שיתוף - לביקורת מזוודה שחורה, בית לבן, ושלשה בקבוקים.

  • הוסף לסימניות
  • #1
הרמטכל הקיש במזלג הנחושת שלו על צלחת החרסינה השחורה בשעמום.
"קבענו בשתיים וחצי, איפה הוא?" רטן.

"אתה ממהר לאנשהו?" אמר נשיא ארצות הברית, ונתן בו את מבט הפלדה הכחול שלו.

"האמת שכן. וואנג שצ'ה טאו הזיז את חטיבה 66 אל הגבול המערבי, אני צריך לשבת על זה עם שר ההגנה".

"טיפה סבלנות", אמר הנשיא, "מזכיר המדינה השאיר הודעה, הוא מאחר קצת, כי הוא קונה שתייה".

"שתייה?! חסרה שתיה בבית הלבן?"

"הוא מחפש משהו מיוחד, יש להם איזה חג היום, ליהודים". אמר הנשיא בנחת ושיחק בכוס הזכוכית בעלת הרגל הארוכה.

"טלפון מהשגריר במוסקבה", קרא קול מהמטבח.

"לא עכשיו" ענה הנשיא והתנדנד בכסאו, "אל תעבירי לי שום שיחות יותר, אם זה לא למנוע מלחמה גרעינית".

דפיקות נשמעו מהדלת, מישהו מיהר לפתוח ואז הכריז "מזכיר המדינה ג'ייקוב לוי".

"סוף סוף", נאנח הרמטכל והחליק אצבע על הקישוטים שנצצו על כתפיו וחזהו.

"מתנצל", אמר מזכיר המדינה, השקית שבידו השמיעה צלצולי זכוכיות מתנגשות. "הייתי מוכרח להשיג את... זה", הוציא מהשקית בקבוק כחול כהה מעוטר באותיות מוכספות בולטות. "פורטו דה לה גראנש", הכריז, והוסיף בלחישה דרמטית "בציר 1995".

"מה קרה לך, ג'ייקוב, לכבוד מה?" שאל הנשיא, וסימן לכיוון המטבח להתחיל להגיש.

"פורים היום, צריך לשתות דברים טובים". אמר ג'ייקוב ונענע את השקית המקשקשת שבידו, "חכו, המשך יבוא".

הרמטכל לקח את הבקבוק, הרכיב משקפיים והחל לקרוא את האותיות הקטנות, מהמהם לעצמו.
הנשיא לחץ את ידו של מזכיר המדינה בחמימות, "שיהיה פורים. בוא שב, העיקר שנתחיל כבר לאכול. הכל כשר פה".

"כשר למהדרין", אמרה הגברת הראשונה ונכנסה עם מגש דגי פורל מוקפים בצלפים ולבבות דקל ומכוסים בעשבי תיבול.

כמה דקות לעסו כולם בשתיקה, ואז פתח הרמטכל את פקק השעם של ה"פורטו" במשיכה אחת אמיצה, רמטכל או לא רמטכל?!

הוא מזג לכוס הגבוהה של הנשיא, ואחר כך מילא את שלו ואת של מזכיר המדינה.

הנשיא הרים את כוסו "איזה חג אמרת?"

"פורים".

"לכבוד פורים" קרא הנשיא והריק את כוסו בלגימה, "אחח, זה טוב, בחיי".

*
"לחיים" קרא הרמטכל בלחיים אדומות לאחר הכוס השניה.

"לחיי ארצות הברית" קרא הנשיא ומילא שוב את שלושת הכוסות.

"לאט לאט, עוד לא הגישו אפילו את המנה השנייה!" קראה הגברת הראשונה בחרדה בראותה את הבקבוק מתקרב לסופו.

"ולחיי ג'ייקוב לוי" קרא הרמטכל מבלי לשים לב אליה.

"ג'ייקוב לוי וכל היהודים", אמר הנשיא.

ידו של מזכיר המדינה נכנסה לשקית המונחת לידו ויצאה משם עם בקבוק עגול וכבד מקושט כמו תינוק בפדיון הבן.

"שליבוביץ!" זיהה הרמטכל המנוסה.

הנשיא לקח את הבקבוק ובחן אותו במבט זגוג למדי. "התיישן שמונה עשרה שנה בחביות עץ תדהר, במרתפי ז'ראנט-קראפט בעומק ארבע מאות וחמישים מטר בפיקוחו האישי של מר מישל וון בלנקה".

"וון בלנקה?" לחש הרמטכל בעיניים פעורות ואדומות, חטף את הבקבוק מידי הנשיא, ופתחו באכזריות בלי להתחשב בעיצוב המושקע של הפקק.

אחרי הלגימה הראשונה, ישבו השלושה מבלי אומר, מביטים זה בזה.

הנשיא הניח יד על כתפו של ג'ייקוב והיה נדמה שאלמלא גינוני הנשיאות היה מנשק אותו על שתי לחייו.

"ה...פורים הזה, ג'ייקוב, ספר לנו עליו קצת".

"בשמחה", אמר ג'ייקוב והושיט את כוסו הריקה לרמטכל, זו מולאה מיד עד גדותיה, ועד בכלל.

"היה היה לפני שנים רבות שר איראני מרושע ששכנע את הממשלה לבצע השמדה המונית של היהודים. אבל הטמבל לא ידע שהמלכה בעצמה היא, אהחחח.. אוע הע..." השתנק בשיעול והנשיא טפח על גבו. "תגמור את הסיפור ואחרי זה תשתה".

הרמטכל הצטרף אף הוא לחבטות הגב, שהיו כמובן משמעותיות הרבה יותר, "תגמור את הכוס ואחרי זה תספר".

ג'ייקוב המבולבל והחבוט ניסה ליישם את שתי העצות יחד, וחזר להחנק בשיעול קורע לב.

"טוב לא משנה, העיקר ניצלו בסוף?"

ג'ייקוב הנהן בעיניים אדומות.

"יופי, על זה צריך להרים כוסית" צהל הרמטכל.

כשמפלס הבקבוק יורד באותה מהירות שמפלס מצב הרוח עולה, ועוד כל מיני מדדים פסיכולוגיים עוברים זעזועים חריגים, איש משלשתם לא שת לבו לגברת הראשונה שהגישה את המנה השנייה ומלמלה משהו בקול בוכים שהם לא הצליחו לקלוט.

"אני חייב לדבר עם שר ההגנה על וואנג שצ' טאו", צעק פתאום הרמטכל וקם ממקומו,

"רגע, עוד לא שרנו ליודים", הושיב אותו ג'ייקוב בכח. והתחיל לשיר בקול צרוד להפליא "ליודים ליודים ה ה הייתה אורה..."

נשיא ארצות הברית ניסה להצטרף, והרמטכל חבט בשולחן לפי הקצב, פה ושם התגלגלו כוסות ארצה, וכתם חום כהה של רוטב עסיסי התפשט במרכז השולחן מהקערה הנוטה על צידה.

הבקבוק הסתיים.

ומזכיר המדינה שבשלב זה כבר נושק על שתי לחייו, שלח יד רועדת אל השקית שבצידו.

"ומה זה?" שאל נשיא ארצות הברית, מסיר את עניבת המשי שלו ומשליך אותה הרחק בלי להשקיע בחישוב מסלול הנחיתה.

"עראק", קורא ג'ייקוב ומנופף בבקבוק צבעוני, שעליו מצויר שייך פוזל הרוכב על גמל וחרב בידו, "עראק חאסוואלי".

"מה זה עראק?" שואל הרמטכל, ומביט בגברת הראשונה השולה את עניבת הנשיא מהאקווריום.

"זה מה שהערבים שותים ברמדאן, כדי לא להרגיש את הצום", אמר ג'ייקוב והעמיד פנים כקורא את האותיות הקטנות בערבית.

"התיישן במשך שלושה חדשים בתוך מיכל ריק של סבון כלים במנהרת בטון מתחת חאן יונס".

הרמטכל חיפש את כוסו, ומשלא מצאה לגם ישירות מהבקבוק. הנשיא גזל מידו את העראק, וניסה להספיק לשתות כמה שיותר בטרם ג'ייקוב יחטוף אותו ללא גינונים, "תתבייש לך, אני נשיא ארצות הברררייי...רי רי".

"וואנג שצ'ה טאו הזיז את גדוד 66". התייפח פתאום הרמטכל. "אני חייב לפגוש את שר ההגנה".

"תביא ת'מזוודה". אמר פתאום בנחרצות הנשיא, שעיניו היו מוצפות רחמים, "בארון השלישי למטה, שם, לא שם, שם נו..."

ג'ייקוב זחל על ארבע ופתח את דלתות הארון בזו אחר זו, "הנה".

המזוודה השחורה הונחה על השולחן.

"מה הבעיה שלך כבוד הרמטכל, סין?!" מלמל הנשיא וניגב את עורפו המזיע במפית מוכתמת.

"זה לא נפתח", התרגז הרמטכל וניער את המזוודה בכח.

"זהירות חביבי" נבהל מזכיר המדינה וטפח על כתף הרמטכל בנסיון להרגיעו.

"איי", הוא משך את ידו שנחתה על מדלייה דוקרנית.

"צריך טביעת אצבע של הנשיא כדי לפתוח".

"ליודים ליודים" זייף הנשיא בקולי קולות ותופף על עיי החורבות של השולחן.

ג'ייקוב גמר את בקבוק העראק והשליך אותו אל הקיר הקרוב, הגברת הראשונה צרחה.

הנשיא פתח את המזוודה, "מה הבעייה שלך, סין?"

"לא סין, קוריאה!" צעק הרמטכל.

"עכשיו אתה אומר... מאוחר מדי. טוב אז קוריאה אמרת, צפונית או דרומית?"

"רגע, אדוני הנשיא, מה עם סין?"

"אין סין. עכשיו מדברים על קוריאה, נו תגיד כבר, צפונית או דרומית?".

"אממ..."

"לא חשוב, שיהיה שתיהן", לוחץ הנשיא בשתי ידיו.

ג'ייקוב שלח את ידו לשקית "ועכשיו..." ידו יצאה ריקה, הוא שלח מבט מצמית בגברת הראשונה. "איפה למען השם ה..."

"תזכיר לי איזה שר רצה להשמיד אותכם?" התעניין הנשיא וחיבק את ג'ייקוב, "סעודיה, פקיסטן?"

"איראן".

"איראן, פקיסטן, סעודיה" מלמל הנשיא קכשהוא מנסה להתרכז בלחיצותיו.

"רק איראן", אמר מזכיר המדינה.

"אין דבר" אמר הנשיא.

"אין דבר", הסכים ג'ייקוב.


"אבל מה יאמרו על זה באירופה?" התנער פתאום הרמטכל בקול אחראי.

נשיא ארצות הברית לחץ.

"ואיך יגיבו הרוסים?"

נשיא ארצות הברית לחץ.

הרמטכל גיהק ונטה בכסאו בזווית חדה "ומה עם סין?" קרא בדמעות מעורבות בעראק.

"אין סין, כמה פעמים צריך לומר לך".

ג'ייקוב ליטף את ראש הנשיא "אפשר בבקשה את לבנון, סוריה, ירדן?"

"ומממצריים?!" שאל הנשיא, מתקשה לבטא את המילה כשלשונו משתרבבת ללא שליטה.

"כן, ומצרים, ועזה... ו...תימן, וטוררררקיה, וקפרררר... יסין"

"אין סין!!" צרח הנשיא.

ג'ייקוב ניסה לענות אבל פניו התעוותו, קערת הפלסטיק שהובהלה אל מתחת לסנטרו החמיצה את המועד, ומפל של אלכוהול איכותי שדגי פורל צפים בו ניתך לכל עבר.

"ליודים ליודים" פרץ פתאום הנשיא בשיר ותופף בשתי ידיו בתוך המזוודה.

"תשאיר משהו מהעולם!" בכה הרמטכל בקול תמרורים ונשמט מכסאו ארצה ברעם מהדהד.

הגברת הראשונה הסתירה מאחורי גבה את בקבוק הוודקה שהצליחה להבריח משקית התרעלה, וחיוורת כסיד, החלה לקול הנחרה המשולשת, לתכנן את שיקום ההריסות.



***​

"מוישה".

"מוישה, מוישה"

נשיא ארצות הברית פקח עין אחת.

"עוד מעט כבר לא יהיה לך מעריב".

"מה השעה?" מלמל הרמטכל מהפינה השניה של החדר.

"רבע לאחת, תוריד את התחפושת ותלך לבית הכנסת".

"יענקלה עוד פה?"

ג'ייקוב לוי שפשף את עיניו, "אני בקושי זז, לא אצליח לרדת במדרגות לבית הכנסת".

"אתה תצליח כשאתה ניסמך על המעקה".

"נישמח?! יופי בואו נשמח".

"ניסמך, לא בשִׂין ".

"לא בסין?"

"אין סין! צעק הנשיא ונרדם בחזרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
וואו!
איזה קצב והפתעה.
מדהים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מוצלח מאד, תודה.
זה סיפור-הפתעה יוצא דופן. כי בדרך כלל כותבים סיפור תמים ובסוף מתגלה שמסתתר פה משהו מטורף.
אבל כאן זה הפוך, הסיפור מטורף, ובסוף מתגלה שבעצם הכל בסדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אחד החזקים!
אם היה אפשר לצרף סיפור למשלוח מנות - הייתי מצרף את זה...

באמת היה חסר לי סיפור משעשע שלך לפורים, ועכשיו קיבלתי את זה ובגדול. תודה רבה לך על זה!
אהבתי במיוחד את הפאנצ'ים הקטנים שרבו מספור, שלא לדבר על הפאנץ' בסוף...


ואז פתח הרמטכל את פקק השעם של ה"פורטו" במשיכה אחת אמיצה... הוא מזג לכוס הגבוהה של הנשיא, ואחר כך מילא את שלו ואת של מזכיר המדינה.
אחרי הלגימה הראשונה, ישבו השלושה מבלי אומר, מביטים זה בזה.
מה עם יין נסך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אחד החזקים!
אם היה אפשר לצרף סיפור למשלוח מנות - הייתי מצרף את זה...

באמת היה חסר לי סיפור משעשע שלך לפורים, ועכשיו קיבלתי את זה ובגדול. תודה רבה לך על זה!
אהבתי במיוחד את הפאנצ'ים הקטנים שרבו מספור, שלא לדבר על הפאנץ' בסוף...
תודה רבה לכולם, ולך אוראל היקר שתמיד מוצא מילים יפות לומר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הרמטכל הקיש במזלג הנחושת שלו על צלחת החרסינה השחורה בשעמום.
"קבענו בשתיים וחצי, איפה הוא?" רטן.

"אתה ממהר לאנשהו?" אמר נשיא ארצות הברית, ונתן בו את מבט הפלדה הכחול שלו.

"האמת שכן. וואנג שצ'ה טאו הזיז את חטיבה 66 אל הגבול המערבי, אני צריך לשבת על זה עם שר ההגנה".

"טיפה סבלנות", אמר הנשיא, "מזכיר המדינה השאיר הודעה, הוא מאחר קצת, כי הוא קונה שתייה".

"שתייה?! חסרה שתיה בבית הלבן?"

"הוא מחפש משהו מיוחד, יש להם איזה חג היום, ליהודים". אמר הנשיא בנחת ושיחק בכוס הזכוכית בעלת הרגל הארוכה.

"טלפון מהשגריר במוסקבה", קרא קול מהמטבח.

"לא עכשיו" ענה הנשיא והתנדנד בכסאו, "אל תעבירי לי שום שיחות יותר, אם זה לא למנוע מלחמה גרעינית".

דפיקות נשמעו מהדלת, מישהו מיהר לפתוח ואז הכריז "מזכיר המדינה ג'ייקוב לוי".

"סוף סוף", נאנח הרמטכל והחליק אצבע על הקישוטים שנצצו על כתפיו וחזהו.

"מתנצל", אמר מזכיר המדינה, השקית שבידו השמיעה צלצולי זכוכיות מתנגשות. "הייתי מוכרח להשיג את... זה", הוציא מהשקית בקבוק כחול כהה מעוטר באותיות מוכספות בולטות. "פורטו דה לה גראנש", הכריז, והוסיף בלחישה דרמטית "בציר 1995".

"מה קרה לך, ג'ייקוב, לכבוד מה?" שאל הנשיא, וסימן לכיוון המטבח להתחיל להגיש.

"פורים היום, צריך לשתות דברים טובים". אמר ג'ייקוב ונענע את השקית המקשקשת שבידו, "חכו, המשך יבוא".

הרמטכל לקח את הבקבוק, הרכיב משקפיים והחל לקרוא את האותיות הקטנות, מהמהם לעצמו.
הנשיא לחץ את ידו של מזכיר המדינה בחמימות, "שיהיה פורים. בוא שב, העיקר שנתחיל כבר לאכול. הכל כשר פה".

"כשר למהדרין", אמרה הגברת הראשונה ונכנסה עם מגש דגי פורל מוקפים בצלפים ולבבות דקל ומכוסים בעשבי תיבול.

כמה דקות לעסו כולם בשתיקה, ואז פתח הרמטכל את פקק השעם של ה"פורטו" במשיכה אחת אמיצה, רמטכל או לא רמטכל?!

הוא מזג לכוס הגבוהה של הנשיא, ואחר כך מילא את שלו ואת של מזכיר המדינה.

הנשיא הרים את כוסו "איזה חג אמרת?"

"פורים".

"לכבוד פורים" קרא הנשיא והריק את כוסו בלגימה, "אחח, זה טוב, בחיי".

*
"לחיים" קרא הרמטכל בלחיים אדומות לאחר הכוס השניה.

"לחיי ארצות הברית" קרא הנשיא ומילא שוב את שלושת הכוסות.

"לאט לאט, עוד לא הגישו אפילו את המנה השנייה!" קראה הגברת הראשונה בחרדה בראותה את הבקבוק מתקרב לסופו.

"ולחיי ג'ייקוב לוי" קרא הרמטכל מבלי לשים לב אליה.

"ג'ייקוב לוי וכל היהודים", אמר הנשיא.

ידו של מזכיר המדינה נכנסה לשקית המונחת לידו ויצאה משם עם בקבוק עגול וכבד מקושט כמו תינוק בפדיון הבן.

"שליבוביץ!" זיהה הרמטכל המנוסה.

הנשיא לקח את הבקבוק ובחן אותו במבט זגוג למדי. "התיישן שמונה עשרה שנה בחביות עץ תדהר, במרתפי ז'ראנט-קראפט בעומק ארבע מאות וחמישים מטר בפיקוחו האישי של מר מישל וון בלנקה".

"וון בלנקה?" לחש הרמטכל בעיניים פעורות ואדומות, חטף את הבקבוק מידי הנשיא, ופתחו באכזריות בלי להתחשב בעיצוב המושקע של הפקק.

אחרי הלגימה הראשונה, ישבו השלושה מבלי אומר, מביטים זה בזה.

הנשיא הניח יד על כתפו של ג'ייקוב והיה נדמה שאלמלא גינוני הנשיאות היה מנשק אותו על שתי לחייו.

"ה...פורים הזה, ג'ייקוב, ספר לנו עליו קצת".

"בשמחה", אמר ג'ייקוב והושיט את כוסו הריקה לרמטכל, זו מולאה מיד עד גדותיה, ועד בכלל.

"היה היה לפני שנים רבות שר איראני מרושע ששכנע את הממשלה לבצע השמדה המונית של היהודים. אבל הטמבל לא ידע שהמלכה בעצמה היא, אהחחח.. אוע הע..." השתנק בשיעול והנשיא טפח על גבו. "תגמור את הסיפור ואחרי זה תשתה".

הרמטכל הצטרף אף הוא לחבטות הגב, שהיו כמובן משמעותיות הרבה יותר, "תגמור את הכוס ואחרי זה תספר".

ג'ייקוב המבולבל והחבוט ניסה ליישם את שתי העצות יחד, וחזר להחנק בשיעול קורע לב.

"טוב לא משנה, העיקר ניצלו בסוף?"

ג'ייקוב הנהן בעיניים אדומות.

"יופי, על זה צריך להרים כוסית" צהל הרמטכל.

כשמפלס הבקבוק יורד באותה מהירות שמפלס מצב הרוח עולה, ועוד כל מיני מדדים פסיכולוגיים עוברים זעזועים חריגים, איש משלשתם לא שת לבו לגברת הראשונה שהגישה את המנה השנייה ומלמלה משהו בקול בוכים שהם לא הצליחו לקלוט.

"אני חייב לדבר עם שר ההגנה על וואנג שצ' טאו", צעק פתאום הרמטכל וקם ממקומו,

"רגע, עוד לא שרנו ליודים", הושיב אותו ג'ייקוב בכח. והתחיל לשיר בקול צרוד להפליא "ליודים ליודים ה ה הייתה אורה..."

נשיא ארצות הברית ניסה להצטרף, והרמטכל חבט בשולחן לפי הקצב, פה ושם התגלגלו כוסות ארצה, וכתם חום כהה של רוטב עסיסי התפשט במרכז השולחן מהקערה הנוטה על צידה.

הבקבוק הסתיים.

ומזכיר המדינה שבשלב זה כבר נושק על שתי לחייו, שלח יד רועדת אל השקית שבצידו.

"ומה זה?" שאל נשיא ארצות הברית, מסיר את עניבת המשי שלו ומשליך אותה הרחק בלי להשקיע בחישוב מסלול הנחיתה.

"עראק", קורא ג'ייקוב ומנופף בבקבוק צבעוני, שעליו מצויר שייך פוזל הרוכב על גמל וחרב בידו, "עראק חאסוואלי".

"מה זה עראק?" שואל הרמטכל, ומביט בגברת הראשונה השולה את עניבת הנשיא מהאקווריום.

"זה מה שהערבים שותים ברמדאן, כדי לא להרגיש את הצום", אמר ג'ייקוב והעמיד פנים כקורא את האותיות הקטנות בערבית.

"התיישן במשך שלושה חדשים בתוך מיכל ריק של סבון כלים במנהרת בטון מתחת חאן יונס".

הרמטכל חיפש את כוסו, ומשלא מצאה לגם ישירות מהבקבוק. הנשיא גזל מידו את העראק, וניסה להספיק לשתות כמה שיותר בטרם ג'ייקוב יחטוף אותו ללא גינונים, "תתבייש לך, אני נשיא ארצות הברררייי...רי רי".

"וואנג שצ'ה טאו הזיז את גדוד 66". התייפח פתאום הרמטכל. "אני חייב לפגוש את שר ההגנה".

"תביא ת'מזוודה". אמר פתאום בנחרצות הנשיא, שעיניו היו מוצפות רחמים, "בארון השלישי למטה, שם, לא שם, שם נו..."

ג'ייקוב זחל על ארבע ופתח את דלתות הארון בזו אחר זו, "הנה".

המזוודה השחורה הונחה על השולחן.

"מה הבעיה שלך כבוד הרמטכל, סין?!" מלמל הנשיא וניגב את עורפו המזיע במפית מוכתמת.

"זה לא נפתח", התרגז הרמטכל וניער את המזוודה בכח.

"זהירות חביבי" נבהל מזכיר המדינה וטפח על כתף הרמטכל בנסיון להרגיעו.

"איי", הוא משך את ידו שנחתה על מדלייה דוקרנית.

"צריך טביעת אצבע של הנשיא כדי לפתוח".

"ליודים ליודים" זייף הנשיא בקולי קולות ותופף על עיי החורבות של השולחן.

ג'ייקוב גמר את בקבוק העראק והשליך אותו אל הקיר הקרוב, הגברת הראשונה צרחה.

הנשיא פתח את המזוודה, "מה הבעייה שלך, סין?"

"לא סין, קוריאה!" צעק הרמטכל.

"עכשיו אתה אומר... מאוחר מדי. טוב אז קוריאה אמרת, צפונית או דרומית?"

"רגע, אדוני הנשיא, מה עם סין?"

"אין סין. עכשיו מדברים על קוריאה, נו תגיד כבר, צפונית או דרומית?".

"אממ..."

"לא חשוב, שיהיה שתיהן", לוחץ הנשיא בשתי ידיו.

ג'ייקוב שלח את ידו לשקית "ועכשיו..." ידו יצאה ריקה, הוא שלח מבט מצמית בגברת הראשונה. "איפה למען השם ה..."

"תזכיר לי איזה שר רצה להשמיד אותכם?" התעניין הנשיא וחיבק את ג'ייקוב, "סעודיה, פקיסטן?"

"איראן".

"איראן, פקיסטן, סעודיה" מלמל הנשיא קכשהוא מנסה להתרכז בלחיצותיו.

"רק איראן", אמר מזכיר המדינה.

"אין דבר" אמר הנשיא.

"אין דבר", הסכים ג'ייקוב.


"אבל מה יאמרו על זה באירופה?" התנער פתאום הרמטכל בקול אחראי.

נשיא ארצות הברית לחץ.

"ואיך יגיבו הרוסים?"

נשיא ארצות הברית לחץ.

הרמטכל גיהק ונטה בכסאו בזווית חדה "ומה עם סין?" קרא בדמעות מעורבות בעראק.

"אין סין, כמה פעמים צריך לומר לך".

ג'ייקוב ליטף את ראש הנשיא "אפשר בבקשה את לבנון, סוריה, ירדן?"

"ומממצריים?!" שאל הנשיא, מתקשה לבטא את המילה כשלשונו משתרבבת ללא שליטה.

"כן, ומצרים, ועזה... ו...תימן, וטוררררקיה, וקפרררר... יסין"

"אין סין!!" צרח הנשיא.

ג'ייקוב ניסה לענות אבל פניו התעוותו, קערת הפלסטיק שהובהלה אל מתחת לסנטרו החמיצה את המועד, ומפל של אלכוהול איכותי שדגי פורל צפים בו ניתך לכל עבר.

"ליודים ליודים" פרץ פתאום הנשיא בשיר ותופף בשתי ידיו בתוך המזוודה.

"תשאיר משהו מהעולם!" בכה הרמטכל בקול תמרורים ונשמט מכסאו ארצה ברעם מהדהד.

הגברת הראשונה הסתירה מאחורי גבה את בקבוק הוודקה שהצליחה להבריח משקית התרעלה, וחיוורת כסיד, החלה לקול הנחרה המשולשת, לתכנן את שיקום ההריסות.



***​

"מוישה".

"מוישה, מוישה"

נשיא ארצות הברית פקח עין אחת.

"עוד מעט כבר לא יהיה לך מעריב".

"מה השעה?" מלמל הרמטכל מהפינה השניה של החדר.

"רבע לאחת, תוריד את התחפושת ותלך לבית הכנסת".

"יענקלה עוד פה?"

ג'ייקוב לוי שפשף את עיניו, "אני בקושי זז, לא אצליח לרדת במדרגות לבית הכנסת".

"אתה תצליח כשאתה ניסמך על המעקה".

"נישמח?! יופי בואו נשמח".

"ניסמך, לא בשִׂין ".

"לא בסין?"

"אין סין! צעק הנשיא ונרדם בחזרה.
נתתי תודה,
שלחתי להדפסה
מתי נקרא? מקווה שמהרררר!!!

אתה משהו אתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10

אתה שואל לפי ההו"א?
כן. ציטטתי את זה תוך כדי שקראתי, ובסוף שכחתי למחוק. מתנצל.

נ.ב: עכשיו קראתי את הכל ברצף בפעם הרביעית אולי. כל פעם אני נהנה מחדש... פשוט תענוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
הדפסתי, ונהניתי ממש ממש ממש!!!!!

אולי אני תמים, אבל לא צפיתי את הפאנץ', ולא הבנתי לאן זה הולך.

הקטע החזרתי עם הסין ממש טוב.

הערה - יש מצב שהקטע ארוך מידי, לא יודע.

וסיפור:
מעשה בצייקן נודניק, מסוג האנשים שמכירים בכלל את המילה צייקן, שהתגורר בגפו בשדרות.
לפרנסתו, נהג לשמור כמאבטח, ולתזכר שוב ושוב את ילדי העיר כי שם עירם אינו שְּׁדרות אלא שְּׂדרות.

יום אחד שאל ילדה קטנה מה שם עירם, מתוקף תפקידו כתעסוקה לשעות ההפסקה, וענתה הפצפונת:
שׂדרות!
שמח שמחה גדולה, ומייד העניק לה סוכריה דביקה במצב טוב שמצא בכיסו.

ואז שאל אותה האיש - במקומות אחרים הוא היה נחשב בעייתי, כן? אבל בשדרות זה בסדר - מה השם שלה, ואמרה בגאווה:
אלישׂבע...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

ב"ה

טראמפ הקדים אותי.
לא שאני מתחרה עם נשיא ארצות הברית,
אבל את מה שהוא אמר, את האמת הפשוטה,
היינו צריכים לומר כבר מזמן.
ולא, לא היינו צריכים להמתין כל כך הרבה,
עד שמישהו, מישהו חשוב, יעמוד בגלוי לצידו של בנימין נתניהו.

זה זועק לשמיים.
נתניהו, האיש שמנהל מלחמה על עצם קיומנו,
סופג מתקפות חוזרות מגורמים בשמאל ובמערכת המשפט,
שכבר מזמן הפכו לדבר אחד.

זה לא יאומן.
בעיצומו של מאבק הרה גורל,
כשהוא מקבל החלטות של חיים ומוות,
ממשיכים לעסוק בחשדות מגוחכים,
בקטנות שבקטנות,
כאילו מדובר בעניין ציבורי מהותי.

קוראים לזה צדק.
אבל זו לא צדק, זו השפלה, זו כפיות טובה, זו חוצפה.
אין פרופורציות.
העם כולו תלוי באוויר,
והם בודקים חשבונית על סיגרים.

רק מערכת עם גב תקציבי עלום,
יכולה להרשות לעצמה להטריל מדינה שלמה,
מדינה שלא תומכת בזה, לא רוצה בזה, לא מאמינה בזה.

ואז קם נשיא אמריקאי.
הוא לא רק מדבר, הוא מבין.
הוא רואה את המודיעין,
הוא יודע מה קורה באמת,
מתקני גרעין פעילים, העשרה לרמות מסוכנות,
כוונות שלא מוסתרות,
והכול מכוון כלפינו.

הוא מבין את גודל הסיכון,
את גודל המשימה,
את הלילות הרבים ללא שינה,
את הלב שדופק בעוצמה,
ובעיקר, את התפילה,
כי המשימה היא כמעט בלתי אפשרית.
נדרשת כאן עוצמה, שנולדת מהמקום הכי עמוק,
לא רק תכנון, לא רק מודיעין, אלא אמונה.

טראמפ כבר אמר את האמת, כי הוא כבר הבין אותה.
האמת שהוא קלט בשביעי באוקטובר,
האמת שעם ישראל סוחב על גבו אלפי שנים.

ויש עדיין מי שלא מבין,
שהאמת הזאת הייתה צריכה להיאמר בקול, מזמן.

ויש עדיין מי ששותק,
או גרוע מזה, עוטף את השקר במילים נאות,
כמו "התערבות בעניינים פנימיים",
או "תנו למערכת המשפט לעשות את עבודתה".

איזו טעות,
איזו בושה,
ששתקנו,
שלא עצרנו את הרדיפה בעצמנו.

כן, הם צעקו "בושה".
אבל הבושה האמיתית היא שלנו — ששתקנו,
שראינו את השקר עטוף בגלימה ונתנו לו לעבור.
שזו בושה אדירה שלנו שלא צעקנו מספיק.
כן, בושה — לא כקריאת גנאי, אלא כהודאה.

אז אולי הגיע הזמן,
להיות קצת טראמפ,
לצעוק פייק ניוז, כשזה באמת שקר,
לצעוק חמס, על כל מי שחומס את האמת,
לחשוף את החמס שמתחפש לצדק,
ולדאוג לעם ישראל בכנות.

כי מי שנלחם באדם הזה,
לא נלחם בו,
אלא נלחם בשליחות שהוא נושא,
בשליחות לשמור על עם ישראל.

וכל אדם יודע עמוק בלב באיזה צד הוא באמת עומד.
זה הרגע לבחור.
תבחרו להיות בצד של האמת, בצד המנצח,
בצד שבוחר בקיום עם ישראל.

ההיסטוריה של עם ישראל מתכנסת לרגע הזה.
זה הזמן לבחור להיות שותף.


והנה כמה אמיתות שאין עליהן ויכוח:

  • מילים יפות לא מצליחות להסתיר שקר, רק לעכב את התגובה אליו.
  • רדיפה בתחפושת של משפט היא עוול בגלימה שחורה.
  • כשאין פרופורציה מלכתחילה, אין גם צדק שיכול לצמוח ממנה.
  • מערכת שלא רואה את התמונה הגדולה, לא צריכה לחרוץ גורלות לאומיים.
  • אמת לא זקוקה למקהלה של פרשנים, היא פשוט נוכחת.
  • צדק אמיתי לא רודף אדם שפועל למען עמו, הוא מגן עליו.
  • אין דבר יותר מסוכן משקר שמתחפש למוסר.
  • כשמתחילים להתבלבל בין טוב לרע, מישהו מרוויח מהבלבול הזה.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
"עשר דקות הפסקה", הכריז הנהג ודומם את המנוע. ירד בדילוג מהאוטובוס המשוריין ופסע לעבר המבנה הנמוך בעל השמשות הגדולות והנוצצות שמעליו התנוסס השלט "מפגש רותם" ליד ציור של ילד עם קסקט מלקק ארטיק.

הנהג היה לבוש מדים אפורים, חגור כבד מקיף את מתניו, עליו תלויים מחסניות, אזיקים, רימונים, מיכלים שונים, מכשירי קשר, וכמובן אקדח מבריק מחובר בסליל קפיצי. "מגיני הדרום" היה כתוב באותיות לבנות גדולות על גב חולצתו.

הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס, עוצר לרגע כדי להתרגל לקור המזגן העז ששרר בפנים.
הוא החל לבחון את תצוגת חטיפי השוקולד, כשהדלת נפתחה מאחוריו ומישהו קרא בהפתעה
"אורן?"

בפתח עמד גבר במדים אפורים זהים לשלו.

"היי גלעד! מה אתה עושה כאן?"

הם היכו אגרוף באגרוף, ברכת השלום המסורתית עוד מימי הסיירת.

"מגיני הדרום" היא חברת אבטחה עילית המורכבת מאנשי צבא מובחרים, היא ספקה שירותים שונים בתחום, ושימשה עשירים, אח"מים, ופרויקטים ממשלתיים. באגף ההסעות המאובטחות עבדו אורן וגלעד כבר כמה שנים יחד.

"אני בתפקיד פה", אמר גלעד, "אברבנאל עושים שיפוצים במחלקה הסגורה, ואנחנו מעבירים אותם לאשפוז בבית חולים זמני בצאלים. חולי נפש מהמסוכנים ביותר, יש אתי שמונה מאבטחים. אבל זו חוויה".

"אני גם בתפקיד פה", אמר אורן, "משימה חשאית, טופ סיקריט". הוא התלבט בין ממולא אגוזים לממולא שקדים.

"ארבע כאלה בשלושים שקל" ניסה המוכר לפתותו.

"הם טריים?" שאל אורן שלא הצליח לפענח את התאריך המרוח על העטיפה.

"אתמול הגיעו מהמפעל, נשבע לך" נדלק המוכר בציפיה.

"טוב, תביא אחד אגוזים".

"לא", התערב גלעד וזרק שלושים ש"ח על הדלפק, "תביא שלוש אגוזים ואחד שקדים".

המוכר הוציא ארבעה שוקולדים מאחורי הזכוכית והניח לפניהם. גלעד לקח את השקדים ודחף את שלשת האחרים לעבר אורן. "בשבילך חבר".

"מצטער גלעד, אבל אסור לי לגלות לאן אני נוסע, יפטרו אותי".

"דחילק אורן, מה יש לך, זה אני! אף אחד לא יידע".

אורן הביט בשלושת החפיסות של שוקולד האגוזים הטרי ואמר בלחש, "כל חברי הממשלה פה באוטובוס, נוסעים לבונקר סודי ליד דימונה".

"ואו. מה הם הולכים לעשות שם?" לחש חברו בהתפעלות.

"השד יודע מה. לא לשחק דמקה כנראה".

"מסתבר. וכמה מאבטחים מתלווים אליך?"

"שנים עשר, רוסים כולם. בקשו ממני לארגן צוות חסר נטייה פוליטית, ושלא מתעניין בכלל באקטואליה ישראלית".

"צעד חכם. פששש השוקולד הזה ממש טוב!"

"באמת? תביא ביס".

"יש לך שלשה כאלה".

"אין לי עם שקדים".


גלעד ואורן יצאו מהחנות והתיישבו על גדר בצל הדקל, מחליפים ביניהם ביסים.

משני צידי החנייה הגדולה נראו האוטובוסים המשוריינים של מגיני הדרום, החלונות מואפלים, הגלגלים כפולים. בריון לבוש מדים אפורים מתלווה לכל נוסע שרוצה לרדת.

שמש המדבר הכתה על שורות כלי הרכב החונים והחזירה מהם קרני אור מסנוורות.

גלעד חייך פתאום.
אורן הביט בו בסקרנות ואז הבין ופרץ בצחוק.
רוח השובבות מימי הצבא שהתעוררה בלב שני החברים ללא הודעה מוקדמת, גאתה לפתע והציפה את עשתונותיהם.

"תשמע אורנצ'יק, זו הזדמנות של פעם בחיים"

"של פעם בהיסטוריה!".

ושניהם געו בצחוק, הרעיון הזה היה מתבקש מאליו, והטרוף שבו סחף אותם בהשתלהבות בלתי נשלטת.


גלעד הביט בשעון, "ההפסקה נגמרה".
הם קמו מהגדר, מזיעים מהתרגשות ובעיניים מבריקות נפרדו בהכאת אגרוף על אגרוף.
ואז הלכו.
כל אחד לאוטובוס רעהו.


"למה ימינה? דימונה זה שמאלה", קרא שר האנרגיה והתשתיות.

"אתה בטוח?" שאל סגן ראש הממשלה שישב לידו.

"בטוח, המשפחה שלי מירוחם, אני מכיר את האזור הזה מצוין. הלו, נהג, טעית!"

"שקט שם", אמר אחד המאבטחים.

"נהג. אתה נוסע בכיוון ההפוך!" שר האנרגיה ניסה לקום אבל יד כבדה הושיבה אותו בחזרה. "תרגע", אמר המאבטח במבטא כבד.

"הוא צודק" התרוממה שרת הבריאות ממקומה, "האוטובוס נוסע מערבה".

"אנחנו נוסעים לצאלים", צעק גלעד ממושב הנהג, "תשליט שם סדר, בוריס".

והמהומה שהקימו הפוליטיקאים המבוהלים הסתיימה בכמה מכות חשמל מרגיעות מהשוקר של בוריס.

הניפנוף בתעודות הדיפלומטיות לא הועיל למדינאים המפורסמים מול השומרים שבקושי הבינו עברית, ובלילות צפו רק בערוץ הספורט ברוסית. הרבה פוליטיקה לא רוכשים שם.

גם בצאלים קבל את פניהם צוות חסר ידע באזרחות. שמיד ערך עליהם חיפוש.
"בלי זכוכיות, בלי מחטים, בלי שרוכים. כן גם אתה אדוני היקר.... מה? אתה ראש הממשלה?! נכון נכון, יופי. וכל אלה כנראה חברי הממשלה שלך, נכון?"
חברי הממשלה הנהנו בעיניים דומעות.
"יופי, אז עכשיו ממשלת ישראל מקבלת זריקה קטנה, ואחר כך ארוחת ערב, והממשלה הולכת לישון".

צעקות המחאה דעכו לאט לאט כשהאחים בחלוקים הירוקים הפגינו את שריריהם.
ִ

ובנתיים, בדימונה. בתוך בונקר סודי ביותר התנהלו דיונים סוערים והתקבלו החלטות הרות גורל, החלטות שאת תוצאותיהן...

נו, אין צורך להאריך. כולכם הרי יודעים איך נראית המדינה.
@דודה , לבקשתך... ובשביל כל מי שהחמיא ועודד במהלכו של האתגר.

שפם

הרכבת החלה לנוע מאחוריי רגע אחרי שהנחתי את המזוודה על הרציף.
קול השקשוק היה מעצבן.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו והמתנתי. ממש במקום בו ירדתי. הרציף היה ריק, ולי היה קר. כובע הצמר שלי חימם בעיקר את האוזניים. הצעיף שלי נשכח בתחנת הרכבת הקודמת בה הייתי.
מישהו הגיע לרציף, סוף סוף. הוא התקדם לעברי. גם לו היה כובע צמר, שהגיע עד לעיניו. אבל לו, בניגוד אליי, היה גם צעיף. הצעיף כיסה את פניו עד לשפם שלו. שפם עבה ומכובד, כמו שהיה לפקיד שנתן לי את הכרטיס.
הרמתי את המזוודה מהרציף והחזקתי אותה בידית.
הוא ניגש אליי. "בוא, מחכים לך" הוא לחש מתחת לשפם.
גם אני ארצה שפם כזה, כשאהיה גדול. ככה יש לכל האנשים המכובדים בעיר, וכנראה גם בכפר.
בעל השפם התחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו, למרות שהוא אפילו לא הסתכל לראות שאני בא גם.
מחוץ לתחנת הרכבת הקטנה היה שדה. שדה ענק, או אולי בעצם כמה שדות.
בעל השפם סובב אליי ראש, "אתה הולך לאט מדי, ילדון".
או שאולי אתה הולך מהר מדי, חשבת על זה? אני רק ילד. הנהנתי לעומתו בראשי. "אני אשתדל ללכת מהר יותר".
זה עוד רחוק?
לא היה לי חשק לשאול זאת את גב מעילו של השפם, אז שתקתי והמשכתי ללכת.
הלכנו על שביל עפר צר.
לא ראיתי מסביב שום דבר חוץ מהשדה ותחנת הרכבת. איפה הכפר?
שוב הסתובב השפם. "מה איתך, ילד?".
"השפם שלך יפה" אמרתי בלי קשר, ואחר שמעתי לפתע קול שקשוק מוכר.
עגלה!
סובבתי את ראשי אחורנית.
העגלה מאחור נסעה לפי השביל, אך גלגליה הגדולים נסעו על קצות השדה, משני הצדדים.
השפם הסתובב רק כאשר העגלה עצרה בסמוך אלינו. "תודה, יוהן" הוא קרא לעבר העגלון, "ממש במקום".
הוא קפץ וטיפס אל תוך העגלה, התיישב שם והביט בי. "הי, אדון שפם" הוא קרץ לי בעינו, "אתה מתכוון לעלות או ללכת ברגל?".
חייכתי פתאום. "אתה אדון שפם" מחיתי על הכינוי, "אני רק יורי".


שזירה

היושבים בעגלה הביטו בי והמתינו.
הנחתי את המזוודה בלי בפנים, תפסתי בדופן וטיפסתי פנימה. איש מהם לא ניסה לעזור לי, הם רק המתינו.
"נו תמשיך כבר, יוהן, הילד עלה" קול צרוד מירכתי העגלה הסב את תשומת ליבו.
העפתי לעברה מבט.
אישה כפרית וזקנה. ידיה היו זריזות ומהירות וסרגו ללא הרף איזשהו בגד בלתי מזוהה.
"מה את עושה?" בדרך כלשהי, מצאתי את עצמי נע לעברה.
היא העיפה בי מבט זקן. מה זה מבט זקן? עיניים כאלו, שכאילו כבר ראו הכל. מבט של 'אוי, ילד צעיר, יש לך עוד דרך ארוכה לעבור'.
"אני סורגת סוודר. לנכד שלי, הוא בגיל שלך בערך" היא השיבה אחרי רגע ארוך.
הנהנתי, לא יודע למה. אחר כך החלה העגלה לנוע, והזקנה נותרה יציבה כמעט כשהייתה כשהעגלה עמדה על מקומה.
"אוי, הנכד שלי!" נזעקה הזקנה פתאום, "הבטחתי לו שאתקן את הבגד עד שאשוב מאחותי שבכפר הסמוך".
"ועכשיו את שבה?" התעניינתי בנימוס.
היא תקעה בי מבט נאנח. "שאלה מיותרת, ילד".
שתקתי.
היא הוציאה משק סמוך מכנסיים כפריות עבות, ובחנה את הכיס הימני. הוא היה פרום ממש.
היא נאנחה, ואחר החלה לפרום את הכיס כולו.
בהיתי במעשיה, חסר הבנה.
הזקנה סיימה לפרום את הכס, ואחר שלפה מן השק חוט ומחט. היא החלה לנסות להשחיל את החוט בחור של המחט.
עקבתי אחריה בעיני. החוט החליק שוב ושוב, היא לא התייאשה בהתחלה אבל אחר כך פלטה אנחה נוספת.
"אני אנסה" התנדבתי בפתאומיות, מפתיע את עצמי.
היא העיפה בי מבט ספקן. אחר הנידה בראשה והגישה לי את החוט והמחט. "בהצלחה, ילדון".
אני לא ילדון, ואני אצליח.
חשקתי את שפתיי, חדור מטרה.
החור של המחט היה קטנטן. גם החוט, אבל העגלה קיפצה כל הזמן על אבנים. גם האבנים היו קטנות.
שוב ושוב פספסתי את החור, אבל לא התייאשתי. רק בפעם העשרים ואחת (ספרתי!) הצלחתי סוף סוף.
העגלה נעצרה.
העפתי מבט סביב, הגענו. שלום לך, כפר.
הזקנה הייתה משועשעת. "תביא, יהיה בסדר".
הבאתי. יהיה בסדר.


כתר

הדלת נסגרה מאחוריי.
הבית היה חמים ונעים, התנור היה מוסק והאש התפצפצה בקול.
הילדים השתוללו סביב בחדר הגדול, רצים האחד אחרי אחיו.
עמדתי בפתח, ידי האחת אוחזת בחוזקה במזוודה והשנייה בכפתור הראשון במעילי.
העגלה עצרה לי בסמוך לדלת, העגלון אמר לי להיכנס והאדון הנהן. דפקתי על הדלת כמו ילד טוב ופתחתי אותה כששמעתי אישור מן העבר השני.
"אה, זה אתה" סוף סוף פנה אליי מישהו, כפרי גבוה, בהיר שיער. הוא התקרב אליי באיטיות.
השפלתי את מבטי למגפיי. היה לי חם, בתוך הבית.
"בוא, אני אעזור לך" הוא החל לפרוף את כפתורי מעילי, ואחר שלח יד והוריד את כובע הצמר מראשי.
התיישבתי על הרצפה מייד, ופתחתי את המזוודה בזריזות. הדבר הראשון שנגלה אליי בפנים היה כובע הקסקט שלי.
חבשתי אותו על ראשי מייד, וחייכתי חיוך נבוך לתהייתו של בעל הבית.
הילדים הפסיקו להשתולל והתקרבו אליי. "איך קוראים לך?" חקר הגבוה מביניהם, וכנראה גם הגדול.
"יורי" מלמלתי, וחלצתי בזהירות את מגפיי.
אחד הקטנים יותר שילב מולי ידיים. "איפה תישן?".
"הוא יישן איתכם בחדר, אלכס, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אביהם של הילדים הניח יד על מותנו.
עפעפתי מעל המזוודה, ואחר סגרתי אותה. אבא אמר לי לשמור עליה חזק.
"אבל למה הוא בא אלינו, אבא?" צייץ הקטן מבין הילדים, אולי הוא בן שלוש.
האב נתן בו מבט חמור. "אמרתי בלי שאלות בנושא, פטר, נכון??".
הילדון הנהן נמרצות.
לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, אז פשוט נשארתי קפוא באותה התנוחה.
אביהם של הילדים הוביל אותי לחדר בעל תקרה נמוכה יחסית, ובו שש מיטות מבולגנות.
"זו המיטה שלך" הוא הצביע על זו שסמוכה לדלת, "היא הייתה של איוון".
לא שאלתי מי זה איוון. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה.
בחדר הגדול הילדים הפסיקו להשתולל ברגע שראו אותי חוזר.
"למה אתה נשאר עם הכובע שלך?" אחד הילדים, שרק הביט בי בסקרנות קודם, צחקק בקול.
הזדקפתי באחת, יישרתי את גבי. "זה לא כובע" אמרתי לו, "זה כתר".


עכור

בבוקרו של יום היו השמיים תכולים.
"פחות קר היום" מלמל מישהו ליד החלון.
ניגשתי לשם, רציתי לראות את השמיים. אם אראה ענן אוכל להעביר דרכו דרישת שלום לאבא.
לא ראיתי ענן. ראיתי הרבה עננים.
"יש שם גם כמה אפורים, בצד" אחד הילדים, נראה בגילי, היה מוקסם. "אבל מזג האוויר היום יהיה טוב מאתמול".
הנהנתי על אף שלא יכולנו להיות בטוחים בכך. הוא הסתכל עליי.
"בוקר, יורי" הוא ניתר על מקומו, "רוצה שאראה לך את הכפר אחרי ארוחת הבוקר?".
הנהנתי שוב, למרות שלא רציתי. לא רציתי כלום.
במטבח הקטן הילדים ישבו סביב שולחן העץ של אתמול. הכפרית, אמא שלהם, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "תוריד כבר את הכובע הזה" היא אמרה לבסוף.
משכתי כתף והתיישבתי ליד אחד הילדים.
"זה כתר, אמא" צייץ בן השלוש. "הוא נסיך".
היא נאנחה. "די עם השטויות" ביקשה, והניחה לי פרוסת לחם בצלחת. "בסדר, תישאר עם הכובע".
אבא אמר שאת הלחם אני יכול לאכול. אז אכלתי אותו אחרי שסיימתי להתארגן. אכלתי גם עגבנייה אחת. את הביצה לא רציתי.
אחרי האוכל יצאתי החוצה, אבל באמצע הסיור נהיו השמיים אפורים. התחיל לרדת גשם.
"קר לי" בן השש התחיל להתבכיין, "איגור, אני רוצה הביתה!".
"שתוק כבר, אלכס" איגור, הגדול, דחף אותו מעט, "אנחנו תכף חוזרים".
רציתי להגיד לו שבאמת קר, ואלכס לא לקח סוודר. שתקתי.
מצב הרוח שלי היה מוזר. לא רציתי כלום. בעצם כן, רציתי הביתה.
הגשם הרטיב אותנו, טפטפנו כל הדרך חזרה.
"יורי, תראה" אלכס הצביע על בית עץ ישן.
העפתי לשם מבט. סתם בית.
ספלאש! נדחפתי לשלולית. המים לכלכו לי את המכנסיים, השפריצו עליי.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות.
איגור בעט באלכס, ויוזף משך אותי מהשלולית למרות שיכולתי לבד. "תתעלם ממנו, הוא תינוק".
הוא לא תינוק, וגם אני לא. בכל זאת רציתי לבכות.
בפנים הסתכלתי דרך החלון בגשם. לא רציתי להחליף בגדים.
על החלון זלגו כמה טיפות, עכורות.
פתאום ידעתי להגדיר את מצב הרוח שלי. עכור.


צבי

כמה טיפות של גשם נטפו מן הגג.
האוויר היה קר אבל לא מדי- יכולנו לשחק בחוץ.
רצתי בסמוך לכיכר הגדולה, יוזף ניסה לתפוס אותי. אלכס וסטפן הצטרפו אלינו אחרי מספר דקות, ואיגור היה השופט. פטר נשאר בבית.
כבר הכרתי את כולם, את כל הילדים; וגם את הכפר הכרתי. שבוע חלף מאז היום ההוא, בתחנת הרכבת.
רצתי על העפר הבוצי מעט, לא משגיח בנעליי המתלכלכות. סטפן רץ אחריי, ניסה לתפוס אותי. בסוף הוא הצליח, נפלתי על אבן.
"די עם זה, סטפן!" צעק איגור, ורץ לכיווננו. "תפסיק לריב אתו! יורי, אתה בסדר?".
הייתי בסדר. הייתי עצוב. לא רציתי לריב עם אף אחד, לא רציתי להפריע. רציתי הביתה.
קמתי, אבל אז שמענו פתאום צעקות.
אלכס היה הראשון שנבהל, הוא נצמד לאיגור כמו תינוק וקבר את פניו בקצה חולצתו.
"מה זה יכול להיות?" שאלתי את יוזף בשקט, נבהלתי קצת. אלכס היה אומנם קטן אבל לא פחדן.
יוזף הביט בעיניים גדולות לכיוון הכניסה לכפר. "חיילים".
זה היה יותר מפחיד. "חיילים?" שאלתי אותו, והרגשתי איך הרגליים שלי רועדות.
הוא הנהן לאט. "הם מסתובבים פה באזור, לפעמים דברים מלהיבים אותם וגורמים להם לצעוק. לפעמים הם רוצים אוכל או משהו אחר מהכפריים".
לא ידענו מה קרה הפעם. איגור ליטף את כתפו של אלכס, והתחיל לחזור הביתה. סטפן התחיל ללכת אחריהם. "בואו כבר, טיפשונים".
ואז ראינו אותו.
חיה יפה, בצבע חום בהיר, שרצה בין בתי הכפר.
"מה זה?" נעצתי עיניים בחיה המהירה, לא הכרתי אותה.
יוזף התנער. "זה צבי" הוא אמר. "לפעמים מגיעים לכאן צבאים, הם מתקרבים לכאן מן הדרום. בדרך כלל החיילים תופסים אותם מהר וצדים אותם".
עקבתי בעיניי אחרי ריצתו של הצבי. צפונה.
החיילים הגיחו במהרה, משולהבים. הם שלפו רובים, ניסו לירות.
יוזף תפס בזרועי ומשך אותי הביתה.
אבל אני עמדתי בסמוך לחלון עוד זמן רב, חושב על שלושה ימים ברכבת. על מילים שאמר לי אבא.
רציתי הביתה, אבל רדפו אחריי. אז רק התרחקתי יותר.
הייתי צבי.


תמימות

בית הספר חזר לפעול.
לא ידעתי שזה יקרה, באמת שלא. אולי גם אבא לא ידע.
צעדתי עם יוזף ועם כולם למבנה העץ הגדול והרעוע, איגור סיפר שלומדים שם בשלוש קבוצות בלבד.
פחדתי.
ילדי הכפר מכירים את המשפחה היטב, מה הם יגידו כשיראו אותי איתם? מה הם ישאלו?
הם לא אמרו כלום.
יוזף, אלכס ואני היינו בקבוצה של הקטנים.
בקבוצה היו עוד עשרה ילדים. הם השתוללו הרבה בהתחלה והפסיקו רק כשהמורה הגיעה. הם לא הסתכלו עלינו בכלל.
המורה דיברה בקול צפצפני קצת, אבל הייתה מפחידה. הקשבנו לה יפה גם כשהיא דיברה שטויות.
בהפסקה היא הלכה.
הילדים התחילו לשחק ביניהם בתוך החדר של הכיתה, רציתי להצטרף. יוזף לא רצה, וגם אלכס לא.
"לא כדאי לך, יורי" הוא אמר, "תתרחק מהם".
בכל זאת רציתי. התקרבתי אליהם. "אפשר להצטרף?".
הייתי צריך להקשיב ליוזף.
כשהייתי בן שש, הלכתי לבד מהבית לבית של הדודים. הם לא היו בבית, ובחזור תקפו אותי שלושה בריונים גדולים ועזבו אותי רק אחרי ששכבתי על המדרכה וירד לי דם.
אחר כך אבא מצא אותי והחזיר אותי הביתה.
חשבתי שרק בחורים רעים וגדולים יכולים להרביץ לילד רק כי הוא לא כמוהם. גם אבא הסביר לי שהם רעים ולא מבינים.
אבל הילדים בכיתה היו נראים לי נחמדים, והם שיחקו יפה אחד עם השני.
איתי הם לא הסכימו לשחק. כששאלתי למה, נתן לי אחד מהם- הוא היה הכי גדול- אגרוף.
נבהלתי. "אם אתם לא רוצים אז לא צריך" מלמלתי ותכננתי לחזור למקום, לשבת ליד יוזף ואלכס.
אבל אז גם שאר הילדים התחילו להרביץ לי.
כשהמורה חזרה הם עזבו אותי.
רציתי שהיא תצעק עליהם ותיתן להם עונש, והם לא יעשו את זה יותר.
יוזף עזר לי לקום וניסה לעצור גם את הדם בסנטר. הסתכלתי על המורה.
"שב כבר, יורי" היא אמרה, והצביעה על הכיסא שלי.
נדהמתי.
יוזף סימן לי לשתוק.
אז שתקתי. שתקתי והרגשתי שעם כל טיפת דם שזלגה מהסנטר, זלגה גם טיפה מהתמימות שלי.


כוכב ים

החשיכה לפתה את הכפר.
מן השקיעה חלפו כבר כמה שעות טובות, וכל טיפת אור שאולי שרדה- נבעה מלהבת נר כלשהי.
ישבנו על הסלעים מאחורי הבית. מולנו לא עמד אף בית- רק שדות חשוכים, שמיים שחורים, וכוכבים. עשרות כוכבים מנצנצים.
"הם יפים" מלמלתי, מוקסם.
יוזף הנהן לידי.
איזשהו שבריר זיכרון ננער בי פתאום. "יוזף, אתה יודע מהו כוכב ים?".
יוזף הביט בי. פניו הבהירות היו נראות כהות יותר באפילה. "כן" הוא ענה, קולו נמוך. "זו חיה בצורת כוכב שחיה בים".
"אני לא ממש יודע מהו כוכב ים" הודיתי, "אבל לפני כמה חודשים, שאלתי את אבא שלי מה אנחנו יכולים לעשות אחרי המלחמה, ולמה היא קרתה . ואז הוא אמר לי שאנחנו כמו כוכבי ים".
יוזף הביט בי, "למה?".
"לא יודע" משכתי בכתפי, "הוא לא הסביר למרות שביקשתי".
המשכנו להסתכל על הנצנוצים בשמיים.
רציתי כבר לחזור, ידעתי שמאוחר. כמעט אמרתי את זה ליוזף.
הוא הסתכל עליי. "פעם שמעתי אגדה".
"אגדה?" שאלתי. אגדות הן בדרך כלל טיפשיות.
"אגדה על כוכבי ים" יוזף נעמד על רגליו, הסתכל לשמיים.
שתקתי.
"באגדה מסופר איך כוכבי הים מתרבים".
יוזף היה חכם. אז הקשבתי לו.
הוא המשיך לדבר, למרות ההפסקות הארוכות. "כשכוכב ים רוצה שיהיה עוד כוכב ים, הוא חוצה את עצמו. לוקח חלק ממנו ומנתק אותו מעצמו".
זה לא היה נשמע נחמד. "זה לא כואב?".
"זה כואב" יוזף הסתכל עליי, "אבל אחרי כמה זמן צומחות לכוכב רגליים חדשות במקום אלו שהתנתקו ממנו. ומהרגליים שהתנתקו... פשוט צומח כוכב חדש. ואז הם שניים".
זה היה מפתיע. "באמת?".
"כך מספרים באגדה" הוא השיב, ואז נעץ בי את עיניו הכחולות. "אחרי המלחמה, אנחנו מחולקים וחתוכים. כואב לנו. אבל אבא שלך חכם. הוא אמר שעוד נצמח מחדש, ואפילו נהיה יותר ממה שהיינו".
לא ממש ידעתי מה להגיד. "וואו" אמרתי בסוף, ושנינו חזרנו לבית.
כששכבתי במיטה חשבתי על זה שוב.
יוזף צדק. וגם אבא.
אם זה מה שצריך, אני מוכן להיות כוכב ים.


פזיז

החדר היה ישן, עם ריח טחוב קצת.
הספסלים היו עשויי עץ, וחרקו כמעט כל זמן הישיבה עליהם.
ישבתי במקומי שעל הספסל, מימיני יוזף ומשמאלי אלכס. מידי פעם אלכס היה נהנה להציק לי קצת, וכשיוזף שם לב הוא נזף בו בשקט.
המורה דיברה בקול הצפצפני שלה על צרפת, לא הבנתי בדיוק מה. על אמריקה היא אמרה שהם קפי- משהו. לא הצלחתי להבין את המילה עד הסוף.
"והיום יבוא מפקח מהעיר הגדולה כדי לבחון אתכם" היא סיימה בפתאומיות את המשפט, וקפצתי בבהלה מהספסל.
יוזף תפס בזרועי, "יהיה בסדר" הוא לחש, "הוא לא מכיר אותנו".
זה עדיין הלחיץ אותי.
בהפסקה ישבתי מתוח על הספסל ונדנדתי רגליים. יוזף ואלכס דיברו משני צדדיי, אפילו אלכס ניסה להצחיק אותי. אבל אני הייתי לחוץ.
ההפסקה נגמרה מדי מהר. קמתי עם כולם.
עמדנו רגע קצת ארוך, ואז על הדלת של הכיתה נשמעה נקישה.
איש גבוה וקירח נכנס. הוא היה לבוש בבגדים של חשובים והיה לו גם שפם.
"שבו" הוא אמר, הצביע על הספסלים.
התיישבנו.
אלכס לידי התחיל להיות לא רגוע, אבל לא יכולתי להרגיע אותו כי הייתי לחוץ בעצמי. יוזף רצה להרגיע אותנו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בקול, כך שיצא שהוא ניסה לומר לנו מילים עם השפתיים ולא ממש הבנו.
אולי בגלל יוזף, עיניו של המפקח נחו עליי. "איך קוראים לך?".
זה לא היה בגלל שהוא לא הכיר אותי. ככה לפות שכנעתי את עצמי.
"אה- יורי" עניתי מהר. מהר מאוד.
"בן כמה אתה?" הוא הסתכל עליי חזק.
"תשע" עניתי, ורציתי להיבלע בספסל. ואז הבנתי למה הוא הסתכל עליי.
הכרתי אותו. הוא היה שכן שלי בעיר. "מר גראסקוב?".
הוא הסתכל עליי יותר חזק.
איזו פזיזות מטופשת! הוא רק התלבט!
השכן צמצם את מבטו. "מהיכן אתה מכיר אותי?".
לא עניתי.
יוזף לחץ לי את היד חזק.
המורה ניקבה אותי במבטה.
"אה- פעם הייתי בעיר" מלמלתי בשקט, רעדתי על הספסל. זה היה נכון. באמת הייתי פעם בעיר.


כבד
לא היה קר בכיתה וגם לא חם.
האוויר היה קצת חנוק, אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון.
באותם רגעים הצטערתי על כך, היה לי חנוק מאוד. האוויר היה דחוס וריח הטחב גבר.
עיניו של המפקח הקירח נחו עליי עדיין. "היית פעם בעיר?" הוא שאל. קולו היה איטי.
הנהנתי.
עיניו נעו, נחו על יוזף. "ואיך קוראים לך?".
"יוזף" על קולו היה ניכר שהוא שמח להציל אותי.
המפקח שאל אותו משהו, לא שמעתי מה. יוזף ענה. אחר כך שאל המפקח מישהו אחר, והרגשתי לאט-לאט איך המתח עובר לי מכל הגוף אל הרגליים. קפאתי על הספסל.
יוזף הסתכל עליי, חיוך חיוך מעודד. אלכס תפס לי את היד. הרגשתי איך הלב שלי רועד בפנים.
הכל היה לי מטושטש. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, רק הרגשתי איך המוח שלי מתפרק.
בעצם כן ראיתי, ראיתי את המפקח עומד. בסוף הוא הלך, ומשהו בי נרגע קצת. הוא לא אמר לי שום דבר.
את סוף היום הוא לא הרגשתי בכלל. רק בדרך חזור קלטתי שהוא בעצם נגמר.
"יהיה בסדר, יורי" יוזף טפח על שכמי, "אתה לא צריך לדאוג".
בבית ישבתי על הכיסא וניסיתי להירגע. לא ממש הצלחתי.
איגור ויוזף ניסו להרגיע אותי הרבה זמן, ופטר פטפט לידי שאסור להבהיל נסיכים.
"סטאלין לא אוהב נסיכים, טיפשוני" איגור ליטף את לחיו של בן השלוש, "תהיה בשקט".
פטר השתתק מידית.
היה לי חם וקר. הלב שלי היה כבד.
הרגשתי אשם.
בגללי עומדת להיהרס כל התוכנית של אבא. מי יודע מה יעשו לי, ולו.
אני עוד ילד קטן, ככה אבא אמר. הוא אמר שלא יעשו לי כלום פיזית, אבל אני עדיין צריך להיזהר. על עצמו הוא לא אמר כלום.
פחדתי שיקרה לנו משהו. פחדתי שמר גראסקוב יקלקל הכל, שהוא יגלה לאחרים.
לא הייתי צריך לנקוב בשמו, הייתי צריך להיבלע על הספסל. הוא לא היה בטוח שזה אני, אבל כשאמרתי את השם שלו...
רעדתי על הכיסא.
כובדה של האחריות מחץ את ליבי.


לסחוף

שקיעת השמש צבעה את הרקיעה בכתום.
האור הרך שעוד נותר היה כבר מעומעם וכיסה על בית הכפר בעדינות.
עמדתי בחלון, עיניי היו נעוצות בשדה שהיה מאחורי הבית.
לא רציתי לזוז משם. רציתי לבכות.
"זה עוד יעבור" איגור נעמד לידי, ועל קולו שמעתי אי ביטחון במילותיו-שלו. "הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
שתקתי.
בחדר הילדים שכב יוזף, מכוסה בשמיכה עבה. הוא חלה.
כך פתאום הוא חלה, לא קם מהמיטה אפילו. אמא שלו ישבה לידו וניסתה להקל עליו, אבל היא לא ממש הצליחה.
'אולי פניצלין' אמר אבא שלהם, ונעלם לשעות ארוכות. כשחזר עדיין לא היה רגוע. 'הון תועפות' הוא אמר לאשתו.
איגור וסטפן ניסו לשמור על אלכס ופטר, אני עזרתי להם קצת. בעיקר דאגתי ליוזף.
יומיים שלמים שכב יוזף במיטתו. בלילה שמעתי את אלכס בוכה.
אחרי שחזרנו מהלימודים ניגשתי לחלון, ונשארתי שם.
"עוד... עשר דקות" מאחוריי חישב סטפן בקול.
הנעתי את ראשי, איגור לא היה שם.
"איגור יצא עם פטר" סטפן ניגש אליי.
נרתעתי קצת, נצמדתי לחלון. סטפן ואני לא ממש היינו חברים טובים.
אלכס הסתובב במעגלים. סטפן שלח מבטים תכופים לחלון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי אחרי שסטפן לקח מן המתלה את מעילו.
"לא עניינך" הגיב אלכס בנימה שתלטנית ששעשעה אותי למרות הכל.
סטפן עצר. "למה לא עניינו, אלכס? אולי כדאי שהוא כן יבוא".
אלכס העווה את פרצופו.
"לאן אתם הולכים?" חזרתי ושאלתי.
"לעזור ליוזף" חרץ סטפן, ואחר תפס בזרועי ."בוא איתנו".
הלכתי איתם.
ברחוב נהיה חשוך ממש.
סטפן ואלכס הובילו אותי ברחובות הכפר, משכו אותי לסמטה חשוכה. ירדו איתי במדרגות אפילות.
"זה כאן. צריך לדפוק בדלת" סטפן נעצר .
הסתכלתי על פניהם השורות באפילה. הם היו נרגשים.
"אתה לא תלשין, כן?" סטפן הביט בי.
"על מה?" שאלתי.
הם שתקו.
הסתכלתי סביב, ואז נתקלו עיניי במשהו בולט מתוך החושך.
איך נסחפתי לכאן. מה חשבתי לעצמי כשנתתי לשני המופרעים האלו להוביל אותי?!
"בשביל מה?" לחשתי, מעורפל.
הסמל על הדלת גרם לי לחולשה. שתי וערב.


עקיצה

החושך מילא את כל הנוף.
השחור התערבב עם המדרגות, עם הקירות. האפיל עליהם.
עמדתי, חסר כוחות, בין סטפן לאלכס.
הדממה ניצחה בינתיים.
כשהייתי בן ארבע, נעקצתי.
הרגשתי פתאום שמציק לי וכואב לי ביד, וראיתי עיגול אדום. נבהלתי.
אבא אמר לי שזו רק עקיצה, וזה יעבור מהר. כשהוא ראה אותי מגרד הוא אמר לי להפסיק, כי זה רק יכאב לי יותר.
לא הפסקתי.
לא הצלחתי להפסיק, זה היה לי קשה מדי. גירדתי וגירדתי והעקיצה הפכה לפצע. אבא שם לי תחבושת וזה עבר.
בתוך החושך, התבליט על הדלת היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות. זה היה גם הדבר האחרון שרציתי לראות.
"למה באנו לכאן?" שאלתי אותם, נשענתי על הקיר.
סטפן נענע את כתפי. "מה קרה לך, נדבקת מיוזף? אנחנו רוצים שהוא יתפלל עליו".
"מי?" ההבנה נחתה לראשי, הייתי המום.
אלכס נתן בי עיני תכלת תמימות. "הכומר. הוא מתחבא כאן. לא הבנת לבד?".
כן הבנתי לבד. אבל קיוויתי שלא הבנתי. "אמא שלכם מרשה?".
"לא שאלנו אותה" סטפן עמד מולי, וזקיפת גבו נראתה אליי מבעד לערפל השחור. "היא תגיד שזה מסוכן".
"זה לא רק מסוכן" מלמלתי, "זה... אסור".
העקיצה בערה בנשמתי.
"למה?" שאל אלכס בחוסר הבנה, "כי סטאלין אמר?".
נענעתי בראשי. גירדתי, ושוב. "עזבו. פשוט נלך מכאן. אמא שלכם תכעס אם היא תשמע".
"אמא דואגת ליוזף" סטפן תפס בזרועי, "הוא יכול למות! הפניצילין עולה הון תועפות בשוק השחור, וסטאלין לא דואג שיהיה אותו לרופאים. אז נבקש מאלוקים".
שוב נעקצתי.
הפעם העקיצה הזו הייתה נצרכת.
התחלתי לעלות במדרגות. אלכס עלה אחריי, ובסוף נגרר גם סטפן. לא ידעתי איך הם השתכנעו בסוף.
ידעתי שסטפן צודק. צריך להתפלל לאלוקים.
לא עשיתי את זה לפני כן. לא חשבתי על זה.
בבית נעמדתי שוב ליד החלון. סטפן ביקש הסבר, אמרתי שמחר.
אל מול כוכבי מרום פתחתי פה.
לא התפללתי אליהם, בכלל לא. התפללתי למי שברא אותם, למי שברא אותי. למי שברא את יוזף, וגזר עליו מחלה.
לא גירדתי שוב את העקיצה.


חברים

רוח חמימה חדרה דרך החלון.
הימים התארכו', הלילות הפכו קצרים. נרדמתי לקול נשימות- התעוררתי לקרני שמש.
מצבו של יוזף השתפר, אך הוא עדיין נותר חלש.
התקשיתי ללכת ללימודים בלעדיו. לשבת עם אלכס בכיתה, לשתוק בין ילדים מפטפטים.
רציתי את יוזף.
החלון שפנה לשדה הפך לידיד שלי- עמדתי הרבה בסמוך אתיו. איגור הצטרף אליי לפעמים, והיו רגעים שהניח יד על כתפי.
איגור היה חבר טוב, קצת כמו אח גדול, אבל הוא לא היה יוזף.
השמש האירה את השדות, נצנצה מעליהם.
איגור נעמד לידי, "יורי".
המשכתי להביט בחלון. "מה".
איגור הניח יד על כתפי. "יוזף קורא לך".
יוזף קרא לי!
ליוזף היה קשה לדבר, אבא שלו אמר שהריאות שלו חלשות..
והוא קרא לי...
מיהרתי אל החדר. יוזף ישב במיטה שלו. "יורי".
התיישבתי על המיטה הסמוכה. "קראת לי, נכון? אתה רוצה משהו?" הבטתי בו בשאלה, "תגיד מה אתה צריך- אני מקשיב".
הוא חייך חיוך חיוור. "מה אתה מתרגש".
"שאתה כבר מרגיש יותר טוב" קיפצתי קצת על המיטה.
"אלכס וסטפן אמרו לי שהם ניסו לעשות משהו מסוכן כדי לעזור לי, ולא הסכמת" יוזף השתעל.
השפלתי את עיניי, ואחר הרמתי אותן בחזרה. זה לא היה עוזר! "נכון".
הוא הסתכל עליי. עיניו התכולות היו נראות מלאכיות פתאום. "למה?".
לא ידעתי מה להגיד. אבא ביקש לא להגיד דברים כאלו, כי אבא שלהם ביקש שלא.
"יוזף, נכון אנחנו חברים?".
יוזף הנהן. "ברור".
סידרתי את השמיכה שעל רגליו, "אז תסמוך עליי שיש לי סיבה טובה לא להסכים. לא רק בגלל שזה מסוכן".
יוזף הנהן שוב, הפעם לאט יותר. "אני מאמין לך".
חייכתי. בחיים לא היה לי חבר.
היו לי בני דודים. שיחקנו, הרבה. הם לא היו חברים.
היו ילדים בכיתה שלי, כשהייתי בכיתה א'. הם דיברו איתי לפעמים, הציקו לי קצת. הם לא היו חברים בכלל.
כשהגעתי לכפר לא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי.
המבוגרים היו נחמדים, הילדים פחות. חלק כן וחלק לא.
יוזף היה חבר.


משקה

השמיים נצבעו שחור.
בחוץ נשבה רוח קלה, בפנים לא היה קר בכלל. אפילו קצת חם.
ישבתי על המיטה שלי בחדר, החזקתי את הבקבוק שהבאתי במזוודה. אבא הביא לי וביקש שאשמור עליו.
הוא אמר לי לשמור אותו במזוודה, שלא ייהרס.
הסתכלתי בחלון הקטן שבחדר. חושך מוחלט, כן. בטוח אפשר.
לקחתי את הכוס שהבאתי מהמטבח, הנחתי על הרצפה. פתחתי את הפקק של הבקבוק.
"הי, יורי, מה זה?" יוזף נכנס לחדר, התיישב לידי על המיטה. פניו היו עדיין חיוורות, אבל הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
שתקתי. סגרתי את הפקק בחזרה.
"מה זה הבקבוק הזה? מה יש בו?" הוא בחן בסקרנות את הבקבוק.
לא ידעתי מה להגיד. "אבא שלך לא מסכים שאני אגיד" הודיתי.
הוא נעץ בי זוג עיניים נדהמות, "מה זה, משקה? אתה שותה אלכוהול??!".
"לא, לא ממש" התבלבלתי לרגע. לא רציתי לשקר, לא רציתי לומר את האמת ולא רציתי שיוזף יחשוב שאני שתיין.
"אז מה זה כן ממש?" הוא חקר.
השפלתי את עיניי לבקבוק הסגור. "אבא שלך לא מסכים שאני אספר".
יוזף הניח יד על כתפי. "יורי, אתה חבר שלי ואני מאמין לך. אבל בזמן האחרון אתה מסתיר דברים ואומר שאבא לא מרשה לך לספר. אם אבא לא מרשה כנראה שזה מסוכן, ואם כך, יורי-" הוא נשם עמוק, "אז אני לא רוצה שתעשה את זה! אבא יודע מה שהוא אומר!".
הנחתי את הבקבוק על הרצפה. "יוזף-".
הוא נעץ בי מבט שואל.
"זה באמת מסוכן" לחשתי, "ואבא שלך יודע מה שהוא אומר. אבל אבא שלי, יוזף, חושב שיש דברים שמותר ואף צריך להסתכן בשבילם".
יוזף השפיל את מבטו לבקבוק ולכוס. "ואיך בדיוק זה קשור לאלכוהול?".
"שבת" לחשתי, "וסטאלין-".
הוא שתק.
פתחתי את הבקבוק בשנית, מזגתי לכוס. הרמתי אותה ונעמדתי.
יוזף הביט בי. "מה אתה עושה?".
"אבא שלך לא מסכים" ביקשתי בתחינה, "אתה יכול לצאת, יוזף?".
הוא הביט בי שוב ויצא.
זכרתי בעל פה.
המשקה החליק בגרוני. טעים הוא לא היה.
קדוש כן.


ארגז

קרני השמש חדרו דרך החלון.
אור בהיר של בוקר גרם לכולנו להקיץ, לשפשף עיניים ולקום בעצלתיים מן המיטות.
"אין לי כוח" התלונן אלכס, וירד ממיטתו יחף.
נטלתי את ידיי ושטפתי את פניי במים. "בוקר טוב".
יוזף החל להתארגן ויצא מן החדר. איגור כבר יצא עוד לפני שהתעוררתי, כנראה.
"נו, אתה מתארגן? הולכים לבית הספר ממש תכף" יוזף חזר לחדר מאורגן, הביט ברגליי היחפות.
הנהנתי בראשי. "כן, נכון".
הוא נעץ בי מבט תוהה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. שפכתי את המים בכיור, והתחלתי להתארגן באיטיות גמורה.
כשסיימתי להתלבש היו כולם אחרי ארוחת בוקר קצרה, ואני נאלצתי לכרסם עוגייה בזריזות ולצאת.
"קח עוד עוגייה ותאכל בדרך" יעץ לי סטפן כשכמעט ויצאנו.
נענעתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא יכול".
"עשית את זה שלשום" הזכיר לי יוזף בפליאה.
המהמתי משהו לא ברור בתקווה שיעזבו אותי.
הם עזבו.
שלשלום סייעתי ליוזף להתארגן, כי הוא היה עדיין איטי מאוד. אכלתי עוד עוגייה בדרך.
אבל היום אני לא יכול לצאת עם עוגייה החוצה.
בדרך הלכנו מהר יחסית, אלכס וסטפן עשו תחרות ריצה. סטפן ניצח.
נשרכתי קצת, יוזף זירז אותי.
בכיתה התיישבנו במקומות, אלכס נעץ מבט קצר ועורג בילדים המשחקים, ואחר השיב את מבט אלינו. דיברנו בשקט. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. קצת.
"מה קורה איתך היום, יורי?" פנה אליי יוזף ישירות בסוף הלימודים.
שתקתי.
ידעתי מה קורה איתי.
בחזור נתן לי יוזף לשרך רגליים. הלכנו ביחד, אחרונים, כשהאחרים כבר נבלעו בין הבתים.
יוזף החליט שסתם אין לי חשק, לא תיקנתי אותו.
כשהגעתי לכפר, אולי אפילו עוד ברכבת- סגרתי הכל בתוך ארגז. את כל החיים הישנים. הארגז לא היה אטום לגמרי, יכולתי להציץ פנימה ולהוציא מידי פעם דברים.
אבל הוא היה סגור, הארגז. וכשהרגשתי שקשה לי- יכולתי לזרוק אותו הצידה ולשכוח מהכל.
הלילה ההוא עם סטפן ואלכס, לפני כמה ימים, סדק לי את הארגז.
ליל האתמול, כשהסתרתי מיוזף את האמת- סדק אותי עוד הרבה יותר.
היום בבוקר- נשבר לי הארגז.


מרופט

מזג האוויר היה נעים.
השמש עמדה בקצה הרקיע, סנוורה קצת.
עמדתי עם המזוודה ביד.
"עכשיו התיק הזה" האמא הייתה לחוצה, הכניסה לעגלה תיק נוסף. "איגור, אתה אחראי עליו. סטפן, אתה שומר על פטר. בלי שטויות! אלכס!".
הסתכלתי על אלכס, שבחן את גלגלי העגלה מדי מקרוב.
תפסתי לו בשרוול, משכתי אותו משם. הוא ציית לי במפתיע, אולי חש באווירה המתוחה.
"תזדרזו" האבא תפס בתיק נוסף, הכניס פנימה. פטר כבר ישב בפנים, והיה נראה שהוא נהנה מההמולה.
"עכשיו הילדים" העגלון, בעל שפם עבה ומבט מפחיד, נעץ בנו מבט.
האבא תפס באלכס והושיב אותו בפנים. אחר כך סייע ליוזף.
סטפן ואיגור עלו בכוחות עצמם.
האבא הכניס שני תרמילים, טיפס בעצמו. האמא עלתה גם.
"הילדון המרופט שלכם שכח לעלות" הודיע העגלון.
עיניו של האבא נעו, נתקלו בי. "יורי, אתה צריך עזרה או שאתה עולה לבד?" שאל בהפתעה.
שתקתי. נתתי ליוזף את המזוודה וטיפסתי.
את יוזף הוא לא שאל אם הוא צריך עזרה, הוא פשוט עזר לו. אבל אולי בגלל שהוא עדיין קצת חלש. אולי הוא חשב שאני כן הייתי יכול לבד. באמת יכולתי.
יוזף עזר לי להתיישב. העגלון הצליף בסוסים.
יוזף הסתכל עליי. "אתה לא מרופט" הוא לחש, "טומס סתם עצבני תמיד, וחושב שכולנו עניים ומסכנים. אל תתייחס אליו".
לא הגבתי, רק סידרתי את הרגליים בין החבילות. השביל היה מוכר לי מההגעה לכפר, ולא ידעתי אם ניסע לרכבת. לא ידעתי דבר על הדרך. אבא אמר לי שבאיזשהו שלב ניסע, אבל לא אמר מתי ולאן, וכמה זמן זה ייקח.
הגענו לתחנת הרכבת.
האבא והאמא פרקו את החבילות, הם היו לחוצים.
איגור הלך עם סטפן ופטר אל התחנה, יחד עם חבילות. יוזף גם לקח חבילה והתחלנו ללכת.
"יורי, קח בבקשה חבילה נוספת!" קראה האמא בכעס, "לדעתך אנחנו אמורים לסחוב את כל זה?".
'כל זה' היה כמות של חבילות, קטנות וגדולות. המזוודה שלי כבר הייתה לי ביד, אבל לקחתי עוד אחת והלכתי עם יוזף.
הרגשתי עלוב, ומרופט.


לפשל

הנוף בחלון נעצר.
שמי תכלת נפרשו מעל אדמה מעט טרשית.
הסטתי את מבטי אל פנים הקרון. אלכס התעסק עם אחת החבילות בחוסר מעש. פטר ניסה לחטוף לו את החבילה.
"חבר'ה, להתנהג יפה בבקשה" קרא האבא ממקומו בקצה הקרון. מצמצתי. עדיין הרגשתי מושפל.
אל הקרון נכנס אדם חמור סבר, בעל מדים מגוהצים ושפם ענק. "כרטיסים בבקשה!" הוא הודיע בקול רם.
לא נבהלתי. גם פעם קודמת הגיע מישהו שביקש כרטיס ונתתי לו. הסתכלתי על האבא, כי הכרטיסים היו אצלו. הוא הוציא כמה כרטיסים מכיס המעיל שלו.
האיש במדים ספר את הכרטיסים, העיף מבט סביב. "מי הילדים?".
האבא הצביע עלינו.
האיש הסתכל עליי. דווקא עליי!
"איך קוראים לך?".
"אה- אה- יורי" מיהרתי לומר.
"אתה הבן שלהם?".
"לא- כן- כלומר-" עיניו החודרות של האיש הלחיצו אותי. הוא יוריד אותי מהרכבת?
"כן או לא?" קולו היה קר.
האבא קם ממקומו וניגש אליי, הניח יד מרגיעה על כתפי. "הילד נלחץ מעט, אדוני הפקח" הוא אמר בקול שקט. "יורי, אתה יכול פשוט לענות לו". עיניו ננעצו באלו שלי, מזהירות.
"כן, אני הבן שלהם" אמרתי בקול, קצת רועד אבל לא נורא. הפקח המשיך הלאה, אבל אני הייתי מודאג.
שוב פישלתי.


מקושט

קול השקשוק התמידי היה מחליא.
האוויר בקרון היה חנוק, מאובק מעט.
השתעלתי. יוזף הפנה אליי מבט, "אתה בסדר?".
הנהנתי. יוזף השעין את ראשו על דופן הקרון, נאנח ועצם את עיניו.
השעמום אכל אותנו כמעט כמו הצפיפות והמחנק. לא היה לנו מה לעשות, וכך גם לשאר הילדים בקרון.
האבק מילא את כל הקרון כולו, וכמוהו גם לכלוך שהעדפתי לא לשער מה מקורו.
פטר התלונן על כך במשך כמה ימים, אבל כבר הפסיק.
כשהייתי בן שש, חזר פעם אבא עם כתמים לבנים על חולצתו.לא ראיתי את הכתמים בהתחלה, הם היו מוסתרים מתחת למעיל. כשהבחנתי בהם הופתעתי מאוד, אבא מלוכלך?! וזה לא אכפת לו? 'אבא, אתה מלוכלך מאבק' אמרתי לו, חשבתי אולי לא שם לב.
'זה לא אבק, בן, זהו קמח' הוא אמר, הישיר אליי מבט. 'ואני לא מלוכלך, אלא מקושט'.
השפלתי את עיניי ללכלוך שעל בגדיי. גם הוא עבור מטרה טובה, כמעט כמו מטרת הקמח של אבא.
"אני לא מלוכלך", מלמלתי לעצמי בלי קול, "אני מקושט".


עסקה

רוח נשבה בחוץ, קרה.
שמש בהירה וחורפית עמדה אי שם ברום השמיים.
עמדתי בסמוך לחבילות, בהיתי באנשים. יוזף עמד לידי.
איגור הלך עם האמא להשיג לחם, פטר ילל ונצמד לסטפן, אלכס ישב על הרציף ונעץ מבטים בלבושי מדים.
"איפה אבא?" שאל יוזף פתאום.
סטפן הניד בראשו, "לא יודע. הוא הלך מקודם".
הסתכלתי בכיוון אליו האבא הלך. הוא היה שם, התקרב לאט. "הנה".
יוזף הסתכל לכיוון, "אה".
אחרי הנסיעה היינו מותשים, ולא הייתה בנו טיפת כוח לשוחח או לעשות כל דבר שהוא.
האבא הגיע. "קדימה, ילדים, צריכים להתקדם. יש מקום שאולי נוכל להיות בו. קחו את החבילות ובואו אחריי, תשאירו כמה חבילות עם סטפן. הוא יחכה לאמא ואיגור".
הנהנו. פטר המשיך ליילל, עבר להיצמד לאבא. זה ניער את כתפו בעדינות, "תירגע, פטר".
פטר השתתק אך נותר צמוד אליו.
יוזף ואני התחלנו להרים חבילות, נראה היה שאלכס מתקשה לקבל את העובדה שעליו לקום.
"יאנק?" גבר בוש מדים ניגש אלינו, "יאנק, זה אתה?".
תווי פניו של האבא התקשחו. "מה שלומך, פאבל?".
"זה אכן אתה" פאבל הבזיק אלינו חיוך מוזר, קצת מפחיד. "ואלו הילדים שלך? אני זוכר אותם".
האבא הנהן. "גדלו קצת".
פאבל צחק. "קצת הרבה".
האבא לא צחק.
פאבל נעץ בי מבט ארוך. "לא הספיקו לכם השישה, שאימצתם ילד??".
"על מה אתה מדבר?" קולו של האבא היה יציב, "איזה ילד?".
"הילד הזה" הוא הצביע עליי, "אני לא זוכר אותו. הנה יוזף, דומה לכם. אבל הוא? לא זוכר אותו".
הסמקתי.
האבא תפס בזרועו של פאבל, משך אותו הצידה. "עדיף שתשתוק, פאבל".
"אהה, אז אתה מבריח גבולות" פאבל חייך את חיוכו המפחיד, "יהיו הרבה שזה יעניין אותם...".
יוזף תפס בחוזקה בזרועי, ניסה לעודד.
האבא הביט לצדדים, והכניס את ידו לכיס. הוא שלף משם שקיק. "קח ושתוק".
פאבל פתח את הקשרים, הסתכל פנימה. "עשינו עסק. אבל זו פעם אחרונה, יאנק".
האבא הנהן. "אחרונה".
השפלתי את עיניי לקרקע. טעמה של העסקה היה מר בפי. רציתי את אבא.


קפוא

השמיים היו בהירים, לבנים.
כמה קרני שמש סדקו את מעטה העננים, האירו את הארץ קלושות.
היה קר.
הכפור חדר את השכבות בהן התעטפנו, גרם לנו להתכרבל בהן ולנסות להניע את עצמנו.
עמדתי בסמוך לחלון והנעתי את אצבעותיי בתוך כיסי המעיל.
יוזף עמד לידי, והתנועע במקומו. "עוד... חצי שעה".
הנהנתי. "ואז?".
"נעשה סיבוב בחוץ. אולי אבא יחזור".
הנהנתי שוב.
הדקות חלפו, אלכס הצטרף לעמידה בסמוך לחלון.
בחוץ השלג עטף את הקרקע בשכבה לבנה, יפיפייה.
מישהו נראה בקצה הרחוב. עטוף שכבות שחורות, ממהר.
"אבא!" קרא אלכס בצהלה, "אבא בא!".
זה באמת היה הוא.
האבא דחף את דלת העץ המרופטת, "חזרתי".
"איך הולך?" האמא ניגשה אליו בעיניים מודאגות ומצפות בו זמנית.
האבא ענה שממשיכים. צריך לארוז.
סטפן שאל אם השלג מפריע.
"מטפלים בזה" השיב האבא במהירות, "קדימה ילדים, לעזור לאמא. איגור, בוא איתי. אנחנו הולכים להשיג אוכל לנסיעה".
להשיג אוכל.
הגיתי במילים האלו כשעזרתי לארוז את החבילות שנפרקו מעצמן במהלך הימים שחלפו.
בעיר לא היה צריך להשיג אוכל בדרך כלל, ובכפר- בכלל לא. רק אחרי שהתחלנו לנסוע התחיל המחסור באוכל. היא צריך להשיג אותו.
"קר לי" פטר ישב בקצה החדר, עטוף בשמיכה. "קר לי, מאמא!".
אלכס הציע לו לקפוץ, הוא אמר שאולי זה יעזור.
פטר ניסה לקום והסתבך עם בגדיו. יוזף סייע לו.
סיימנו עם האריזה.
"צריך להתחיל ללכת לכיוון התחנה" האמא העיפה מבט בחלון, "זוכרים את הדרך? היא ארוכה".
לקחנו את החבילות והתחלנו ללכת אחרי האמא. פטר דידה בסמוך לסטפן.
ההליכה על השלג הייתה מתישה, היה קפוא ברמה בלתי נסבלת.
תוך כדי הקור הנורא התחלנו להזיע, ההליכה הייתה ארוכה והחבילות- כבדות.
"נמאס לי" אלכס קרס על השלג, שלוש החבילות שסחב נפלו בסמוך אליו.
"קו מהר" פקד עליו סטפן, "אם לא תקום עכשיו- תקפא".
האיום פעל את פעולתו מידית, אלכס זינק מן הקרקע והרים את החבילות.
אחרי רגע נאנק אלכס, "האצבעות שלי...".
יוזף החליף איתי מבטים. אולי זה לא היה איום, אלא אזהרה.


יריבים

השמש חדרה דרך הסדקים.
היא האירה מעט את הקרון האפל, ליטפה את פניהם של היושבים בו.
דפנות העץ של הקרון לא הספיקו כדי להגן מהכפור, היה לי קר.
פטר היה מצונף בזרועות אימו, והשאר ישבו בתנוחות שונות.
האבא עמד בצד, בסמוך לחלון הקטן, ועישן סיגריה. הוא היה נראה מוטרד.
יוזף לכסן אליו מבטים מידי פעם, ואף העניק מבטים חשדניים לסטפן.
סטפן היה נראה עצבני, לא ממש ידעתי למה. חשבתי שאולי זה בגלל השעמום, שכרסם בנו ללא הרף.
זה לא היה השעמום.
כשהשעות חלפו והרעב שבתוכי התערבל בתוך עצמו די, ביקשתי אוכל מהאמא.
היא שאלה אותי אם אני בטוח רעב, וכשעניתי שכן החלה לחטט בחבילה אותה הביאו איגור והאבא.
"אל תביאי לו כלום, אמא!" סטפן נעמד ביני לבין אימו, עיניו היו בורקות מכעס. "לא מספיק שהוא כאן? לא מספיק?".
"שקט, סטפן!" קראה האמא, מבוהלת, וסטפן התיישב.
נשמתי עמוק, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה בכלל לא אני החלטתי להצטרף אליהם. זה אבא אמר, והוא אמר שהם הסכימו. אולי באמת היה אסור לי לבקש מהם אוכל? אבל... הייתי רעב.
סטפן התקרב אליי, עיניו היו עדיין כעוסות, וכך גם סבר פניו. "בגללך אנחנו מסתכנים! סתם מסתכנים! בסוף עוד יכלאו את כולנו בגללך! אסור לך לצאת מרוסיה, בטח לא איתנו! אתה סתם... ועכשיו אתה גם לוקח את מעט האוכל שיש לנו??!".
"אל תגיד לו ככה!" יוזף נחלץ להגנתי, "יורי, אל תקשיב לו, הוא מדבר שטויות. אמא, תגידי לסטפן! הוא רב עם יורי!".
האמא מיהרה להרגיע את סטפן הרגוז, והיא גם נתנה לי קצת לחם.
לעסתי אותו בשקט, והשתדלתי שלא להסתכל על סטפן למרות שהוא עוד לחשש עליי דברים.
איגור ניסה גם להתערב לטובתי, אבל סטפן לא הקשיב לו.
בשארית היום הוא גער בי כמה פעמים, ואף צעק עליי. בימים הבאים הוא גם המשיך להציק לי, יותר משהיה בימים הראשונים של שהותי בכפר.
בתחילה שתקתי, אך בהמשך התחלתי להחזיר לו במילים ובמעשים.
הפכנו יריבים.


פיצוץ

קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.


כפתור

קול שקשוק הרכבת נמשך כסיוט.
בחלון השמיים קדרו, ורוח עזה נשבה בחוץ.
הספסלים חרקו, הקור היה מקפיא והשמיכה לא הועילה.
התכווצתי במקומי שבין שני הספסלים, העמקתי את מבטי ברצפה.
הסבריו של האבא על היותי אחיין שדומה לצד השני הרגיעו את חשדותיו של הפקח, אבל סטפן עדיין כעס עליי.
האבא והאמא כעסו על סטפן, אבל לא אמרו לו כלום.
איגור סירב לשחק עם סטפן שחמט עד שיתנצל, אבל סטפן העדיף להשתעמם.
"יהיה בסדר" לחש לי יוזף, "הנסיעה הזו לא תימשך לנצח".
הרמתי אליו עיניים. ידעתי שהן בצבע חום בהיר, שונה כל כך משל יוזף ומשפחתו. "אני מפחד".
"ממה?" הוא שאל בשקט, "שסטפן ילשין עליך? הוא לא יעשה את זה. הוא לא פאבליק מרוזוב".
פאבליק מרוזוב. רק השם הפחיד אותי.
הסתכלתי בחלון. שמיים אפורים. הצפנו ככל שחלף הזמן.
יוזף הביט אף הוא בחלון. "אתה לא צריך לפחד. יהיה בסדר".
לא עניתי לו.
אצבעותיי התעסקו באחד מכפתורי מעילי. המעיל היה ישן, לבשתי אותו כשהיה עליי גדול מאוד והוא כבר נהיה לי צפוף. הכפתורים כולם התחלפו מאלו המקוריים לכאלו פשוטים יותר, פחות מבריקים וחלקים.
רק הכפתור ההוא, איתו שיחקתי, נותר אחרון מן הכפתורים המקוריים. כפתור בודד ויפיפה, שאולי מרחוק לא מבחינים שהוא שונה, אבל מקרוב כן.
הרכבת המשיכה לנסוע. קול השקשוק היה אמור אולי להפוך חלק מן הרקע, אך הוא עדיין הפריע לי.
איגור ניסה לתפוס את תשומת ליבי. כשהצליח, ניסה לפייס אותי. הציע לי לשחק איתו בשחמט. סירבתי.
יוזף ניסה לשכנע אותי, הסכמתי.
המשחק עם איגור היה מאתגר.
איגור היה חכם, ושיחק במומחיות. גם אני הייתי חכם, אבל בכל זאת התקשיתי. חשבתי הרבה לפני כל מהלך, העמקתי מבט בחיילים, התרכזתי.
תוך כדי התעסקתי עם הכפתור שלי, מיששתי אותו. הוא הרגיע אותי, הזכיר לי בית, ואבא.
"שח" איגור חייך חיוך מנצח.
העמקתי את מבטי בלוח, חשבתי שחייבת להיות דרך.
הייתה.
חילצתי את המלך מן המלכודת, חייכתי לאיגור.
הכפתור נשר.
כך, בין אצבעותיי.
חשקתי שפתיים.


גחלילית
קור חדר דרך החלון.
הקרון היה חשוך, בחוץ היו השמיים שחורים משחור.
רוח נשבה בחוץ, יללה. רעש הרכבת הפריע לי להירדם.
בכל לילה מחדש התקשיתי לישון, וגם אחרי שנרדמתי- התעוררתי כמה פעמים עד שהגיע הבוקר.
רוב הנוסעים בקרון כבר נרדמו, כולל בני המשפחה. הצטנפתי בתוך השמיכה הדקה שלי, הסתכלתי על יוזף. הוא ישן.
היום שנגמר היה מתיש, סטפן צעק עליי מול כל הקרון. אחר כך נשר לי הכפתור מהמעיל.
איגור ניצח אותי, וזה היה צפוי. גם יוזף ניצח אותי, אבל הגיע ליוזף לנצח.
אחר כך הציע לי איגור לשחק שוב, אבל ראיתי שהוא התכוון לתת לי לנצח אז סירבתי.
היה לי משעמם, וכששעמם לי- נהייתי עצוב. נזכרתי באבא, במעיל שקנה. שמונה כפתורים היו לו, למעיל.
בהמשך נזכרתי גם באמא, באופן בו רכסה לי את כפתוריו של המעיל הקודם. אבל כבר לא הייתי בטוח שבאמת זכרתי, ולא דמיינתי את זה.
היה חשוך בקרון, חשוך ומפחיד. כל הלילות שחלפו לא הצליחו להרגיל אותי, להרגיע. המשכתי לפחד.
הריבוע השחור נותר ללא שינוי. נעצתי בו עיניים, חיפשתי כוכבים. לא מצאתי.
לא הייתה טיפת אור. רק חושך, אפילה גמורה.
רציתי שיהיה קצת אור, אפילו קצת. ניסיתי לראות אם אני יכול להגיע לפנס הגדול של האבא, ולהדליק אותו אפילו לרגע- אבל החלטתי שלא, כי הוא יקר וחבל לבזבז אותו.
ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה הפחיד אותי עוד יותר.
הגחלילית, סיפר לי אבא, היא חרק קטן בסך הכל. אבל היא עושה אור שמאיר ממש חזק, כמו פנס.
אבא סיפר לי שכשהוא היה ביער לפני כמה שנים הוא ראה גחליליות.
רציתי גחליליות, שם לידי, בקרון. לא הייתה לי גחלילית.
ליטפתי את הכפתור שנשר, הוא קצת נצץ. החזקתי חזק בספרון שהחבאתי במזוודה, ניסיתי לשאוב ממנו כוחות כמו שהציע לי אבא לפני שיצאנו מהבית אל הרכבת.
לא שאבתי הרבה כוחות מן הספרון, אבל האותיות שעליו נצצו. חיבקתי אותו לרגע ארוך והחזרתי אותו למזוודה.
הספר לא היה גחלילית. הוא היה אבוקה.


סוער, רועש

הרכבת עמדה במקומה.
השמש בחוץ הייתה מסנוורת.
פתח הקרון היה עמוס אנשים, כולם ניסו לצאת יחד עם חבילותיהם.
החזקתי חזק במזוודתי ובשתי החבילות הנוספות, וניסיתי לחדור את גוש האנשים.
נדחקתי בין שניים, ולא ראיתי דבר. פספסתי את הירידה אבל לא היה לי לאן ליפול, התייצבתי אחרי רגע ארוך וניסיתי להמשיך וללכת.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי היכנשהו על הרציף, אוחז במזוודה ובחבילה אחת. השנייה נפלה, כנראה, באמצע הדרך.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה. אנשים זרים חלפו לידי, עברו מפה לשם. המולה אדירה, רעש אימים.
צפירה חזקה נשמעה, קול שקשוק. הרכבת פתחה בנסיעה.
"יורי!" מישהו תפס בזרועי, סטפן. דווקא סטפן. "הנה אתה! איפה כולם?".
התבלבלתי. "לא יודע" אמרתי בקול, ניסיתי לגבור על שאון הרציף. "לא ראיתי אף אחד עדיין".
"פטר מחכה לי בסמוך לקיר עם חבילות" סטפן היה נראה לחוץ, "בוא איתי לשם ותחכה איתו, בסדר? אני אלך לחפש את כולם".
אבל החבילה!
סטפן לא אמר עליה כלום, הוא פשוט לא שם לב. הלכתי בעקבותיו אל קיר התחנה, פטר חיכה שם עם איגור.
"הוא צעק לי בקול" הסביר איגור, חייך אליי. "אתה בסדר?".
הנחתי את המזוודה ואת החבילה בסמוך לשאר החבילות. "איבדתי חבילה" לחשתי, הסתכלתי לראות אם סטפן כבר נעלם בין האנשים.
הוא כיווץ את מצחו, מודאג. "אוי".
"אני הולך לחפש אותה" קראתי בקול, צעדתי לעבר המקום המשוער בו ירדתי מהרכבת.
איגור צעק לי משהו, היה נשמע שהוא ביקש שאשאר. לא הקשבתי לו.
רצתי בין האנשים, תרתי אחרי חבילה עשויה בד, בהירה עם פסים שכמעט נבלעים ברקע.
אנשים הדפו אותי, דרכו עליי, חבטו בי עם מזוודות עץ.
לא מצאתי את החבילה. מצאתי את אלכס, ממרר בבכי בסמוך לפסי הרכבת.
לקחתי אותו בחזרה לקיר התחנה, כולם כבר חיכו שם.
איגור חיבק את אלכס, יוזף חיבק אותי. "דאגנו לכם!".
"החבילה" מלמלתי, השפלתי מבט אל מזוודתי השמוטה.
האבא הרים חבילה בהירה, עם פסים בהירים. "אל תדאג כל כך הרבה, יורי".


תופת

האש בערה בקצה האופק.
רעש ההפצצות חרך את אוזניי, הדהד לכל עבר.
האש בערה מרחוק, הציתה הרבה עצים ביער. העשן עלה לגבהים, אפור כהה.
האדמה חלפה תחת רגליי במהירות, חומה בהירה. עלים יבשים וטריים נמעכו תחתיי, השמיעו קול רעש.
בום. בום.
הבומים שבו ונשמעו, ואיתם נשאה הרוח צרחה חדה.
נשכתי את שפתי והמשכתי לרוץ, לרוץ, לרוץ----
"הרכבת הגיעה!" צעק מישהו לידי. אלכס.
אנשים התחילו לרוץ מסביב, שפשפתי את עיניי בכוח.
"מה נרדמת" יוזף משך אותי מרצפת הרציף, "בוא כבר!".
עפעפתי, מיהרתי אחריי בני המשפחה. החבילות בידיי הכבידו על ריצתי, נשימתי נעתקה.
"תעודות, תעודות!" כמה אנשים במדים מוכרים ומרתיעים הסתובבו בין האנשים, נוקשים על כתפיהם ודורשים תעודות.
"אל תפחדו" האבא נתן בנו מבט מרגיע, אבל אני לא נרגעתי.
לחצתי יד חזק ליוזף, הוא חייך אליי. ביקש ממני לא לדאוג.
כן דאגתי.
לבושי המדים עצרו איש אחד, גררו אותו החוצה. אחר כך הם תפסו שלושה אנשים נוספים.
עוד אישה, צעירה מאוד. חמישה נערים נוספים נתפסו.
הלחץ בסמוך לדלתות הרכבת הפך בלתי אפשרי, אנשים שהיו ללא תעודות או כאלו שלא היו תמימות לחלוטין- ניסו להידחק פנימה בניסיון לחמוק מן המעצר השיטתי.
הסתכלתי על האבא, "אולי כדאי שננסה גם-".
"זה מסוכן" הוא פסק עוד לפני שסיימתי את המשפט, "תראה את הדוחק. התעודות שלנו בסדר גמור".
התעודות שלהם באמת אמורות להיות בסדר גמור, אבל שלי??
"אל תדאג, יורי" האמא ניסתה לחייך אליי, אבל ראיתי שהיא מפוחדת בעצמה.
כולם אמרו לי לא לדאוג, אבל ידעתי שמי שיסתבך במקרה שאתפס יהיה בעיקר אבא, ולא אני.
לא רציתי שאבא יסתבך. לא רציתי גם שהאבא והאמא של יוזף ושל כולם יסתבכו.
לבושי המדים ניגשו אל האבא. "תעודות".
האבא הוציא אותם מכיסו, שליו.
לבוש המדים עיין במסמכים בכובד ראש. "תאומים, הא?" הוא הסתכל עליי ועל יוזף, מבטו מרושע.
הנהנו מהר, מתואמים.
"חביבים, התאומים שלך" האיש החזיר לאבא את המסמכים, "אתם יכולים להמשיך".
סביבנו החלו השוטרים לעזוב את המקום.
התופת הסתיימה.


מסבך, מבלבל

הרכבת נסעה במהירות קבועה.
החלון בקרון היה צר וקטן יותר מזה שהיה בקודם, והאוויר היה מועט.
ישבתי בסמוך לדופן, דחוס בין יוזף לאלכס.
הקרון היה מלא בהרבה אנשים, וכולם ישבו על רצפת הקרון, צפופים.
יוזף ניסה ללמד אותי. "פודרוז', זה מסע".
השענתי את ראשי אחורנית. "טוב".
"תגיד פודרוז', יורי" הוא התעקש.
"פודרוז'" אמרתי בחוסר עניין.
יוזף העיף מביט סביב, "תחנת רכבת" הוא חייך, "סטאציה!".
"סטאנציה" תיקנתי אותו, מבולבל.
יוזף צחקק. "לא סטאנציה, סטאציה. זה דומה אבל בערך. בפולנית אומרים סטאציה, אם תגיד סטאנציה יחשדו בך".
"אבל זה מבלבל" מחיתי, "תגיד לי מילים אחרות".
יוזף המשיך לחשוב. "הו, משהו שלא יבלבל אותך: טראסה!".
"מסלול" חזרתי אחריו, נרגעתי קצת. "יופי".
האבא העיף בנו מבט משועשע. "לומדים פולנית?".
הובכתי. "יוזף חושב שזה חשוב".
"הוא צודק" הגיב האבא, וחזר לעיין בניירות.
המילים הבאות היו קשות יותר, חלק מהן היו דומות לרוסית וחלק לא.
"אני לא יכול" התייאשתי במילה החמישים, "זה רק מבלבל אותי, יוזף".
"כן, יוזף, מספיק להיום" התערב איגור בסמוך.
המשכנו לדבר על נושאים שונים. אלכס הצטרף אלינו. איגור ניסה לקרוא משהו.
הרכבת נעצרה.
גל של לחישות עבר בקרון. שתי מילים. "הגענו לגבול".
דלת הקרון נפתחה.
שוב נכנס לבוש מדים פנימה, הפעם יותר מפחיד. כולם הגישו לו תעודות על אף הצפיפות.
מבטו נעצר עליי ועל יוזף. "תאומים, הא? יאק ביווה דרוגה?".
יוזף ענה בטבעיות, "ביווא וואדנא".
לבוש המדים הסתכל עליי. "נו, יאק ביווה דרוגה?".
דרוגה זה דרך. בטוח. כמו ברוסית. יאק זה מה, יוזף אמר לי מקודם.
איזה מילים הוא לימד אותי על דרך? אה, משעמם.
התבלבלתי. לא זכרתי איך אומרים. זה נגמר ב'נה' בסוף, בטוח! זה היה דומה לרוסית? היה נדמה לי כן.
"סקוצ'נה" אמרתי בקול, שמחתי שניצלתי.
הוא נתן בי מבט מוזר, ואחר כך צחקק. "ילדים" אמר לאבא החיוור, סיים את הסבב ויצא מהקרון.
יוזף גיחך. "התכוונת נודנה?".
זה היה מבלבל עוד יותר. "אופס! מה אמרתי?".
צחוקו של יוזף התגלגל. "אנרגטית".


בצל

שמי תכלת הציצו מן החלון.
קול שקשוק הרכבות המונוטוני הפך עליז יותר ויותר.
הרגעים והשעות חלפו להם בזה אחר זה, ועם כל דקה שחלפה הרגשתי טוב יותר.
עדיין ישבנו צפופים. אלכס החל להתלונן בשלב כלשהו, אך תלונותיו היו נשמעות גרועות פחות מאלו שקדמו להן- ברכבות הקודמות- והתקבלו ברוח סלחנית.
איגור וסטפן התחילו לשחק שחמט במחשבה.
יוזף האזין להם בחלק מהזמן, ובחלק האחר שוחח איתי נרגשות והמשיך לנסות ללמד אותי פולנית.
פעם, בבית הספר שבעיר, חזר אבא הביתה, ומלבד כמה תפוחי אדמה- הביא איתו גם שני בצלים. 'נוסיף את זה למרק' הוא אמר, ניסה להישמע חגיגי.
רציתי אני לקלף את הבצל. התחלתי להסיר את השכבות שלו בידיים, זה היה קל. עוד שכבה ועוד אחת... וזה לא נגמר.
אבא צחק. 'תביא' הוא לקח סכין והסיר את כל השכבות באחת.
התאכזבתי. לקחתי את הבצל השני והתחלתי להסיר בעדינות את השכבה הראשונה, ואחר כך את השנייה.
בסופו של דבר השכבה האחרונה הייתה דקיקה וגירדתי אותה בציפורניי.
הבצל התגלה, עגלגל ולבנבן, ואבא הכניס גם אותו למרק.
"עוד כמה שעות מגיעים?" יוזף לידי איבד קצת סבלנות.
האבא הסתכל בשעונו. "בערך עוד חמש- שש שעות, אבל הקצב איטי אז אולי שבע או אפילו שמונה".
יוזף מחא כף אל כף בהתרגשות, "זה נגמר! יורי, זה נגמר!".
"עומד להיגמר" תיקנתי, ובכל זאת חשתי שמח בדיוק כמוהו.
בתחילת הדרך חשתי כמו בצל עטוף שכבות רבות. פחדתי והייתי לחוץ נוראות.
אחר כך עם הבדיקה הוסרה שכבה אחת, ולאחר מכן, עם המשכה של הדרך ובדיקות נוספות- הוסרה עוד אחת.
לאחר היכנסו של האיש ההוא במעבר הגבול, החלה השכבה האחרונה להתקלף באיטיות. כאילו ילד החל לגרד אותה בציפורניו.
כשנגיע בשלום ליעדנו, ידעתי- תסיים השכבה להתקלף.
ציפור עפה בחלון, מהירה.
יוזף סיים את מכסת מאה המילים שלו ודיבר על כמה שפולין יפה, ואיגור הצטרף בדיבורים שונים אודות וורשה וקרקוב.
נשמתי עמוק, השענתי את ראשי אחורנית. ידעתי שכאשר כבר לא תישאר אף שכבה- ארגיש חופשי.


שלד

השמש עמדה, כנראה, ברום השמיים.
התכלת הפך בהירה יותר, כמעט לבנה. קרני שמש לוהטות עשו זאת.
בתוך הקרון היה חנוק וחם, המש חיממה אותו מבחוץ ובפנים יותר מדי אנשים נשמו את אותו האוויר.
תלונותיהם של אלכס ופטר הפכו תכופות יותר, ונשאו בעיקר את המילים 'חם' 'חנוק' ו'צפוף'.
יוזף ואני בעיקר שתקנו, לא היה לנו כוח לדבר. היינו צמאים. אומנם היו לנו מים, אבל העדפנו להשאיר אותם לקטנים כדי שלפחות תלונה אחת תיחסך מאיתנו.
"אין לי כוח" צעק ילד אחד מקצה הקרון.
אפילו לא הסתכלנו עליו. הרגשנו אותו דבר, וזה בכלל לא היה נשמע לנו מוזר.
פעם, כשהייתי בן חמש בערך, עברנו לגיר בעיר. אבא תיאר לי את העיר בצבעים מגוונים ויפים, הוא אמר לי שהבית יהיה גדול, יהיה לנו אוכל ונוכל לחיות טוב יותר.
זה לא ממש היה ככה. תיאוריו של אבא היו קצת מופרזים ביחס למציאות, אם כי הבסיס היה נכון.
כשהייתי בן שבע נסעתי פעם לעיר אחרת יחד עם אחד מבני דודיי, עיר גדולה ורחוקה. היו שם בתים שחורים ואפורים, שברי בתים והרבה פסולת ואפר.
במיוחד היו שם מבנים מוזרים, הרוסים גם הם, שהיו נראים כמו בית שבמקום קירות יש לו רק עמודים.
'הבתים נהרסו, ונשאר רק השלד שלהם' הסביר לי בן דודי.
רק אז הצלחתי להגדיר את תחושותיי כלפי תיאוריו של אבא על העיר- הרגשתי שהעיר היא רק שלד מתיאוריו של אבא- בסיס מציאותי, אך לא גמור. שלד.
"עוד כמה זמן, אבא?" יוזף תלה מבט מתחנן באביו.
האבא הסתכל בשעון, "ארבע חמש שעות, כנראה".
"אוףףף" רטן אלכס.
הישרתי את מבטי קדימה, תליתי מבט מהורהר בדופן הקרון שמולי.
תיאוריו של אבא, וגם של הורי המשפחה- על פולין, היו נשמעים מבטיחים כל כך, הם נשאו ברכה, שלום ושלווה. הם נשאו איתם טוב.
אבל חששתי.
חששתי ששוב יתברר לי שכל הבטחותיהם ותיאוריהם מופרזים מדי, ופולין היא רק שלד ממה שהם תיארו ואמרו.
קיוויתי שהם כן צודקים, כולם. שהבית יהיה בנוי.


שיעור

השמיים היו בהירים.
הרציף היה מלוכלך, ועליו היו פזורים ספסלים רעועים.
עיניי חלפו על פני האזור, ניסיתי לסקור את השטח.
מבנה התחנה עצמו היה כנראה מפואר, פעם. כשהבטתי בו הוא היה עלוב וסדוק.
המהומה הייתה בלתי נסבלת; מה שהיה בפעם הקודמת היה בלתי ניתן להשוואה.
הפעם היינו יותר מאורגנים- כל אחד אחז גם חבילה של השני וניסינו לרדת כמה שיותר ביחד.
מצאתי את עצמי על הרציף עם המזוודה וכמות לא ברורה של חבילות, כשלידי פטר יילל בבהלה, אלכס חיבק את אחת מן החבילות בפנים חיוורות, ויוזף ישב על הרצפה המלוכלכת ואחז את רגלו בתנוחה משונה.
בתחילה חיבקתי את פטר, ולאחר מכן התקרבתי ליוזף. "קיבלת מכה?".
"עיקמתי אותה, נראה לי" הוא מלמל.
הושבתי את פטר בסמוך אליו, ביקשתי שישמור עליו. נטלתי את המזוודה ושתי חבילות והוריתי לאלכס לבוא איתי עם עוד.
אלכס נתן בי מבט מאמין והחל ללכת.
לא ידעתי אם אני ראוי לאימון, לא ידעתי לאן ללכת. צעדתי בין עשרות אנשים מהירים, ביניהם כמה שלטשו מבט על החבילות שלנו. הידקתי את אחיזתי בהן והמשכתי לפלס דרך.
אלכס שתק. חששתי עליו. עלינו. לא מצאתי אף אחד.
"כאן ריק" נעצרתי בסמוך לספסל מנותץ, הנחתי עליו חבילות. "שב פה עם החבילות, אני אלך להביא עוד. אני אביא את פטר ואז את יוזף".
זה היה קשה. החבילות היו רבות והייתי לבד. פטר ילל כל הדרך וכל פעם התקשיתי למצוא את דרכי אל אלכס.
בפעם הרביעית סייעתי ליוזף לקום מהרצפה, עזרתי לו לצעוד. הגענו עד אליהם אחרי דרך מייגעת.
"מה עכשיו?" שאל יוזף.
"אני אחפש את כולם" אמרתי בחוסר ביטחון, התחלתי ללכת לאף מקום ספציפי. בין עשרות אנשים ממהרים.
מישהו תפס בקצה מעילי. האבא. "יורי!".
"הנה אתה!" התקשיתי לעצור את הדמעות.
צעדנו ביחד אל השלושה. התארגנו מחדש והתקדמנו למבנה.
"כל הכבוד, יורי" האבא הביט בעיניי כשכבר היינו בפנים, "למדת עכשיו שיעור בהישרדות ובאחריות".
הסמקתי. הסתכלתי על יוזף.
הוא חייך. "אין לי כוח לבית ספר עכשיו!".


ריק, פנוי

קורות העץ של האכסנייה חרקו.
בדרכנו חלפנו על פני אכסניות שהיו פעם מפוארות, אבל הן היו יקרות ועמוסות.
בסוף מצאנו אכסנייה רעועה, שהייתה יחסית ריקה וזולה.
בפנים היה חנוק. הכל היה מכוסה בשכבה של לכלוך, אבל זו הייתה קורת גג, והיה לנו חדר גדול.
ישבתי על המזרן המעופש שחלקתי עם יוזף.
פולין לא הייתה שווה את כל החלומות שטוו עליה. ארץ שמעולם לא הייתה יותר מדי, ואחר המלחמה- נראתה הרוסה באופן מחפיר.
"אתה חייב לדעת פולנית" יוזף התעקש להמשיך בלימוד.
"יורי, אני רוצה להסביר לך משהו" האבא התיישב מולנו, על מזרן אחר.
יוזף השתתק.
האבא נאנח. "אני מניח שאתה יודע מה קרה כאן, אבל כדאי שאבהיר לך הכל במסודר".
"אבא שלי עוד לא הגיע?" תליתי בו עיניים, "הוא יצא לפנינו!".
"הדרך שלו מורכבת יותר" הסביר לי האבא, "לכן הוא עוד לא הגיע".
שתקתי.
"כפי שאתה יודע, השלטונות ברוסיה מאפשרים לפולנים לשוב לארצם" החל האבא לספר, "אנחנו פולנים במקור, ברחנו לכפר הרוסי בו גדלתי ושם שהינו במלחמה. כשהתארגן האישור החלטנו לחזור".
הנהנתי. את זה הבנתי כבר מיוזף.
"הרבה יהודים" נראה היה שלאבא לא נוח עם ההגדרה, אך הוא הבין שאין דרך אחרת, "רצו אף הם לצאת מרוסיה על אף שאינם פולנים".
שוב הנהנתי. אבא הסביר לי את זה.
"היהודים הרוסים חשבו על דרכים שונות, בעיקר זיוף מסמכים" הבהיר האבא, "אבל הדרך הבטוחה ביותר היא לקחת מסמכים קיימים של פולניים שאינם".
את זה כבר לא ידעתי.
"במסמכים שלי ושל אמא כתוב לנו שישה ילדים" לחש האבא. "איוון שלנו נפטר מדלקת ריאות באמצע המלחמה. הוא היה קטן מיוזף בשנה, ונפטר בגיל חמש".
נשכתי שפה. יוזף השפיל את ראשו.
"אבא שלך מצא מסמך של ילד פולני בן תשע, ממקור רוסי, בשם יורי. שם המשפחה שלו זהה לשלנו. לכן באת איתנו, כי היה לנו מקום פנוי במסמכים, עבור ילד נוסף. שישי".
יוזף חיבק את כתפי. "לא רק בתעודות, יורי. גם בלב היה לנו מקום פנוי".


פרס

קרני שמש חיוורות היכו בקרקע.
רחובות העיר הפולנית היו אפורים ועמוסי אנשים, בעיקר פליטים לבושי סחבות.
צעדתי יד ביד עם יוזף על המדרכה השבורה. מלפנינו האבא התווה את הדרך, הפנה מידי פעם מבט לוודא שאנחנו אכן אחריו.
שאלותיי על היעד נענו בשתיקה עד אז, וכבר כמעט התייאשתי מלנחש. הרחוב העמוס לא עורר את סקרנותי, אך גרם לי להרהורים שונים.
פולין אכן נראתה אומללה, שלא כמו תיאוריה בפי יוזף. לאחר שהגענו הנה הסביר לי זה שהעיר נהרסה במלחמה, אך הכפרים מן הסתם נותרו יפים.
גם כפריה של רוסיה נותרו יפים, אך השלטון היה קשה בכל מקום שהוא.
בנוסף, אבא רצה שאעבור את הגבול. הצטערתי שלא עברנו אותו יחד. אהבתי את בני המשפחה, אפילו את סטפן חיבבתי מעט, על אף כעסו ומריבותיי עימו.
הדרך התארכה וכוחותיי כמעט ותמו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי שוב, השתמשתי בפולנית אותה הקנה לי יוזף בעמל.
האבא הסתובב. "בואו, נשב על הספסל שם ונעשה הפסקה קצרה".
יוזף ואני מיהרנו אל הספסל הציבורי השבור, התיישבנו עליו. התנשפנו קצת.
"נו, אבא, תגיד לו כבר" יוזף תלה עיניים באביו, חשף בבקשתו שהוא עצמו כבר יודע.
הזדקפתי על הספסל, הרמתי את מבטי אל האבא שעמד מולנו. "לאן אנחנו הולכים?".
"היית ילד ממש טוב בנסיעה, יורי" אמר האבא בקול שקט, "התנהגת למופת ולא עוררת חשד כמעט בכלל. עזרת לנו הרבה ולא הפרעתי בכלל, מגיע לך פרס".
פרס?
הסמקתי קצת, נראה לי. "איזה פרס?".
"עוד תראה" האבא חייך, הושיט לנו ידיים. קמנו מן הספסל.
הרחובות נהיו קצת יותר ריקים, האבא ספר בקול את מספרי הבתים. "ארבעים ושתיים, ארבעים וארבע...".
יוזף ואני הדבקנו בקושי את צעדיו המהירים. אבל פתאום נעצרתי.
בקצה הרחוב עמד איש. לבושו היה כשל הפליטים הרבים שבעיר, וצעיף עבה הסתיר על חלקם התחתון של פניו.
האבא נעצר גם כן, וכך גם יוזף.
האיש התקרב אלינו.
באותו רגע כבר הייתי בטוח.
פרצתי בריצה מהירה לכיוונו, "אבא!".
הוא פרש מולי ידיים, עטף אותי בחיבוק.

(הקטעים פורסמו במסגרת האתגר 'נובמבר ספרותי', כאן בקהילה).

יצא קצת ארוך, בכל זאת 31 קטעים... מי שהגיע עד לפה- אשמח אם תיתן קצת ביקורת.
לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.


1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר


2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...


אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."



אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...

אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה