יום ראשון של 'זמן אלול' בישיבה החדשה. אווירת התחדשות מחשמלת. כמו תינוק שזה עתה בקע לעולמו. הכול נקי. הכול פתוח. את העבר מכסה שכבה רעננה של הזדמנות חדשה ומבטיחה.
אני יושב רכון על הגמרא. סוגיית "תוקפו כהן" על הפרק. עט, ערמת דפים ויד כותבת במרץ חידושים נפלאים.
פתאום אני מרגיש יד רכה על הכתף, זה ה"ראשיבה" במבט אבהי אוהב וגאה. הוא לוקח לאחר נטילת רשות רטורית בלבד את ערמת הדפים, ומתחיל לקרוא בחיוך גאה. מסך שחור יורד לי מול העיניים. אני עומד לעוף מהישיבה כבר ביום הראשון. לא ראיתי את זה קורה בתסריטים הגרועים ביותר.
חיוכו של הראשיבה נמחק מהר מאוד. תווי זעם פשטו על פניו ויצרו מבט מרטיט. העיניים שנעץ בי יכלו בקלות להחליף את מערכת "מגן אור" להפלת טילים בלייזר.
בדפים היה כתוב אולי על תקיפה, וייתכן אולי שהתוקף אפילו היה כהן בהשתייכותו השבטית, לא באמת זוכר, אבל בכל מקרה לא היה לו שום קשר לסוגיית "תוקפו כהן".
"מה השטויות האלה? על מי אתה עובד?", באו המילים הצולבות לאחר שתיקה מצמיתה שהרגישה נצח.
מרוב הלם חוויתי מעצור בנשק התירוצים שלא הצלחתי לתפעל, אז שתקתי. ובכלל באיזה אופן אפשר להסביר כתיבת טורי קומדיה ביום הראשון בישיבה, במקום כתיבה עיונית ופלפולית על אודות הנלמד.
"תמתין ליד חדרי", באה ההוראה הצפויה.
לאחר ייבוש ממושך הגיע הראשיבה לחדרו עם הדפים שלי. הוא טרק את הדלת, והותיר אותי בחוץ רועד כעלה יבש נידף ברוח.
לאחר כדקה החלו להישמע פרצי צחוק אדירים מהחדר. "יופי", אמרתי לעצמי, "החומר מוצא חן בעיניו, אולי זה ישפר את מצב רוחו וימתיק את גזר דיני", קוויתי.
לאחר חצי שעה נפתחה הדלת. עיניו היו אדומות מצחוק. "קח את הדברים שלך ועוף הביתה לצמיתות", ציווה ללא רחם. "רגע, אבל זה לא הצחיק אותך? שמעתי אותך צוחק", התחננתי על נפשי.
"מה פתאום. שאני אצחק מהעוללות הזאת? נכון, יש לי נטייה שכשאני בוכה זה נשמע כמו צחוק. ואני בכיתי. בכיתי נורא על זה שאני נאלץ להעיף בחור שחשבתי שיגיע רחוק. חוץ מזה, הקטעים שלך ממש לא מצחיקים", תירץ והעליב.
ואני פחדתי פחד מוות לחזור הביתה לאבא מאוכזב ולאמא כאובה. אז התמקמתי במחסן שחבר סידר לי, שם ישנתי. בימים נכנסתי לחדר מחשבים, להעביר את זמני כאן בקהילת כתיבה מקצועית, לה ייעדתי את פרקי "סוגיית תוקפו כהן" שכתבתי.
לתדהמתי גיליתי שם פתאום טקסטים מוכרים לי, המילים שקראתי הדהדו בי בזיכרון טרי מאוד. "רגע, זו "סוגיית תוקפו כהן שלי", הזדעקתי פתאום, מפר בגסות את השקט הנעים שבחדר. מיהרתי לבדוק את הכינוי של המפרסם, והצמדתי יד לפה כמפהק כרוני כאשר גיליתי שהוא מכנה עצמו "ראשיבה".
בין הסטנדרים הוא מסתובב כמו טווס, כאשר בפועל הוא בכלל שודד טקסטים נלוז. רתחתי כמו קומקום שמסרב לתת למימיו הפוגה עם הגיעם לנקודת הרתיחה. וכל מה שרציתי הוא להטביע את הראשיבה במים האלה בדיוק.
פניתי אליו בהודעה פרטית נזעמת, "מי אישר לך לגנוב את החומרים שלי. לא שמעת על קניין רוחני", הטחתי בו בישירות. הוא לא נותר חייב ובניגוד לטוריו, הפגין יצירתיות יוצאת דופן בתירוציו: "קודם כל מה שתלמיד ישיבה עושה במסגרת הישיבתית נחשב לקניין רוחני של המנהלים. חוץ מזה, פרסמתי את החומרים כדי לגלות איפה אתה מסתובב כשאתה לא בישיבה. ידעתי שתקפוץ כמו אידיוט. ואם זה מה שאתה עושה במקום להוכיח לנו את רצינותך, אתה לעולם לא תחזור לישיבה", הבטיח.
התרסקתי על המקלדת. יצא לי טור נזעם שבלמתי ברגע האחרון את פרסומו. בכל זאת, אולי עוד אחזור לישיבה.
ראיתי את התגובות לטוריו של הראשיבה, הן היו נלהבות. ליבי נחרך בקרבי.
ובינתיים הוא התמכר לריגוש. העלה עוד ועוד חומרים שלי. והקוראים בתגובה הזמינו עוד ועוד, הוא סיפק ללא הרף.
יום אחד הגיע טלפון מפתיע. זה היה הוא, הראשיבה, הגנב. הוא מוכן לתת לי צ'אנס אחד נוסף ואחרון, אבל רק אם אפגין רצינות מקסימלית. את אושרי באותם רגעים אי אפשר לתאר במילים. קפצתי על המציאה, והבטחתי לעצמי שאני לא מפקשש את זה הפעם.
התיישבתי במקומי בבית המדרש, ועמלתי על תלמודי שעות על גבי שעות. כתביי הפעם היו בנויים לתלפיות. עקרתי הרים, טחנתי אותם זה בזה, ומהאפר ייצרתי דיו ממנו כתבתי חידושים שהאירו כצאת השמש בגבורתו.
מרחוק ראיתי את הראשיבה מתקרב. הוא הולך להתמוגג. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו משתיק את בית המדרש ומכריז: מורי ורבותי, מ-ה-פ-ך. אם הוא יכול כולכם יכולים!
הוא עצר לידי, קרא את כתביי בחיוך, שהחליף מהר מאוד בתווי אכזבה מבעיתים. "תגיד, בשביל הקניין הרוחני הזה החזרתי אותך? מזה יש לי כבר מספיק. נגמר לי המלאי והציבור דורש עוד, תכתוב לי עוד חומר, אבל אתה יודע, מהסוג הטוב".



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //