דיון מחושב, ספונטני, או לפי הספר

איך אתם כותבים את הסיפור שלכם?


  • סה"כ מצביעים
    33
  • הוסף לסימניות
  • #2
משתמשת בלוז אמיתי, עוטפת ומרחיבה עם תגובות ותהליכים אמיתיים מתוך שלל ארועים ומעגלים
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
שתי האופציות הראשונות.
לעיתים עולה קונספט כל שהוא, והסיפור מבעבע ונשפך לבדו כהשלמה של תמונת המטרה.
לעיתים, ההחלטה היא: לכתוב! אחר כך נבנית תמונת המטרה עד הפאנ'ץ במרכז.
אצלי תלוי במצבי רוח והשראות, או במטרות משנה כדוגמת אתגר טוב ב"קהילת כתיבה מקצועית"...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כל סיפור חייב פאנץ'?
יש סיפורים שהפאנץ' שזור לאורכם ולרחבם, ויש כאלו בלי- שמספרים את הדבר בעצמו.
ולגבי הקלוץ-קשקס- אממממממ לא חשבתי על זה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
יש גרעין של רעיון. אחר כך מגיע שלב התחקיר, ורק אחר כך הכתיבה.
כמובן השאלה על מה מדובר. אם מדובר בסיפור קצר וקולע (או מחטיא :rolleyes:) כגון הרבה ממה שמועלה כאן בפורום, בדרך כל אין צורך בתחקיר ולא בעבודה סמינריונית... במקרה כזה נראה לי שבד"כ הפאנץ' קיים, וסביבו מוצמדת עלילה כזו או אחרת שתצדיק את קיומו של אותו פאנץ' (ע"ע 'המרק הוא רק תירוץ').
כמובן שאם המדובר הוא בסיפור ארוך ומשמעותי, שם יש צורך במחקר ראוי כדי שפרטי הסיפור וכלליו יהיו מקושרים למציאות כראוי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
כמובן השאלה על מה מדובר. אם מדובר בסיפור קצר וקולע (או מחטיא :rolleyes:) כגון הרבה ממה שמועלה כאן בפורום, בדרך כל אין צורך בתחקיר ולא בעבודה סמינריונית... במקרה כזה נראה לי שבד"כ הפאנץ' קיים, וסביבו מוצמדת עלילה כזו או אחרת שתצדיק את קיומו של אותו פאנץ' (ע"ע 'המרק הוא רק תירוץ').
כמובן שאם המדובר הוא בסיפור ארוך ומשמעותי, שם יש צורך במחקר ראוי כדי שפרטי הסיפור וכלליו יהיו מקושרים למציאות כראוי.
גם בקטע קצר שאני מעלה, נניח, לאתגר, ומקדישה לכתיבה שלו עשרים דקות, אתחיל, בד"כ, קודם באיתור פרטים בשביל אמינות הקטע , ורק אח"כ אכתוב.

לי אישית, הכתיבה יותר זורמת באופן הזה , ויותר קל לי להיכנס לסיטואציה כשהרקע מוכר וברור לי (כמובן שייתכנו גם בהמשך בירור פרטים נוספים שעולים תוך כדי כתיבה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
יש רעיון עמום של פאנץ' או דרך, והוא לוקח קדימה ותופס שליטה ומכתיב מה שיוצא עד הסוף המר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
(זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

להלן החוקים הידועים לי:

חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
נמוך. מאוד נמוך.
אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
(האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

אממה?
אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
פנטסטי, נכון?
אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


ומילה לסיום:
סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

תמיד רציתי למצוא את ההר הבודד הזה, שיש עליו דשא רך, וטרי. שכל מה שמקיף את ההר הזה יהיה עוד הרים.
ששום אדם לא ישהה בקילומטרים הקרובים אלי.
להרגיש לבד.
לבד עם השם.
אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים לומר עליהם תודה, ואני רוצה לדעת אותם, להטמיע בתוכי את המציאות הזאת שסובבת אותי, שהיא רק טוב.
כולם יודעים שאין רע יורד מלמעלה.
לפעמים לא רואים שזה טוב, וחושבים שזה רע. לכן אנחנו מבקשים לראות את הטוב בעיניים שלנו.
עכשיו, בגלות, זה כל כך קשה!
עוד חייל, ועוד ילד.
ומשפחה.
וזה כואב, ושורף. ומסתיר לנו על האמת. ואנחנו באמת חושבים שזה רע. כי איך שבעה חיילים שנרצחים בתוך טנק - זה טוב??
ואני יודעת שאני לא יכולה לומר כלום כי מה אני מבינה ולא חוויתי (ב"ה!) שום דבר מזה. ונכון.
אני רק יודעת על עצמי, שכשאני מסתכלת על המציאות שאני חייה בה, על הפרטים הקטנים שיוצרים את החיים שלי, אני קצת קצת מתחילה להבין, שהחיים שלי טובים!
ולא רק כי הקב"ה לא מוריד לנו רע.
כי גם בכישלון פה, ובהחלטה השגויה שלי שם, ובטעות הנוראית שלי, ובהתחבטות שמושכת את הלב שלי - בכל מקום הוא מזכיר לי:
אם את שם עכשיו, אז את שם.
ועשיתי את זה בשבילך גם אם זה לא נראה לך טוב, וגם אם את עכשיו עצובה, זה כי אחר כך את תרוויחי מזה. ויש תוכנית שלימה שמורכבת מכ-ל כ-ך הרבה פרטים שאת לא יודעת עליה כלום.
רק תסמכי עלי.
תעשי את מה שאת צריכה לעשות, ואני כבר אדאג לכל השאר.
השם שולח לנו מלמעלה את כל הצרכים שלנו.
ומה הוא מבקש מאיתנו?
תמלאו את החלק שלכם בהסכם.
אז, כשעמדתם מסביב להר סיני, הבטחתם:
"נעשה ונשמע".
נתתי לכם את התורה. שנותנת לכם חיים.
אבל, כשאתם מקיימים את רצוני. כשאתם פועלים לפי ציווי התורה.

אז אני משתדלת, לא משקרת שיש לי נפילות. יש.
אבל אז אני חושבת.
השם איתי תמיד, אוהב אותי, ושומר עלי.
הכל ממנו, והכל בהשגחה פרטית.
קמתי בבוקר, הוא החזיר לי את הנשמה שלי. את הנשימה.
המשפחה שלי איתי, חיה וקיימת.
יש לי מה ללבוש.
יש לי מה לאכול.
יש לי בית, מקום שבו אני מוגנת.
אני חווה הצלחות.
ודי טוב לי בסך הכללי(y) (מה שקשה לראות ברגע של דכדוך או תסכול).
ואני חושבת על זה שהכל ממנו, וכמה אני צריכה לומר לו תודה על דברים שנראים בעיניי כל כך מובנים מאליהם.
והמון פעמים אני שוכחת.
ורק כשמגיע משהו לא טוב אני נזכרת לומר לו על מה שכן.
ואני רוצה לומר לו תמיד.
השם, תודה!
לפרוס את הידיים שלי לצדדים ולחבק אותו. ולהרגיש חזק את האהבה שלו שעוטפת אותי, ולא לעזוב לעולם.
ואני רוצה שתבוא הגאולה, שלא יהיה עוד עצב בעולם, וכאב.
ושכל אחד יהיה שמח, ומאושר.
ושיהיה לו טוב, גלוי.
בבקשה השם.
ותודה.

נ.ב
אני אשמח לשמוע מעוד זוויות שונות על דברים פשוטים שאני יכולה לומר עליהם תודה.
תודה!
בעז"ה


יומן קריאה / אם מישהו שומע, מאת אסתר קווין


לפני מספר שבועות ניגשתי אל הספרנית ובפי בקשה מוזרה.
ביקשתי ממנה פשוט סיפור. סיפור טוב.
הספרנית לא הבינה מה אני רוצה, הרי אני בספרייה. השתדלתי לפרט: "לא רוצה כרגע סיפורי דרמה נשיים סוחטי רגש, עם המון מערכות יחסים והרהורים אין סופיים. מצד שני גם לא רוצה ספר אקשן גבריים בסגנון מרגלים- מוסד. רק סיפור. סיפור טוב."
הספרנית עדיין לא הבינה מה אני רוצה. "מה זה סיפור טוב?"
"סיפור עם התחלה, אמצע, וסוף," הסברתי ברהיטות. "שפשוט כיף לקרוא. עלילה, דמויות, כל זה. רק סיפור."
טוב, היא כנראה ראתה שאיתי היא לא תגיע רחוק, ובמלמול לא ברור קמה ופסעה איתי היישר אל עמקי המדור, משם שלפה כמה ספרים והושיטה לידי. אני לצערי חותמת גורלם של ספרים גם על פי הכריכה האחורית, וחלק מהספרים חזרו בחשאי אל המדף מייד לאחר שהספרנית המלמלת חזרה לעמדתה. אחד מהספרים שנותר בידיי הוא הספר "אם מישהו שומע" של אסתר קווין. מבט בכריכה האחורית, התלבטות קלה - ולקחתי הביתה.

(הופס, עצירה רגע: בואו נדבר שניה על כריכות אחוריות. להרבה סיפורים יפים אצלנו יש כריכות אחוריות שפשוט לא ברמה שלהם. הכל מתחיל ונגמר באופנה בלתי מובנת בספרות שלנו, שנוטה לא לכתוב שום דבר ברור בכריכה האחורית מלבד כמה ציטוטים מרחבי הספר. כריכה אחורית, כך לעניות דעתי, נועדה לעשות את תפקידה הקלאסי והצנוע: לתת לנו טעימה מתמצית העלילה. בספר הזה, למשל, היה מספיק לכתוב את התקציר התמציתי ביותר, הנע בין רובוטים מעופפים, שדרן שסוחף את אמריקה ואמונה ביכולות הפנימיים, והייתי לוקחת את הספר בחשק רב יותר. ומכאן קריאה לכל כותבי הכריכות האחוריות באשר הם: אפשרו להן לעשות את מה שהן נועדו לעשות. אם לַסֵּפֶר שלכם יש מה לְסַפֵּר, אין שום צורך להחביא את זה תחת כמה ציטוטים מלהיבים. פשוט תכתבו את זה.)

למעשה, מייד כשהתחלתי לקרוא את הספר, קלטתי שיש לי ביד סיפור טוב.
מהר מאד נשאבתי לספר. זה היה מעניין. הכתיבה טובה, אפקטיבית, לא מתאמצת ולא עמוסה.
קווי העלילה נעים בין שני סיפורים המתרחשים במקביל: האחד, מסופר בגוף שלישי, הוא של משפחה אפרפרה ולא חשובה עם אבא צולע שמנהל קו טלפוני נידח, בן עם שאיפות כלכליות, ומערכת יחסים משפחתית מורכבת. קו העלילה השני מתרקם בגוף ראשון, על ידי אמו של יודי וחמותה של רוחי, שמתמודדת עם השונות שלהם ועם תוצאותיה.

אז בואו נדבר על הספר, וכרגיל, מתוך נקודת מבט של כותבים, שאוהבים לשלות תובנות על הכתיבה שלהם מכל דבר שמכיל אלף בית:)


מה אהבתי:
  1. את מה שלא כתוב
שאלתם את עצמכם פעם עד כמה הקורא שותף בסיפור שלכם? הנה וורט קטן ומיוחד, שיוכל להבהיר לנו את העיקרון הסופר-חשוב של שותפות הקורא בסיפור: אחת הסיבות לכך שהאדם נברא כך שהוא יצטרך לעבוד ולעמול עבור קבלת הטוב, היא כיוון שהוא מטבעו אינו אוהב לקבל "לחם חסד", או בלשון הקבלה- "נהמא דיכסופא", לחם בושה. ונשאלת השאלה: מדוע, אם כן, לא ברא הקב"ה את האדם עם טבע שונה, שבו לא תהיה לו בעיה לקבל לחם חסד, מבלי לחוש בושה? בתורת החסידות ניתנת לכך תשובה עמוקה ומעניינת מאד: הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה ברא את טבעו של האדם כך, היא מכיוון שהוא רצה שהאדם יהיה כביכול שותף במעשה בראשית. כאשר האדם בוחר בטוב- הוא כביכול שותף להקב"ה בבריאה, בכך שהוא הופך אותה להיות שלימה יותר.

אם נקח את זה להבדיל לכתיבה, טמון כאן סוד עמוק וחשוב מאד: גם בקריאה, התשוקה האנושית ליצירה ושותפות - לא נעלמת. הקורא לא רק רוצה לצפות ביצירה המתהווה, הוא רוצה להיות שותף. שותפות נוצרת כאשר חסרים חלקים בפאזל, בין אם אלו תובנות רגשיות עדינות ובין אם אלו פשוט סימני שאלה מסקרנים בנבכי העלילה. כאשר הכותב לא מגלה הכל במפורש, ומעניק לקורא הזדמנות להבין דברים ולהסיק מסקנות בכוחות עצמו, הוא בעצם מוציא אותו מעמדה פסיבית של קורא בלבד, ומעניק לו את המתנה הגדולה ביותר: את השותפות ביצירה.

ומכאן נחזור לספר "אם מישהו שומע"- במהלך הסיפור אנחנו נחשפים למורכבות מעניינת בין האבא, יעקב שלמה, לבני משפחתו, שבאה לידי ביטוי בדיאלוגים או במעשים, שעל ידם אנחנו מבינים את מה שמתחת לקרקע. עד שלב מאוחר יחסית בסיפור, שום הצהרה בומבסטית בנוגע לכשלים הטמונים במערכות היחסים המשפחתיות לא מוגשים עבורנו, הקוראים, על מגש של כסף; אנחנו בונים תובנות על סמך רמזים בלבד.

"אני חייבת לחזור לארץ כמה שיותר מהר, אבא לא במיטבו."
"איך הוא מרגיש, באמת?"
"מסכן," משיבה זהבה בקיצור.


וזה משהו שאני אוהבת. אני אוהבת את העונג הטמון בהבנה איטית, שהולכת ומתבססת פרק אחרי פרק; את היכולת להיות עירנית וחושבת במהלך קריאה, ואפילו את חוסר המושלמות המפתיע, הלא קלאסי, המוצג בסיפור, שיש בו יופי בפני עצמו.

  1. הלחץ
ואז היא הציצה מאחורי כתפו של אבא שלה. "וואו!" היה מה שאמרה, שולחת ידיים. "מה זה?"

נקודה יפה נוספת היא העובדה שלקראת סוף הסיפור, מתווספים גורמי לחץ. סוף הסיפור כאן נדמה למפת ניילון דקה שהטילו עליה עוד ועוד חפצים במרכזה, והיא הולכת ושוקעת תחת המשקל הגדל; מצד אחד נטישה על סף הדלת, מצד שני מעצר על ידי האף בי איי ומצד שלישי נסיון התאבדות הרסני של רובוט; כמה תפניות עלילה שבכולן טמון אפקט הלחץ יוצרות מערכה שקשה לעזוב מהיד. לחץ נוצר על ידי כח מנגד חזק- כמו אויב שהולך ומתחזק, או זמן שהולך ואוזל- ובדיוק כמו פפריקה בתבשיל עוף מרוקאי, כדאי להוסיף אותו בנדיבות למערכה השלישית- זה יעשה לה רק טוב.

  1. המסר
"עכשיו אני מבין מה קורה פה." הוא מסיט את מבטו מארשת פניו התובעניות של האיש.
"ולפני כן?"
"לפני כן?" קולו של יעקב שלמה איטי. "לפני כן לא ידעתי בכלל שמישהו שומע אותי."


המסר מאד מאד יפה בעיניי. התסריט של הספר לא מופרך או פנטזיונרי, ובדרכו השקטה והפשוטה הוא מגיש אמת נכונה מאד: יש בך כוחות שאתה לא מודע לקיומם. וכן, הקול שלך חשוב בעולם. הוא נועד להישמע.



אז לסיכום- קיבלתי מה שרציתי. ספר שיעביר אותי בין כמה קווי עלילה באופן בהיר ומסקרן, מבלי לייגע את מוחי בשאלה מי אמר למי ומדוע; שסיפק מתח ועניין ובו בזמן דילמות רגשיות ויחסים בין אישיים בלתי מושלמים; ושייתן לי מסר שלקחתי, ובשמחה. כל מה שצריך, בעצם, בסיפור.
פשוט סיפור טוב.


תודה שהייתם איתי עד כאן :)
אם קראתם את "אם מישהו שומע" – אשמח ממש לשמוע מה חשבתם. ואם אתם מכירים סיפורים טובים נוספים- תדעו שאני בהחלט ממשיכה לחפש:)




-
לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה