שיתוף - לביקורת מכחול של קימה

[ח.ד. וחלק]

בס"ד
עלה כבר באתגר דו שבועי אבל נראה לי שזה גם קטע בפני עצמו.


אחח. שוב זה קרה. למה הם לא מתחשבים בה? יכולה רק לדמיין את התגובות שיגיעו בימים הקרובים, שיציפו אותה.
והן לא יהיו טובות.
בכלל לא.

אוף! כשהתחילה את דרכה בעיתון, לא דמיינה את תוצאותיו. היא פותחת את המייל, אימייל חדש. שופכת דיו דיגיטלי, כותבת עצבים, מוחקת. כותבת שוב. 'שליחה', המייל נשלח ליעדו.

בערב מצלצל הנייד. רותי העורכת, כך מודיע הצג. היא מרימה. "למה את לא עונה למייל? תגידי, ככה לכתוב ולהיעלם מהרדאר? באמת אני שואלת!" הופה! הצליחה להרגיז את העורכת המהוללה! איזה יופי.

"סליחה, לא ישבתי על המייל מאז" היא מתנצלת, "אבל יכולת להתקשר, לא?" נזהרת לא לעבור את הגבול.
"זה מה שעשיתי, באמת! טוב נו, לא משנה" העורכת מתקרקעת, "בכל אופן - את רצינית במה שכתבת? את יודעת שאת לא דייקת בכמה פרטים, אנו עושים ככל שביכולתנו, וזה לא מעט".

"יודעת, יודעת. אבל הפעם הגבול נחצה. הקוראים יאכלו אותי בלי מלח! ככה לטעות?" עצביה ניעורו "עד עכשיו הבלגתי בהבנה, בסדר, קורה, בני אדם טועים. אבל עכשיו? אחרי הטעויות המחרידות האלה - איני יכולה עוד לשתוק", התפלספה בפשטות. "אה, וזה סופי" הוסיפה מהר. החלטתה כבר התקבלה.

טוב", נאנחה העורכת, "ננסה לתקן וללמוד מהשינויים, שיהיה לך הצלחה בדרך החדשה". שוין, ימצאו מישהו אחר, היא בטוחה. למרות התגובות הנלהבות שהגיעו עליה ועל מדוריה.

"תודה לך, יום טוב".

השיחה נותקה, ועל הצג הופיעה, שלא במפתיע, שיחה נוספת. תמר. "הלו?"
"כן, עדינה?" היא הייתה מסוייגת, "לגבי הסיפור שלך בעיתון, אה.."

"אני יודעת", היא קוטעת אותה, "היו שם שגיאות רבות, אבל הן לא באשמתי, רוצה לדבר עם העורכת?"

. . .​

בבוקר היא שוב על המחשב, קוראת שוב את המייל הנזעם ששלחה אתמול, מסכימה שוב עם כל מילה. היא מרוצה מההחלטה ובטוחה שזה ישתלם לה. נזכרת שוב בשיחות הרבות שהדפה אמש. נאנחת.
רואה גם את ההודעות המופתעות של העורכת. מכתב פרידה. מרגש.

מנחם מסכים איתה, "את צריכה לעשות מה שטוב לך, אם העניין של העריכה מפריעה לך - זכותך לעזוב!"
מעולה. והיא עזבה. בימים הקרובים יגיעו הצעות חדשות. דרך חדשה לפניה. היא בטוחה בכך.

. . .​

אבל ההצעות לא הגיעו. יבש מעיין הרדיפה אחריה. ימים חלפו, ושבועות, אבל משום מה אבדו הבקשות. הסופרת המוערכת, זאת שקיבלה אינספור פניות מכל המגזינים המכבדים את עצמם, זאת שהעורכים כולם כבר ידעו שאין להתעסק איתה, היא רוצה עבודה מושלמת, זאת שהזדעזעה מכל טעות וגרמה כאב ראש לא קטן לאלו שערכו את כתביה - מצאה עצמה לבד.

את מנחם זה לא הדאיג. "את צריכה אולי לחשוב על כיוון אחר, לא להמתין לשווא לאלו שמחפשים אותך, לא לחכות באפס מעש שירדפו אחרייך" אמר יום אחד בארוחת הערב, "תתחילי לשלוח בקשות ותראי שזה היה רק זמני. כשייזכרו בך, הם יקפצו על המציאה. אני בטוח".

