אפשר לשאול משהו?
למה לרדוף כל כך אחרי ההשראה החמקמקה הזאת? ניסית אולי פעם לכתוב בלעדיה?
אני לא מתכוונת כשאנחנו עייפים כמו שציין
@הווה פשוט, אלא שהכול בסדר, ישנו טוב, אכלנו מספיק

, יש לנו גם זמן ואפילו שקט, ובכל אופן אנחנו בוהים נואשות במסך שעה שלמה, מקלידים אות אחת ומוחקים שתיים, ואחרי כל זה מספרים לעצמנו שמה לעשות, לא הייתה לנו השראה...
אישית האמנתי בה מאד פעם, אולי גם הייתי ממשיכה לחכות לה אלמלא גיליתי שהיא מהטיפוסים החצופים שאו שהם לא מגיעים לבקר אפילו לכוס קפה באמצע השבוע, או שהם סוף סוף נזכרים לבוא הם נוחתים בשבת...
ואז מה לעשות, כתבתי בלי השראה.
ממש בלי טיפת השראה. הכרחתי את עצמי להקליד משהו, ממש
כל משהו כדי להתחיל. התחלתי מהאמצע של המשפט, פתחתי מרכאות ושמתי שלוש נקודות כדי לאלץ את המוח שלי לקבל את זה שאין לי מושג מה ההתחלה של המשפט הזה, או פשוט כתבתי באופן יבש את מה שמאד רציתי שיצא קסום יותר.
איך זה היה? כמובן לא מאד כיף. הייתי אומרת אפילו שזה הרגיש מטופש מאד. וזה המשיך להיות מוזר ולא השתנה גם אחרי שעבר קצת זמן וכתיבה יבשה שכזאת.
אבל אז אחרי שעבר עוד קצת זמן, גיליתי שאת התוצרים שהכי אהבתי - כתבתי דווקא בזמנים האלו.
החלקים הכי איכותיים נוצרו דווקא כשהכרחתי את עצמי לכתוב אותם. יבשים בהתחלה, חיים מאד בסוף.
באיזושהי נקודת זמן בכתיבה הזאת, גיליתי כי אם יש לי את כל המרכיבים הפיזיים הדרושים (שזה בעיקר מקלדת ושקט) היא בסוף מגיעה.
ההשראה הנעלמת ההיא, הקסם ההוא שעושה מילים יפות, הרגש ההוא שגורם להן להפוך למשהו חי, לאיזשהו שיר ולא סתם פיסת טקסט יבשה - כל אלו בסוף נוחתים עלי ועל הטקסט, אם לא וויתרתי והתעקשתי להמשיך לכתוב.
ואחרי שגיליתי את זה הפסקתי לרדוף אחריה, התחלתי יותר לרדוף אחרי זמן פנוי לכתוב.