שיתוף - לביקורת מים רבים לא יוכלו

[היום כאן]

גילוי נאות: זו פעם ראשונה שאני משתפת וזה הקטע שאיתו התקבלתי לקהילה
(מי שכבר ראה ותהה מה קרה, העליתי ומחקו לי כי שכחתי לחתום על התקנון. והנה אני כאן שוב..)

מחכה לחוות דעתכם החשובה


מארטן ישב על המיטה בפנים מכווצות בפחד. "הייתי בטוח שלא תאהב אותי יותר. ש.. שבגלל מה שעשיתי אתם.. תשלחו אותי מפה.." הוא השתנק. ופתאום היה נראה פגיע כל כך. היל הושיט את ידו בעדינות, והרים את סנטרו של מארטן "אני אוהב אותך כל כך, בן שלי. כל כך." הוא הוריד מצווארו את השרשרת עם המפתח ותלה אותה לצווארו של מארטן "תרד עכשיו למעבדת האלכימיה, ותערוך את הניסוי שכתוב כאן" הושיט לו היל את המגילה שהחזיק. "יש לך שעתיים לחזור לפה עם מסקנות". מארטן הסתכל בחשש על המגילה, לקח אותה בהיסוס, התרומם באיטיות מהמיטה, ויצא מהחדר. היל התנשם בכבדות, ואחר יצא גם הוא.

המדרגות שהובילו למרתף היו חשוכות וחלקלקות משנים. מארטן פסע בזהירות, כשהוא חובק בידו את גוויל הקלף. בסוף גרם המדרגות ניצבה הדלת. הוא הסיר בזהירות את השרשרת ופתח לרווחה את דלת העץ, כשהוא מתגבר בקושי על הבהלה שעוררה בו החריקה. מארטן הדליק את הלפידים הקבועים בקירות, ונפנה לפתוח את ההוראות שהעניק לו אבא.
היל נכנס גם הוא למעבדה, ומארטן נשך את שפתיו בעצבנות.
ההוראה הראשונה היתה לא הגיונית בעליל. "להדליק את הכבשן? הכבשן הגדול?" שאל ספק את עצמו ספק את אביו שעמד בפתח והביט בעיניים מצומצמות על מעשיו. היל השמיע המהום קל שהיה אמור להוות אישור. הפליאה של מארטן היתה הגיונית בהתחשב בכך שגם בימיה הטובים של המעבדה, לא דלק הכבשן. אך לא נותרו לו מידי הרבה ברירות והוא השליך את אחד הלפידים לתוך כבשן בגודל חדר שעמד בפינה הרחוקה. הלהבה הענקית, שסנוורה אותו עד דמעות, והחום שהיווה ניגוד מהמם לקרירות במרתף, כמו הדביקו אותו למקומו. רק כחכוח מהאזור המשוער של אביו גרם לו להתנתק ולהסתובב חזרה לשולחן.
ברגעים הבאים הסתובב מארטן בחדר ואסף כלים מכל הבא ליד. משורות, כוסות, דליים, נערמו על גבי השולחן. הוא נפנה לחבית שעמדה בסמוך לשולחן והתחיל למלא את הכלים במים. ההוראה הבאה גרמה לו לכווץ את עיניו בחוסר הבנה. האש ריצדה בעליזות חמימה מאחוריו, הוא לקח בידו דלי מים ופנה בצעד נחרץ לכיוון הכבשן. מתוך תקווה לסיים עם השטות הזו כמה שיותר מהר ולחזור להתחפר במיטה. זרם המים עמעם לרגע את האש שהמשיכה לרקוד כאילו כלום. עוד דלי, ועוד כוס, קנקן, משורה, נשפכו אחד אחרי השני כשהלהבה הענקית צוחקת למולם בהבהוב שהיה נראה למארטן מלגלג לרגע.
הוא הסתובב לאחור, היל כבר לא היה שם, ומארטן, נואש מלכבות את האש בעזרת דליי המים הבודדים, יצא מהמעבדה, ועלה בצעדים כבדים את המדרגות שהיו נראות לו חשוכות יותר מאי פעם.
הדלת של החדר, שמישהו החליט לשמן לאחרונה, נפתחה באיטיות מרגיזה. החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה, השמש שלחה דרכם קרניים מלגלגות. מארטן נשכב על המיטה בנעליו, מתעלם מהסדין הנקי שאימו פרסה לפני כמה דקות. הוא שכב אפרקדן מיואש ומבולבל, תוהה מתי הפך אביו לאכזרי כל כך, שבעוד 'אהבה' על שפתיו, הוא שולח אותו למשימות מטופשות חסרות עניין. ידו נתקלה בפיסת קלף שהיתה מונח באדישות על השידה הקטנה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אוהב, אבא". זה היה מוזר יותר מכל השעתיים האחרונות, והמאמץ המחשבתי לפענח את כתב החידה שהשאיר לו אביו שיחרר בו משהו.
הפנים המכווצות רפו, והיל שעלה לחדר בשביל לבדוק אם בנו הבין את הרמז, מצא את מארטן ישן עם ארשת מחוייכת כשהוא חובק לליבו את הקלף.