טוב, היא שמעה לעצתו והחלה שוב לפרסם, לשלוח בקשות, להציע את עצמה בתור כותבת ועורכת.

זה הוכיח את עצמו. למחרת הגיעה הצעה מפתה של מגזין מכובד מאד החפץ בעורכת למוספי החג שלו. היא הלכה על זה. שולחת אישור. דוגמאות. הצעת מחיר, פירוט.

היא לקחה את המשימה. החומרים זרמו אליה והיא החלה לעבוד. דף אחר דף, מילה במילה. העריכה שלה מהנוקשות הן, והיא הוכיחה את העובדה הזו, באינספור מחיקות. תיקונים, טיוטות. המקלדת שלה עבדה על פול מרץ והתקתוקים דפקו בקצב.

בסוף עמדו לפניה קבצים מלאים. על הכל היא עברה. שיפרה. שיפצה. זה השתלם לה. היא הביטה במעשי ידיה ותחושת סיפוק מילאה אותה. רפרפה בקבצים, מדמיינת אותם מודפסים. עם הריח הכה אהוב עליה, דפים של עמל שיראו אור ויביאו פידבקים.
. . .
לזה היא לא ציפתה. מיד במוצאי חג ראשון היא קיבלה את השיחה הראשונה, והיא הייתה רחוקה מלהיות טובה.
האיש הנזעם מעבר לקו גרם לה לרוץ אל המחשב. לפתוח מייל.

השולח הוא 'מערכת מגזין עתיד' והתוכן לא מלהיב. בלשון המעטה. את הצרחות שהתבטאו במילים, ניתן היה לשמוע ולהתחרש. אחרי גל האשמות וגידופים הגיעה ההודעה הלקונית כי היא מועפת אחר כבוד. המגזין לא רוצה יותר שום קשר עמה.

חיוורת, היא פתחה שוב קבצים, מדפדפת כאחוזת טירוף. עוברת שוב על התוכן הערוך. מילה במילה. הכל מושלם! היא לוקחת נשימת הרגעה. אנחת הקלה בוקעת מגרונה. מה לא טוב בזה, למען ה'? איפה היא טעתה?

רגע! פותחת שוב מייל. נזכרת במשהו. 'נשלח', היא נכנסת. רואה את מה ששלחה למגזין. אלוקים!! היא שלחה לדפוס את התוכן הלא ערוך! לא! זה לא קורה לה! זיעה קרה שוטפת את גופה, מעבירה בה צמרמורת. איך, לכל הרוחות, זה קרה לה? איך??

. . .​

בבית זה מגיע. גל בכי עובר בה, נוטל עמו כאב ותסכול. היא בוכה את נשמתה אל מול הטישויים שמנחם מגיש לה. הדמעות זולגות בחופשיות, היא מתייפחת. מנחם לצידה, שותק. תומך. נותן לה לפרוק. הבכי עושה לה טוב. רגשות קשות נפלטות החוצה, בדמעות ספוגות כעס עצמי ומרירות אינסופית.

היא מצאה עצמה בשפל הכי גדול שאליו בן אנוש מסוגל להגיע. הבניין שהקימה בעשר אצבעותיה, המגדל העצום שבנתה ביזע, קרס אל תוך עצמו, מקריס גם אותה אל תוך עצמה. העריכה המוקפדת המפורסמת שלה, חזרה אליה בבומרנג כואב ושורף שלא נותן מנוחה.

הדמעות מיטיבות עמה. היא מרגישה את זה. מוציאה מעצמה אשמה. מתמלאת רצון עז לתקן, להתחיל מחדש. להיבנות מהנפילה, לקום מהכישלון. להתרומם מהקושי.

. . .​

והיא הצליחה. זה לקח אמנם זמן, ואכזבות. אבל היא התמידה. כשבעלה מעניק לה תמיכה וגב, כשהרצון שלה עז מתמיד. שולחת התנצלות עמוקה לרותי, בתוספת בקשה. מצרפת גם סיפור כאוב, על רצון לצפצף על כולם, על תחושת ביטחון מזויפת, על נפילה וכישלון מחפירים. ובעיקר על קימה והתאוששות. על לקיחת אחריות.

על למידה מהטעויות.

אשמח לתגובות והערות.

 

[מ. ש]

זה ממש סיפור לעיתון.