם. בלי הסברים והבעות. הלך. למקום פנוי. מובן מאילו.

 

[תיחום]

ערפילי טוהר ודביקות אנושית



"מנשה הצדיק" כינוהו כולם, לאותו בחור צדיק הספון בפינת ההיכל. ישוב ודבוק, מפשפש בחדרי תורה בעמל. הוא ידוע כבחור שקדן ומתמיד, אחד שאצלו כל דקה נחוצה ויקרה. היו אומרים עליו החברים, יצאת לכמה שעת לפנימיה או לעיסוקים אחרים, כשתשוב להיכל תראה את מנשה באותו התנוחה, אותו שקיעות. זה היה חלק בלתי נפרד ממהותו, שקיעות בתורה.

ואכן, שמו הלך למרחוק. לא רק בישיבת תורה וחכמה העריצו אותו, הוא הספיק להתפרסם בכל מקום בדבר שקידתו. וגם, בעניין סבלנותו ומאור פניו, שיצאו כשם דבר. שכן מלבד שהוא זכה למח חריף ושנון. זכה הוא גם לחביבות אנושית חמה. ידידותית. יודע הוא לפטפט ולהחמיא עם החברים, יודע גם יודע הוא להתערות בנעשה בעולמות החברותיות. בקיא בנושאים הנידונים שם. בקיצור, מיזוג נדיר בין שנינות ולמדנות ושקיעות, במקביל לידידותיות חברתית בריאה.

אבל בפנים, בתוך תוכו מתחוללת מאבק, ומאבק מר. מוחו הלמדני נחבט בשאלה קשה, עליה הוא אף פעם הוא לא הגיע לתשובה ברורה. אהבת חייו היתה ונותרה בתורה הקדושה. התוכן שזה יוצק לנשמה הוא עצום. המשמעות. הבהירות. הסיפוק. ומעל הכל, הידיעה כי בכך אני עושה את רצונו של מקום. אבל, חושב מנשה אינסוף, גם לשוחח עם חברים, גם זה נצרך כמזון לנשמה.

ונכון, נכון שלא הרי לימוד התורה כשעת פיטפוט עם חברים, הערך של לימוד בוודאי גובר. ומוסכם וברור גם כן נחיצות הפיטפוט. ידועה דבריו של הגאון בפירוש המשנה "מיעוט שיחה". מיעוט כן, אבל קצת וודאי שצריך, לשוחח, כן. גבולות הפיטפוט גם הם נהירים ויצוקים לי. אני יודע שאין צורך בלפטפט מעבר לחצי שעה יומית. כמובן שזה בשבילי, כך אני מכיר את עצמי. אבל שאלה אחרת מנקרת את מוחו של מנשה, לא נותנת לו מנוחה.

לא פעם ולא פעמים כבר נתקל מנשה בסיטואציה הזו. הוא לומד, שקוע עמוק בנבכי הסוגיא. ופתאום ניגש בחור חביב. ובתמימות, ללא כוונה להפריע, בא לשאול שאלה אמיתית בסוגיא. הבחור מגיע לשאול, מנשה, הוא פונה אלי. וכמובן אני, מרים את עיני ושרעפי מהגמרא, בוחן אתו ומאשר לו לפרוש את השאלה בפני. אני מקשיב. ברור, וכי לא אענה לו, אם אני יכול לעזור אז בוודאי. אבל, כמובן שזה מנתק אותי מקו המחשבה, זה מעתיק את מוחי לדבר אחר, לפעמים זה ממש דף אחר, לא תמיד אני מצליח לחזור אל המקום שעסקתי בו בתחילה, לפעמים אני מאבד את זה.

זה גורם לי לנזק ממש קשה, תוהה מנשה. לעומת זאת אני לא יכול לומר לא לאותו שואל. זיק של תיקווה בעינו שאני יברר לו את הסוגיא. ואני, לא יכול ולא רוצה לנפץ לו את התקווה הזאת, אין לי את הלב הזה. ובכלל, אולי אני צריך כן לומר לו ברכות תקיפה, "אני באמצע משהו לא אוכל לענות בזמן הקרוב" אבל. נחרד מנשה מעצם המחשבה, לא, אני לא יכול לעשות את זה. זה לא מוסרי ולא נכון לדחות בן אדם טוב, וודאי חבר קרוב.

הלבטים קורעים את ליבו של מנשה בכל זמן פנוי, לבנתיים הוא משתדל לענות לכל אחד. וקשה לו, קשה לו עם זה שהוא מאבד את עצמו שם לפעמים, בנושאים הנספחים. הוא קרוע בעצמו. ובכלל, הבעיה הקשה יותר בזה, שבהרבה מהפעמים, השואל מגלגל אחרי השאלה גם עוד נושאים בעניני העולם, והוא נגרר לדבר על זה בדיפלומטיה מוכרחת. ונכון שהייתי צריך להדוף אותו ולסיים בנימוס, לא תמיד אני אוחז את זה שאני נגרר לפיטפוט הישר מקלחת הלמוד. היצר מעמעם את חומרת האיסור של הפסקה באמצע הלימוד כ "הכרח נימוסי חברות" ההוא בא כביכול להתיעץ ולשמוע את דעתי, ואני אשיבנו ריקם? הטבע האנושי כל כך מנוגד לזה, לפחות אותם הקרוצים בי.

ומה, בגלל זה לדחות את כל השואלים?! אז נכון שלדחות זה ממש "אמחיה". זה שקט ובהירות בנלמד, גם יכולת להגיע לקרקעית הסוגיא ולתימצותה. אבל זה לא אנושי, אין לי את הלב המושחת הזה, כשאני כבר מבין כמה זה חשוב לשמר קשר, לענות לחברים ולהאיר להם פנים. קשה לי לדחות אותם. אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. לא מסוגל.

קול שפוי לוחש לו למנשה בזקיפות קומה. מנשה, אלו הם כוחות היצר, הם כוחות הרע. אתה לא צריך להתרגש מהם, לא צריך להיבהל. זה דרכם, הם באים מהדלת האחורית כמחוות שאלה בחומר הנילמד ע"י חבר וותיק. אבל זה לא יותר מעוד נסיון להדיח אותך מלימוד התורה הקדושה. קול פנתי. קיצוני. אבל נכון במידת מה.

אבל, יש את הטבע האנושי, הוא לא נברא סתם. בקיצור לבטיו הולכים ומתפתלים. מעמיקים ומתחדדים. מערפלים את שרעפיו. הוא אינו יודע לבחור מאזן מתוחם, לא מוצא את הסבירות הנכונה בקבלת החלטה לגבי השואלים. ערפיליו התערפלו עד לסחרור מוחלט.