מי שמשמין לא מפחד

[מ"ם]

ב"ה.

מדהים עד כמה שאנשים נוטים להתכחש לדברים שלא נעימים להם ולא חיים בשלום איתם.

זה קורה גם כאן בפורום: ניקח לדוגמה את בעיית השתייה עליה רמזתי לא-פעם. יושבים האנשים החשובים וחושבים: מה, בינינו, בין כל השפויים, הנורמליים, היפים והחכמים, המסורקים המגוהצים והמגולחים למשעי – יש מישהו שמטביע יגונו ביין? ס'פאסט נישט. לא מתאים לנו. אז מה נעשה? אה! הוא בוודאי צחק, הליצן. הוא בטח התלוצץ, הבדחן. ברור שהוא התבדח, המוקיון. - איזו בדיחה מוצלחת! חה חה חה.

אבל זה היה רק המשל של הדוגמה. הדוגמה של המשל התרחשה בשעת ערב מוקדמת אמש, ברחובה הראשי של שכונת בקעה (בעצם, אין לי מושג אם זהו רחובה הראשי או סתם סימטה. נהירין לי שבילי בקעה כשבילי דנהרדעא וכשבילי דרקיעא).

כזכור, לחץ עליי הבוס לצאת איתו להליכה יומית. וכשהבוס לוחץ – זה כואב. אז אתמול בבוקר היה לנו דיון מזורז על הנשוא והנושא ובעיקר על המושא והמשא. העניין נסגר ברוב מוחץ ולוחץ, ואפילו הצלחתי לסחוט ממנו חופשה בתשלום לחנוכה, כך שאוכל לטוס לבקר את הבנים.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו באותו ספק רחוב ספק סימטה, ובו שלטי "שרותי בריאות כללית" (שב"כ!) ועיריית ירושלים המסמנים את מסלול ההליכה. רכב השרד חונה בסמוך והבוס פוזל אליו בגעגוע, אבל נחוש בדעתו להתחיל את ההליכה.

הוא מתגלגל לעבר השלט וקורא אותו בעיון. "זה 5 קילומטר!" הוא קורא בהשתאות. "חשבתי בטעות שרק 4!"

"באמת?" אני. "כי אם במסלול הזה מורידים 5 קילו למטר, אז תוך 30 מטר אתה נראה כמו גלדיולה, ואני, כנראה איעלם לגמרי"...

הוא לא ממש הקשיב. והפעם זה בדוק, לא כמו במקרה של שמשון. הוא מצא בסוף השלט משהו מעניין. "ברוך, בוא הנה. יש כאן על השלט תרגילי חימום שצריכים לעשות לפני ההליכה".

"לא מאמין בזה".

"נו, אל תיתן לי לעשות אותם לבד... אתה רוצה לשלם על הבייגל בעצמך?"

זה היה איום כביר צבוע בצבעים של גבינת שמנת ורוטב צ'ילי. והנה אני מוצא את עצמי לצד הבוס, מותח רגליים על הספסל, 30 שניות לכל כיוון. לו הייתה מצלמה בידי – היו כל עובדי המשרד זוכים מחר לשעה של קורת רוח מול תיבת המייל שלהם. אבל אין, והם יצטרכו להסתפק בתיאור מפי. אינה דומה שמיעה לראייה.

סיימנו.

"צריכים לנוח קצת מהתרגילים הללו?" מתנשף הבוס.

"לא נראה לי". אני משיב בעדינות מירבית. "חשוב להתחיל מיד, כדי שלא יאבד האפקט. אם מחכים – צריך תרגילים שוב".

"אבל לא אמרת שאתה לא מאמין בזה?"

"אני – באמת לא מאמין. אבל למי שמאמין – זה עובד ככה".

(משהו כמו היהודים הראשונים בארצות הברית שמפחד היטמעות בגויים היו משננים לילדיהם: "יש אלוקים אחד – ואנחנו לא מאמינים בו").

"שתהיה לי בריא, ברוך. מה הייתי עושה בלעדיך?"

וצועדים שנינו ברחוב יהודה, דרך בית לחם, מטפסים לשדרת דרך חברון, ו...

"ברוך, חכה רגע! אל תרוץ!"

בחייכון וביומיכון שלא רצתי בכלל. את ג' הפסיעות שלפני שמונה עשרה אני כבר פוסע יותר מהר. ובכל זאת הוא מפגר. אחריי.

עצרתי. הוא מגיע אליי מתנשמף בכבדות.

"אוי, ברוך. ברוך... זה מסלול הליכה זה, לא מסלול ריצה!" הוא מתלונן בין נשימה לנשימה.

"אני רץ?" מיהרתי להתגונן. "אל תשכח שזה 5 קילומטר לשעה המסלול הזה... חייבים לעמוד בקצב!"

הוא מביט בי בייאוש. "חבל, הייתי בטוח שזה מסלול של 4 קילומטר. לא לקחתי בחשבון"...

"וחוץ מזה" אני מנמיך קולי כממתיק סוד. "שעוד חצי שעה הבייגל נסגר..."


דרך חברון, החשמונאית, שוב דרך בית לחם, וימינה לזרובבל... (המסלול ממשיך ימינה לזרובבל, הבייגל זה ישר בדרך בית לחם פינת יהודה).

"שנייה", הוא עוצר אותי. "בוא ננוח רגע על הספסל, אני צריך לעשות שיחה חשובה".

"מנוחה זה חשוב", אני לא מתווכח איתו לרגע באשר למניעיו (וזה המשל של הדוגמה), וצונח לצידו על ספסל ברזל גס של עיריית ירושלים.

"מה עם השיחה?" אני שואל אחרי 5 דקות של נשימת אויר הרים צלול כיין, כאשר שום רכיב סלולרי לא מופיע בידיו.

"חכה, תן להסדיר את הנשימה"...

"יודע מה?" הוא אומר אחרי כמה דקות. "אני בניתי על 4 קילומטר, לא על 5. אולי נעצור כאן?"

"עוד קצת וזהו?" אני מנסה. בכל זאת, עברנו כשליש המסלול בלבד!

"בסדר, עד הבייגל"...

מה יש לומר, הבייגל היה טעים מאוד. ומי שמשמין לא מפחד. את הכולסטרול לא לאבד.