דיון נוסטלגיה עתידנית

  • הוסף לסימניות
  • #1
בתוך כל ההתכנסות הזו, כמו שאומרים, נפתח ביה"ס הביתי שלנו בתוך שאר עמלי ישראל, ובתוכו שיעור זמרה, מדיף ניחוחות ומעלה נוסטלגיות.
אחח... שיעור זמרה.

איזה כיף להיזכר בשעות האלו, בהן בילינו בחברת הזמרת הסולנית או האומללה התורנית שעליה נפלו השעות.
בשעה בה היינו מוציאות את גרוננו ב"הלל אומר" בקול רודף קול, או מזילות דמעות לצלילי "בעיירה קטנה הרחק".

אני מתגעגעת, ממש.

מודה שחלק מהגעגועים שייכים לעובדה שלא עזר לך שאת אלופה בחשבון או שהשתייכת לקבוצה הבלתי נסבלת שמזכירה למורה בתחילת השיעור ש'היו שיעורי בית, המורה! והמורה אמרה שמי שלא תכין לא תשתתף בהצגה!'

לשיעור זמרה לא היה צריך להביא שום דבר, כך שלא היתה אפשרות לשכוח.
את השיר היה אפשר תמיד לכתוב באחת ממחברות המקצועות המיותרים שנלמדו באותו היום, וזה במידה ששכחת את המחברת.
לי זה לא קרה.
בניגוד לשאר המחברות שהיו מטיילות/מתמוססות/ נאכלות או נגרסות באין רואים, מחברת זמרה מעולם לא פספסה שיעור. הייתי משאירה אותה בילקוט ליתר ביטחון.
אולי היתה זו תקווה סמויה לשיעור זמרה שלא מן המניין, לכו תדעו.

למורות של אז עוד לא היתה הגאונות של המורות ל'שעת סיפור' ולציור של היום, אז הן אפילו לא נתנו שיעורי בית.
כך שבשיעור הזה פשוט כלום לא היה קובע.
אפילו לא אם יש לך קול של נעימת זמירות ישראל או של צפרדע ביצה מצויה.
ברגע שהמורה פתחה ב"מתחת לסלע צומחת לפלא", היינו כולנו משוות נקודת זינוק ומתיקותה של התחושה עוד מעקצצת בגרוני.

הזמן הזה, שכל כך הרבה מעלות היו לו, והראשית שבהן היא שבינו ובין ביה"ס קיים הקשר הקלוש ביותר האפשרי, התאדה לו יחד עם עוד כמה ניצני שפיות שהיו ואינם.

טוב, זהו. מספיק לבכות.
מה שהיה, איננו עוד. המורות כבר מזמן הצטרדו, אלו שמלמדות היום לא יבזו את עצמן מרום מעמדן לשיר קבל עם וכיתה, ואם מישהו ישתכנע ממני, רק יוסיפו את השעה הזו ללימודים הארוכים ממילא.

אבל השירים!!!!!
איפה השירים היפים של פעם???
איפה השירים מלאי האווירה וקסם הילדות??
ואל תגידו לי שאני מתרפקת כי אלו שירי ילדותי.
בואו תראו את העיניים הנוצצות של ילדיי, ואת ההנאה הצרופה שלהם עם כל שיר כזה!

נכון, לא כולם.
נכון, היו גם כאלה שממש לא.
נכון, נכון.
אבל בואו נתקדם מזה.

אני רוצה שירי ילדים טובים.
רוצה למצוא כאלו.
רוצה להבין אותם.
וגם רוצה לכתוב כאלו.

האשכול הזה מיועד להעלאת שירים ישנים טובים, עם קרדיט כמובן, לניתוח האיכות ומקורה, לבחינת המרכיבים של שיר ילדים טוב, והלוואי גם לשירי ילדים מהכותבים כאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
והנה תרומתי הראשונה:

הטיול הקטן
מילים ולחן: נעמי שמר

לַטִּיּוּל יָצָאנוּ
כַּלָּנִית מָצָאנוּ
עַל גִּבְעַת הַדֶּשֶׁא בַּמַּעֲרָב
אֶל הָהָר עָלִינוּ
אֶת הַיָּם רָאִינוּ
וּמִשָּׁם יָרַדְנוּ בִּדְהָרָה.

