הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
אמנם לא בדיוק קורונה, אבל לא רחוק משם...
אנחנו משפחה ליטאית סטנדרטית די צעירה מבני ברק.
לפני כמה שנים במוצ"ש אחד לקראת חנוכה, אשתי השתעלה ושמה לב שיוצא לה דם מהגרון תוך כדי שיעול, והיא הרגישה גם קצת קושי בנשימה.
למחרת קפצנו ליתר ביטחון למיון במעייני הישועה לוודא שהכל בסדר. בדקו פה ושם והיה נראה שהכל בסדר, אבל החליטו לעשות CT ליתר ביטחון.
חיכינו ב"וילון" שלה עד שיגיעו תשובות, ופתאום קופצים עלינו בבת אחת קבוצת רופאים ואחיות עם מסכות על הפנים שכיום לצערנו מוכרות לכולם - מיד לבידוד!!!
מה קרה? למה? מה עשינו? חשד לשחפת! מי שחפת? מה שחפת? איך יכול להיות? זה לא משהו שכבר פסה מהעולם? אין מה לעשות. זה מה רואים בסיטי.
לא עזר כלום. יש נהלים. משרד הבריאות הקים מחלקה אחת בארץ בבית חולים בשם "שמואל הרופא" בבאר יעקב, והוא דורש לרכז רק שם את כל מקרי השחפת בארץ.
הוזמן אחר כבוד אמבולנס פרטי שהצוות שלו עטוי מסכות, גם אנחנו כמובן קיבלנו מסכות, ונוסעים לשמואל הרופא.
הגענו לשם וחשכו עינינו. מחלקת הריאות המדוברת מאוכלסת אך ורק בסודנים ואריתראים, וצוות רפואי (נחמד - יש לציין) שלא עברו תחת ידיו יותר מידי חרדים אי פעם...
אשתי שאלה בפחד את האחות הראשונה שהגיעה אלינו, זה לא מפחיד להיות פה עם כל החבר'ה האלה? אז היא ענתה לה שבחדר ממול יש אסיר אריתראי שחלה בשחפת, אז יש שוטר שיושב כל הזמן בפתח החדר שלו, כך ש"אין בכלל מה לפחד"...
(במאמר המוסגר 1 - במהלך האשפוז של אשתי הסתיים תוקף המעצר של האסיר, כך שהשוטרים הלכו והאסיר נשאר חופשי לנפשו ככל חולה אחר.
במאמר המוסגר 2 - שנתיים וחצי לאחר מכן, אחת האחיות שהכרנו במחלקה - רחלי ברוך - נדקרה שם במחלקה ע"י אריתראי שלא היה מרוצה ממשהו)
הודענו לצוות בצורה הכי החלטית שאפשר - שאני נמצא עם אשתי באש ובמים ולא זז ממנה.
הם היו המומים מהרעיון (אחרי הכל זה "ה"מחלקה לחולים בבידוד!) אבל הבינו שאני רציני, אז אמרו לי שכיוון שעכשיו כבר לילה, אז חד פעמי הם מרשים לי להשאר איתה עם מסכות בלילה הזה, אבל מחר אצטרך ללכת.
למחרת בבוקר השוויגער שלי התקשרה ללשכה של ליצמן, אני לא יודע בדיוק עם מי מהעוזרים שלו היא דיברה,
היא התחילה לתאר להם שזה "שרה בבית פרעה" וכו' וכו', הם אמרו לה "זריז, אין ענין להתפייטות עכשיו, פשוט תגידי מה את מבקשת ונתקדם". אז היא אמרה שהיינו רוצים להיות ביחד לאורך כל הדרך, ובחדר משלנו ללא חולים נוספים, ושידאגו לתת לנו מה שצריך. אוקיי, שמענו, נשתדל. רפואה שלמה וכל טוב.
למעשה: נשארתי שם את כל השבוע וחצי יחד עם אשתי בלי שאף אחד יגיד מילה, ואפילו הרשו לי לישון על המיטה הרשמית של בית החולים הסמוכה למיטה של אשתי; לא הכניסו לנו אף אחד אחר לחדר; ראו והעלימו עין מנרות השבת ולאחר מכן נרות החנוכה שהדלקנו בחדר חרף הוראתם המפורשת; ובליל שבת שמענו פתאום צעקות ו"אקשן" מהחדר של האסיר, ביקשתי מהאחיות שיביאו לי מפתח כי אני רוצה לנעול את החדר שלנו - וקיבלתי! מי שמע על כך שחולה ינעל לעצמו את החדר בבית חולים וישאיר את הצוות בחוץ זקוק לחסדיו בשביל להכנס...
ביום השחרור כשמנהלת המחלקה באה לביקור האחרון לפני השחרור, לא התאפקתי ושאלתי אותה, "תגידי, התקשרו אליכם ממשרד הבריאות בקשר אלינו"?
היא שאלה אותי למה אני שואל? אמרתי לה ששמתי לב שקיבלנו פה תנאים משופרים, והיות ודיברנו על זה עם הלשכה של ליצמן, רציתי לדעת אם זה קשור.
אז היא אמרה לי, ש"היה באמת משהו כזה שהתקשרו אלי מהלשכה של ליצמן, אבל זה בכלל לא קשור, אצלינו כל אחד מקבל את התנאים הכי טובים ובלה בלה בלה"...
אז זהו. שבכל יום רגיל וקל וחומר בימים האלו בטוח עמוסים שם מעל הראש בלעזור לכל עם ישראל, ולא חושב שלמישהו שם יהיה זמן לקרוא את המגילה שלי,
אבל מי יודע אולי ביום מן הימים הם יגיעו לפוסט הזה איכשהו - אז אני מודה לכל הצוות שלהם מעל במה זו, יישר כח גדול ותזכו תמיד רק לעזור ליהודים ושכולם יהיו בריאים!
ואולי כבר אנצל הזדמנות זו להודות לעוד כמה אנשים / ארגונים נפלאים שלא יודע איך היינו מסתדרים בלעדיהם:
לארגון הנפלא "מפעל חסד" שהציל אותנו פשוטו כמשמעו עם סעודות השבת. בלעדיהם היה לנו לבן וגבינה לסעודה ראשונה שניה ושלישית. (כל שאר האוכל היה רבנות במקרה הטוב).
לרב יעקבזון, רבה של באר יעקב, שירד בעצמו אל בית החולים והשאיל לנו בית חנוכיה, ולאחר הדלקת נרות חזר והפתיע אותנו עם מגש של סופגניות וסעודה כיד המלך...
לרב מנדלסון, רכז עזר מציון בבאר יעקב שארגן לנו "סטוק" ענק של מיני מאפה, שיהיה לנו אוכל נחמד בכשרות נורמלית.
לרב אליעזר קפלן, סגנו של הרב פירר, שתמך בנו לאורך כל הדרך, והתקשר מעצמו שוב ושוב להתעניין במצב הרפואי.
ולמשחקייה של עזרה למרפא על כל הצוות שלה, שדאג להעסיק את הילדים שלנו בתקופה הקשה של הטיפול במחלה (שאגב לא היתה שחפת קלאסית, אלא זן אחר שלא מדבק, ו"רק" דרש טיפול מטורף של 18 חודשים...)
ולעזר מציון ששלחו לנו אוכל לשבתות הראשונות אחרי האשפוז, עד שאשתי התחילה טיפה לעמוד על הרגליים.
וכמובן כמובן, לבורא עולם ששלח לנו את כל האנשים הנפלאים לאורך כל הדרך, וכמובן גם על כך שבסופו של דבר כל הסיפור מאחורינו...
הכל "צף לי" מחדש כשאני רואה את המסכות / בידוד / עבודה מעל הראש בלשכה של הרב ליצמן / ואפילו בית החולים שמואל הרופא שמתכננים לפתוח בו מחלקת קורונה...
בשורות טובות ובריאות לכולם!
אמנם לא בדיוק קורונה, אבל לא רחוק משם...
אנחנו משפחה ליטאית סטנדרטית די צעירה מבני ברק.
לפני כמה שנים במוצ"ש אחד לקראת חנוכה, אשתי השתעלה ושמה לב שיוצא לה דם מהגרון תוך כדי שיעול, והיא הרגישה גם קצת קושי בנשימה.
למחרת קפצנו ליתר ביטחון למיון במעייני הישועה לוודא שהכל בסדר. בדקו פה ושם והיה נראה שהכל בסדר, אבל החליטו לעשות CT ליתר ביטחון.
חיכינו ב"וילון" שלה עד שיגיעו תשובות, ופתאום קופצים עלינו בבת אחת קבוצת רופאים ואחיות עם מסכות על הפנים שכיום לצערנו מוכרות לכולם - מיד לבידוד!!!
מה קרה? למה? מה עשינו? חשד לשחפת! מי שחפת? מה שחפת? איך יכול להיות? זה לא משהו שכבר פסה מהעולם? אין מה לעשות. זה מה רואים בסיטי.
לא עזר כלום. יש נהלים. משרד הבריאות הקים מחלקה אחת בארץ בבית חולים בשם "שמואל הרופא" בבאר יעקב, והוא דורש לרכז רק שם את כל מקרי השחפת בארץ.
הוזמן אחר כבוד אמבולנס פרטי שהצוות שלו עטוי מסכות, גם אנחנו כמובן קיבלנו מסכות, ונוסעים לשמואל הרופא.
הגענו לשם וחשכו עינינו. מחלקת הריאות המדוברת מאוכלסת אך ורק בסודנים ואריתראים, וצוות רפואי (נחמד - יש לציין) שלא עברו תחת ידיו יותר מידי חרדים אי פעם...
אשתי שאלה בפחד את האחות הראשונה שהגיעה אלינו, זה לא מפחיד להיות פה עם כל החבר'ה האלה? אז היא ענתה לה שבחדר ממול יש אסיר אריתראי שחלה בשחפת, אז יש שוטר שיושב כל הזמן בפתח החדר שלו, כך ש"אין בכלל מה לפחד"...
(במאמר המוסגר 1 - במהלך האשפוז של אשתי הסתיים תוקף המעצר של האסיר, כך שהשוטרים הלכו והאסיר נשאר חופשי לנפשו ככל חולה אחר.
במאמר המוסגר 2 - שנתיים וחצי לאחר מכן, אחת האחיות שהכרנו במחלקה - רחלי ברוך - נדקרה שם במחלקה ע"י אריתראי שלא היה מרוצה ממשהו)
הודענו לצוות בצורה הכי החלטית שאפשר - שאני נמצא עם אשתי באש ובמים ולא זז ממנה.
הם היו המומים מהרעיון (אחרי הכל זה "ה"מחלקה לחולים בבידוד!) אבל הבינו שאני רציני, אז אמרו לי שכיוון שעכשיו כבר לילה, אז חד פעמי הם מרשים לי להשאר איתה עם מסכות בלילה הזה, אבל מחר אצטרך ללכת.
למחרת בבוקר השוויגער שלי התקשרה ללשכה של ליצמן, אני לא יודע בדיוק עם מי מהעוזרים שלו היא דיברה,
היא התחילה לתאר להם שזה "שרה בבית פרעה" וכו' וכו', הם אמרו לה "זריז, אין ענין להתפייטות עכשיו, פשוט תגידי מה את מבקשת ונתקדם". אז היא אמרה שהיינו רוצים להיות ביחד לאורך כל הדרך, ובחדר משלנו ללא חולים נוספים, ושידאגו לתת לנו מה שצריך. אוקיי, שמענו, נשתדל. רפואה שלמה וכל טוב.
למעשה: נשארתי שם את כל השבוע וחצי יחד עם אשתי בלי שאף אחד יגיד מילה, ואפילו הרשו לי לישון על המיטה הרשמית של בית החולים הסמוכה למיטה של אשתי; לא הכניסו לנו אף אחד אחר לחדר; ראו והעלימו עין מנרות השבת ולאחר מכן נרות החנוכה שהדלקנו בחדר חרף הוראתם המפורשת; ובליל שבת שמענו פתאום צעקות ו"אקשן" מהחדר של האסיר, ביקשתי מהאחיות שיביאו לי מפתח כי אני רוצה לנעול את החדר שלנו - וקיבלתי! מי שמע על כך שחולה ינעל לעצמו את החדר בבית חולים וישאיר את הצוות בחוץ זקוק לחסדיו בשביל להכנס...
ביום השחרור כשמנהלת המחלקה באה לביקור האחרון לפני השחרור, לא התאפקתי ושאלתי אותה, "תגידי, התקשרו אליכם ממשרד הבריאות בקשר אלינו"?
היא שאלה אותי למה אני שואל? אמרתי לה ששמתי לב שקיבלנו פה תנאים משופרים, והיות ודיברנו על זה עם הלשכה של ליצמן, רציתי לדעת אם זה קשור.
אז היא אמרה לי, ש"היה באמת משהו כזה שהתקשרו אלי מהלשכה של ליצמן, אבל זה בכלל לא קשור, אצלינו כל אחד מקבל את התנאים הכי טובים ובלה בלה בלה"...
אז זהו. שבכל יום רגיל וקל וחומר בימים האלו בטוח עמוסים שם מעל הראש בלעזור לכל עם ישראל, ולא חושב שלמישהו שם יהיה זמן לקרוא את המגילה שלי,
אבל מי יודע אולי ביום מן הימים הם יגיעו לפוסט הזה איכשהו - אז אני מודה לכל הצוות שלהם מעל במה זו, יישר כח גדול ותזכו תמיד רק לעזור ליהודים ושכולם יהיו בריאים!
ואולי כבר אנצל הזדמנות זו להודות לעוד כמה אנשים / ארגונים נפלאים שלא יודע איך היינו מסתדרים בלעדיהם:
לארגון הנפלא "מפעל חסד" שהציל אותנו פשוטו כמשמעו עם סעודות השבת. בלעדיהם היה לנו לבן וגבינה לסעודה ראשונה שניה ושלישית. (כל שאר האוכל היה רבנות במקרה הטוב).
לרב יעקבזון, רבה של באר יעקב, שירד בעצמו אל בית החולים והשאיל לנו בית חנוכיה, ולאחר הדלקת נרות חזר והפתיע אותנו עם מגש של סופגניות וסעודה כיד המלך...
לרב מנדלסון, רכז עזר מציון בבאר יעקב שארגן לנו "סטוק" ענק של מיני מאפה, שיהיה לנו אוכל נחמד בכשרות נורמלית.
לרב אליעזר קפלן, סגנו של הרב פירר, שתמך בנו לאורך כל הדרך, והתקשר מעצמו שוב ושוב להתעניין במצב הרפואי.
ולמשחקייה של עזרה למרפא על כל הצוות שלה, שדאג להעסיק את הילדים שלנו בתקופה הקשה של הטיפול במחלה (שאגב לא היתה שחפת קלאסית, אלא זן אחר שלא מדבק, ו"רק" דרש טיפול מטורף של 18 חודשים...)
ולעזר מציון ששלחו לנו אוכל לשבתות הראשונות אחרי האשפוז, עד שאשתי התחילה טיפה לעמוד על הרגליים.
וכמובן כמובן, לבורא עולם ששלח לנו את כל האנשים הנפלאים לאורך כל הדרך, וכמובן גם על כך שבסופו של דבר כל הסיפור מאחורינו...
הכל "צף לי" מחדש כשאני רואה את המסכות / בידוד / עבודה מעל הראש בלשכה של הרב ליצמן / ואפילו בית החולים שמואל הרופא שמתכננים לפתוח בו מחלקת קורונה...
בשורות טובות ובריאות לכולם!