צָב זָקֵן פָּגַשְׁנוּ בַּדֶּרֶךְ
בַּיִת עֲנָקִי הֶחֱזִיק עַל גַּב
בְּתַהֲלוּכָה נֶהְדֶּרֶת
אֶלֶף נְמָלִים נָשְׂאוּ חָגָב.

בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם
שַׂמְנוּ תַּ'רַגְּלַיִם
עַל הַחוֹף יָשַׁבְנוּ בְּתוֹךְ סִירָה
בְּחֶלְקַת אַסְפֶּסֶת
רַצְנוּ בְּתוֹפֶסֶת
כָּל הַלְּטָאוֹת נִבְהֲלוּ נוֹרָא.

בָּאנוּ בְּשׁוּרָהּ אֶל הַכֶּרֶם
רוּחַ סְעָרָה וְעָנָף נִשְׁבַּר
שׇׁמָהּ בֵּין תִּלֵּי חֲפַרְפֶּרֶת
אֶלֶף רַקָּפוֹת כָּל אֶחָד סָפַר.

אָז מְאוֹד עָיַפְנוּ
וְהַבַּיְתָה שַׁבְנוּ
שֶׁמֶשׁ כְּבָר יוֹרֶדֶת וּמְאֻחָר.
רַק בְּתוֹךְ הַדֶּשֶׁא
כַּלָּנִית לוֹחֶשֶׁת
שׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם
נִפָּגֵשׁ מָחָר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מקהלה עליזה/ לאה נאור

עַל רֹאשׁ הַבְּרוֹשׁ שֶׁבֶּחָצֵר
שִׂמְחָה וַהֲמֻלָּה,
שָׁם כָּל הַצִּפָּרִים בָּעִיר
הֵקִימוּ מַקְהֵלָה.

הָעֶפְרוֹנִית הַסּוֹלָנִית
נִקְּתָּה אֶת הַגָּרוֹן,
שִׁלְבָה כָּנָף,
זָקְפָה מַקּוֹר
וְגַם פָּצְחָה בְּרוֹן:

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק,
בּוּל בּוּל בּוּל בּוּל בִּיל בַּל
לַה לַה לַה לַה…
וְכָל מִי שֶׁשָׁמַע אָמַר:
אַח, אֵיזוֹ מַקְהֵלָה.

פִּתְאוֹם הִפְסִיק אֶת הַשִּׁירָה
פָּשׁוֹשׁ אֶחָד זָעִיר,
אִם אֵין מִלִּים וְאֵין תָּוִים
הוּא לֹא מוּכָן לָשִׁיר.

אֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים מִלִּים,
רָגְזוּ הַבֻּלְבּוּלִים,
אֲנַחְנוּ גַּם לְלֹא מִלִּים
נוֹרָא מִתְבַּלְבְּלִים.

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק...


הַסְּנוּנִיוֹת כָּתְבוּ תָּוִים
עַל חוּט וְעַל גְדֵרוֹת,
תֻּכִּי אֶחָד לִמֵּד אוֹתָם
מִלִּים נֶהְדָּרוֹת.

אַלְפֵי דְרוֹרִים וְעֶפְרוֹנִים
פָּצְחוּ מִיָּד בְֹּשִיר,
וּמִקּוֹלוֹת הַבֻּלְבּוּלִים
הִתְבַּלְבְּלָה הָעִיר.

צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק...


אוֹי, דַּי כְּבָר, דַּי לָכֶם לָשִׁיר,
צָעַק פִּתְאוֹם הַבְּרוֹשׁ,
לְכוּ לִישׁוֹן, כְּבָר מְאֻחָר,
כּוֹאֵב לִי כְּבָר הָרֹאשׁ.

הָאוֹפֶּרֶטָה הַיָּפָה
לֹא בָּאָה עַד סוֹפָה.
מָחָר יְצַפְצְפוּ קוֹנְצֶרְט
עַל עֵץ הַצַּפְצָפָה.


צִיף צִיף, שְׁרִיק שְׁרַק,
בּוּל בּוּל בּוּל בּוּל בִּיל בַּל
לַה לַה לַה לַה…
וְכָל מִי שִֶׁישְׁמַע יֹאמַר:

אַח, אֵיזוֹ מַקְהֵלָה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
דוגית נוסעת
נתן יונתן

דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִם
וּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם,
יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.

יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם.
שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף...
אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ -
אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף ?..
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בואי אמא
  • מילים: ונשקין קונסטנטין
  • תרגום: נאור לאה
כָּל הָאוֹר מִזְּמַן הָלַךְ לוֹ,
אַל תֵּלְכִי פִּתְאוֹם גַּם אַתְּ.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
בּוֹאִי שְׁבִי אִתִּי מְעַט.

בָּעֵצִים מַכֶּה הָרוּחַ
וְיָדַיִּך כֹּה חַמּוֹת.
אַל תֵּלְכִי, סַפְּרִי לִי אִמָּא
אֵיךְ בָּאִים הַחֲלוֹמוֹת.

אִם פּתְאוֹם מַלְאָךְ יוֹפִיעַ,
אֶל חַדְרִי יָבוֹא בַּלָּאט,
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא
וְתִרְאִי אוֹתוֹ גַּם אַתְּ.

לֹא, אֵינִי פּוֹחֵד בַּחֹשֶׁךְ
וְאֵינִי רוֹעֵד בִּכְלָל.
בּוֹאִי אִמָּא, בּוֹאִי אִמָּא,
שְׁבִי אִתִּי עַד שֶׁאֶגְדַּל.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
שירי ילדות- עוזי חיטמן

אני זוכר שירים בגן
כשהייתי ילד.
איך שפן כל כך קטן
קיבל נזלת.
בין הרים ובין סלעים
טסנו ברכבת
טוב לשיר - היה נעים
"לקום וגם לשבת"
טוב לשיר - היה נעים
"לקום וגם לשבת".

השירים, המשחקים -
איפה הם עכשיו?
אולי לפני אולי בצדדי,
אולי מאחורי הגב.
(...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
במדינת הגמדים - אלה אמיתן (וילנסקי):

במדינת הגמדים רעש מהומה
הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה
ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד,
הוא חבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה
לה לה לה לה...

אחריו הפרשים רכובים על פרעושים
ממלאים חלל אוויר בשריקות ובקול שיר
המתופף מכה בעוז על חצי קליפת אגוז
וישיר מה טוב ומה צאת יחדיו למלחמה.
לה לה לה לה...

עם חשיכה העפיפון, טס ממש כאווירון
הוא מאיר לכל ננס את הדרך בפנס.
במדינת הגמדים תם עם ערב קול שאון
הצבא פושט מדים וכולם שוכבים לישון
לה לה לה לה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אבל השירים!!!!!
איפה השירים היפים של פעם???
איפה השירים מלאי האווירה וקסם הילדות??
ואל תגידו לי שאני מתרפקת כי אלו שירי ילדותי.
בואו תראו את העיניים הנוצצות של ילדיי, ואת ההנאה הצרופה שלהם עם כל שיר כזה!

נכון, לא כולם.
נכון, היו גם כאלה שממש לא.
נכון, נכון.
אבל בואו נתקדם מזה.
ההסבר הוא די פשוט.
ככל שהיצע השירים במגזר החרדי עולה,
וכן ה'פרומקייט' והרצון להראות כמה אני יותר צדיק/ה מכולם,
כבר 'לא מתאים' לשיר שירים ש'אין בהם שום מסר'.
מה, לשיר שיר על פרחים וציפורים? בעעע.
אם זה לא על אהבת תורה ויראת שמים, זה שיר חילוני. ברור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בת הדייג
מילים: בנימין אביגל
לחן: מרים אביגל

הִשִּׁיק הַדַּיָּג סִירָתוֹ אֶל הַמַּיִם
לְעֵבֶר הַיָּם הֶעָמֹק.
יַלְדָּה קְטַנְטַנָּה אֲפֹרַת-הָעֵינַיִם
נָשְׂאָה תְּפִלָּתָהּ לְרָחוֹק.

אֵלִי, נְצוֹר מְצֻלּוֹת הָאֵינְסוֹף
וּשְׁמוֹר נְתִיבוֹת בַּיַמִּים,
כָּמוֹנִי עוֹמְדִים יְלָדִים עַל הַחוֹף
וְהֵמָּה בְּנֵי דַּיָּגִים.

רָחַק הַדַּיָּג, נֶעֱלַם אֶל הָאֹפֶק
וְרוּחַ נָשְׁבָה בְּהֶמְיָה.
אֵי-שָׁם עַל הַחוֹף עָמְדָה הִיא, בָּאֹפֶק
יַלְדַּת דַּיָּגִים הוֹמִיָּה.

אֵלִי, נְצוֹר מְצֻלּוֹת הָאֵינְסוֹף...

חָתַר הַדַּיָּג אֶל הַחוֹף, אֶל הַסֶּלַע,
מִגַּל אֱלֵי גַּל בִּמְשׁוֹטָיו.
יַלְדַּת דַּיָּגִים מִי יִדְמֶה, מִי יִשְׁוֶה לָהּ,
לַיָּם לָחֲשָׁה, אֶל גַּלָּיו.

אֵלִי, נְצוֹר מְצֻלּוֹת הָאֵינְסוֹף...


%D7%91%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%99%D7%99%D7%92%20-%20%D7%93%D7%99%D7%99%D7%92.png


מקור ברשת
כי לא יכולתי להתאפק מלקחת גם את האיור
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
לדעתי זה גם בגלל שהתחלף כאן דור.
ההוא היה דור חלוצי שגם בנה דבר או שניים.
הכל היה חופשי יותר. פחות חששות. ילדים שוטטו שעות ברחובות וסתם לרוץ בשמש היה כיף ומספק.
אולי נתקפתי קצת בפרץ נוסטלגי, לא יודעת. (לא, לא הייתי בדור ההוא.)

חושבת שגם לציבור הכללי אין שירים כאלו היום. פשוט נשענים על השירים הישנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
כבר 'לא מתאים' לשיר שירים ש'אין בהם שום מסר'.
מה, לשיר שיר על פרחים וציפורים? בעעע.
אם זה לא על אהבת תורה ויראת שמים, זה שיר חילוני. ברור.

חשדנות טבעית למי שגדל על זה שבבור ריק יש נחשים ועקרבים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
חשדנות טבעית למי שגדל על זה שבבור ריק יש נחשים ועקרבים.
אני בעד לחשוד, אבל נגד לפסול.
חושדים? תבדקו, תבררו, תמיינו, תסננו. אל תפסלו קטגורית.
אפשר לבדוק את הילדים שחוזרים מהגן, עם כמה שירים שאינם תורניים הם חוזרים הביתה, אם בכלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
זרעים של מסטיק/ לאה נאור

לְנֶטַע וְלִי יֵשׁ סוֹד נֶחְמָד
שֶׁעוֹד לֹֹא סִפַּרְנוּ לְאַף אֶחָד.
אֲנַחְנוּ זָרַעְנוּ מִתַּחַת לַפְּלַסְטִיק
זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק, זְרָעִים שֶׁל מַסְטִיק.

בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא
נָרוּץ לַגִּנָּה בְּכָל יוֹם,
וְעַל כָּל גִּבְעוֹל, וְעַל כָּל עָנָף
יַבְשִׁיל לָנוּ מַסְטִיק אָדֹם.

בָּחַרְנוּ בַּמַּסְטִיק הֲכִי טָעִים,
חָתַכְנוּ אוֹתוֹ לִשְׁמוֹנָה זְרָעִים
עָדַרְנוּ, מָדַדְנוּ סִמָּנּוּ בְּסֶרֶט,
הֵכַנּוּ לַמַּסְטִיק גִּנָּה נֶהְדֶּרֶת.

בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא…

כִּמְעַט בְּכָל עֶרֶב אֲנַחְנוּ בָּאוֹת,
צָרִיךְ לְנַכֵּשׁ וְצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹת.
אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת פֹּה בְּאֹפֶן קָבוּעַ
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְיוֹתֵר בַּשָׁבוּעַ.

בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא…

בֵּינְתַיִם הַמַּסְטִיק עוֹד לֹא נָבַט
אַךְ נֶטַע אוֹמֶרֶת שֶׁלֹא אִכְפַּת.
הַמַּסְטִיק יִנְבֹּט, כָּכָה נֶטַע אוֹמֶרֶת,
פָּשׁוּט, כִּי כְּבָר אֵין לוֹ בְּרֵירָה אַחֶרֶת.

בַּקַּיִץ הַבָּא, בַּקַּיִץ הַבָּא…
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
חוטים של גשם/אהוד מנור

עוֹד מְעַט יֵרֵד פה גֶּשֶׁם,
בּוֹא וְנִשָּׁאֵר בַּחוּץ
נִתְחַדֵּשׁ כְמוֹ הַדֶּשֶׁא
בְּעוֹלָם יָפֶה, רָחוּץ.

הִסְתַּכֵּל, הִנֵּה חוּטִים שֶׁל גֶּשֶׁם;
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לִתְפר
בֶּגֶד חַג לְכָל הָעֵמֶק,
לַגְבָעוֹת, לֶהָרִים וְלַמִּישוֹר.

בּוֹא וּנְחַכֶּה לַגֶּשֶׁם
נצַפֶּה עַד שֶׁיָשׁוּב.
נְחַכֶּה לוֹ עַד הָעֶרֶב,
שֶׁיֵדַע שֶׁהוּא חָשׁוּב.

אֵיךְ תָּפְרוּ לָהֶם חוּטִים שֶׁל גֶּשֶׁם
כּוֹבַע טֶמְבֶּל לֶחָצָב,
וְעַכְשָׁיו תֵּצֵא הַשֶּׁמֶשׁ
וְתוֹסִיף לְקִישּׁוּט רִקְמַת זָהָב.

הִנֵּה כְּבָר יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם,
מִשִּׂמְחָה רוֹקֵד הַבְּרוֹש.
הַטִּפּוֹת יוֹרְדוֹת בְּקֶצֶב,
מַרְטִיבוֹת לִי אֶת הָרֹאשׁ!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בת הדייג
מילים: בנימין אביגל
לחן: מרים אביגל

הִשִּׁיק הַדַּיָּג סִירָתוֹ אֶל הַמַּיִם
לְעֵבֶר הַיָּם הֶעָמֹק.
יַלְדָּה קְטַנְטַנָּה אֲפֹרַת-הָעֵינַיִם
נָשְׂאָה תְּפִלָּתָהּ לְרָחוֹק.

אֵלִי, נְצוֹר מְצֻלּוֹת הָאֵינְסוֹף
וּשְׁמוֹר נְתִיבוֹת בַּיַמִּים,
כָּמוֹנִי עוֹמְדִים יְלָדִים עַל הַחוֹף
וְהֵמָּה בְּנֵי דַּיָּגִים.

רָחַק הַדַּיָּג, נֶעֱלַם אֶל הָאֹפֶק
וְרוּחַ נָשְׁבָה בְּהֶמְיָה.
אֵי-שָׁם עַל הַחוֹף עָמְדָה הִיא, בָּאֹפֶק
יַלְדַּת דַּיָּגִים הוֹמִיָּה.

אֵלִי, נְצוֹר מְצֻלּוֹת הָאֵינְסוֹף...

חָתַר הַדַּיָּג אֶל הַחוֹף, אֶל הַסֶּלַע,
מִגַּל אֱלֵי גַּל בִּמְשׁוֹטָיו.
יַלְדַּת דַּיָּגִים מִי יִדְמֶה, מִי יִשְׁוֶה לָהּ,
לַיָּם לָחֲשָׁה, אֶל גַּלָּיו.

אֵלִי, נְצוֹר מְצֻלּוֹת הָאֵינְסוֹף...


%D7%91%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%99%D7%99%D7%92%20-%20%D7%93%D7%99%D7%99%D7%92.png


מקור ברשת
כי לא יכולתי להתאפק מלקחת גם את האיור

יווו, איזו נוסטלגיה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
ילדה מזלג וילדה כּף/נוּרית זרחי

ילדה מזלג היתה דוֹקרת
תמיד כּשׁהיתה עוֹברת .
ילדה מזלג היתה נוֹעצת
בּכל אחד מלה עוֹקצת .
תפסוּ אוֹתה אנשׁים בּאף
והפכוּ אוֹתה לילדה כּף
וכלם מחאוּ כּף ויצאוּ בּמחוֹל.
אךְ התבּרר אחרי הכּל,
שׁעכשׁיו אין להם בּמה לאכל
לֹא עוּגוֹת לֹא בּשׂר לֹא דגים לֹא ירק
וּבקר וערב וצהרים הם אוֹכלים אךְ ורק מרק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
קופצת על האשכול.
פעם פעם פעם היה לנו קלטת של טופלה טוטוריטו.
אני חולמת להשמיע את זה לילדים, ואין להשיג את זה.
אולי יש למשהו את הקלטת הזו??
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
אני רוצה שירי ילדים טובים.
רוצה למצוא כאלו.
רוצה להבין אותם.
וגם רוצה לכתוב כאלו.
מתפרסמים כאן שירים מקסימים ומלאי ערגה.
לא את כולם הייתי מזהה דווקא כשירי ילדים.
מה מגדיר שיר כשיר לילדים?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אזהרת טריגר - התמודדות

לפני מספר שנים גיסתי הלכה לעולמה באופן פתאומי - בתשעה באב שחל בשבת (צום תשעה באב נדחה למוצאי שבת).
היא נפטרה בליל שבת.
היתה אמא למשפחה ברוכת ילדים, שהיתה מעודדת אותם ללמוד מסכתות על ידי שהיתה מכינה להם "סיומי מסכת" בסדר גודל משמעותי. (הילד שלה בכה כששמע שהיא נפטרה, ועובדת סוציאלית שבאה לסייע שאלה אותו "מה זה אמא בשבילך?" והוא אמר לה בבכי: "היא הבטיחה לי סיום מסכת ביום חמישי".. זה היה הביטוי שלו לדמות של אמו).

מכיוון שהם גרו לידינו, הילדים באו אלינו גם במהלך השבת.
באותה תקופה הייתי אחרי משבר נפשי מאוד משמעותי, אולי לא 'אחרי' אלא במהלך משבר נפשי.

הגיע מוצאי שבת, הבנות שלה באו אלינו שוב ושתי נשים מהקהילה הגיעו עם רכב, שבשבילי היה מפואר, לקחת את הבנות לבית כנסת כדי לפגוש רבנית שתחזק אותן.

היה זה כאמור תשעה באב, התחושה היתה כבדה וסמיכה.
הן הציעו לי להצטרף, שכנעו אותי, והסכמתי.

אני אמנם לא טיפוס חברותי או דברן, אבל בתקופה ההיא ובסיטואציה הזו, הייתי שקטה שבעתיים.

נסענו ברכב, והנשים ההן התחילו לדבר על...
כן, הן שוחחו על דברים מפחידים, על מוות ומחלות.
הסיפורים היו כבדים, הבנות של גיסתי תיארו איך היא נפטרה מולן,
והנשים הוסיפו סיפורים ששמעו.
השיח הלך והדרדר,
ואני נזכרתי במקרים שאני ראיתי.
והרגשתי עד כמה העולם קשוח ומר, בלי תקווה כביכול.
הרגשתי שהעולם לא טוב.

הרגשתי את עצמי מתמלאת בחושך.
הרכב הפך להיות מקום אפוף סיפורים, חשתי שהכרתי מתנתקת ממני לאט לאט.
שאין אותי.
הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי.
צוללת לתוך מקום אפל.
ומתוך המצוקה הזו שאפפה אותי, מתוך הערפול הכבד, איזה קול לחש לי:
"הכל בסדר, הכל ממש בסדר".

ועם הלחישה הקטנה הזו, הערפל התפזר, הרגשתי יותר טוב.

פתאום הרגשתי שאני נטולת דאגות, נטולת פחדים, ולא רק זה.
פתאום הופיעו שחרור.
הקלה.
אושר.
אמונה.
הרגשתי שהעולם יפה, העולם ורוד, העולם מלא מלא באור. אולי היתה זו נשמתה של גיסתי שהגיעה לרגע, לעודד אותי?
היא היתה אשה מקסימה עם הרבה הומור, אמא אמיתית.
זו היתה תחושת אושר והקלה, כאילו באמת הכל טוב.

וזו תמצית האמונה בעיני - גם מתוך יסורי תודעה ונפש להגיע להבנה ולהרגשה שהכל בסדר, שיש השגחה מופלאה אמיתית.
בפשטות.
זה לא קל - אבל זו העבודה.

נכון, הסיפורים לא פשוטים לפעמים,
המחשבות קשוחות
דמיונות ודרמה.
לפעמים זו מצוקה קשה מאוד, רכבת הרים שעולה ויורדת ולא נותנת מנוח.
אבל מתוך כל החושך
מתוך כל הדמיון והמצוקה,
להזכיר לנו, באהבה: "הכל בסדר, הכי בסדר".
זה מבחן האמונה.

נכון המציאות לפעמים נראית עכורה, אבל אין עוד מלבדו.
העולם לא הפקר,
אין מקום לרע, יש מקום לטוב ולאור של ההשגחה.

והטוב הזה צריך לבקוע מהאור של האמונה שבליבנו, החוצה - לעולם כולו.
לא להאמין לרע. מבחינת האמת - אין רע! להחזיק באור, באמונה.
תקווה, ביטחון, כגמול עלי אמו.

אני לפעמים בתוך דמיונות, מחשבות, ולפעמים יוצאת מהם, שמעתי שכל אדם צריך להאמין באמת בטוב, ולסלק את הפחדים.
אני חושבת שתחושת הפחד נמצאת על אותה סקאלה של אהבה ואושר.
ככל שיותר מפחדים ומתעלים מעל הפחד - כך אפשר להגיע לתחושות של הכרת הטוב, אהבה, ואפילו אושר.
אני מכירה בעובדה הזו שרק ה' מנהל את הכל, והוא טוב ומיטיב לכל ועוד מעט יתבהר הכל, ואין צורך לתת מקום למשהו אחר!

אני לא רוצה את הדמיונות, לא רוצה את המחשבות הרעות ובטח שלא רוצה רע.

אני רוצה טוב , ביטחון, שמחה.
בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
לספרים שלי, בעיקר האחרונים, אין קהל או קוראים.

אולי הכתיבה לא מספיק טובה, בעיות בשיווק, או סיבה אחרת.

מכיוון שאין קהל שממתין לכתיבה שלי, אני לא משקיעה בספרים מעל היכולת שלי, אלא משקיעה בגבול, מתוך הבנה שכן חשוב לי שהספרים יצאו לאור ושהם יהיו סבירים, קריאים, אבל לא אכפת לי אם הם לא יהיו מושלמים, כי כאמור אין קהל.
חשוב לי לציין שאני כן מעבירה שעות ארוכות מאוד על כל טקסט, שוב ושוב, זה לא יוצא מהשרוול, כן יש המון מחשבה והרבה תסכול והרבה השתדלות. אבל אם היה לי קהל הייתי כנראה יוצאת מגדרי הרבה יותר.
*
זה כמו שמסדרים את הבית לפני שבאים אורחים או סתם מסדרים את הבית כי בית צריך סדר.
כשאמורים לבוא אורחים יש יותר השקעה, מה לעשות... ואם זה סתם סדר שגרתי מסכימים לעצמכם להתרשל מעט.
בכל זאת למקרה שהספרים כן ייקראו (אני כותבת ומוציאה לאור בגלל מגוון סיבות, בלי קשר לתוצאה כי הגעתי למסקנה שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי לצאת לאור או להגשים את עצמו).
וגם בגלל שאני תורמת את הספרים לספריות וכו' חשוב לי שהתוכן של הספרים יהיה מתאים לקריאה עבור קהל קוראים חרדי.
כך שאשמח שתחוו את דעתכם לתוכן של הפרולוג:
האם אופן הגשת התוכן מתאים לנרטיב החרדי ואיך הייתם ממליצים לשפר את התוכן כך שיתקבל באופן נכון ומדויק ולא יכניס רעיונות לא נכונים לקורא.
*

מסדרון אווירי

פרולוג

"האם שומע"?
"כאן דור שומע עבור."
"פזר את המפגינים".
"את כולם?"
"כן, את כולם!"


דור הביט לעבר המפגינים.

שתי מדרכות, מצד אחד מילואימניקים אוחזים שלטים נגד חוק הגיוס, מצד שני בחורים בלבוש חרדי אוחזים בשלטים נגד אותו החוק.
דור התקרב לאנשיו. "התקבלה הוראה לפזר את ההפגנות".
"לפזר את כולם? גם את המילואימניקים?" שאל גיא.
"את כולם".
*
דוידי, נחמני ואהרון עמדו והחזיקו שלטים נגד גיוס בחורי ישיבות.
סוסים דהרו לקראתם בפראות. לובשי מדים אחזו אלות.
הם לא זזו מיד.
עד מהרה התברר שזו היתה טעות, הסוסים דהרו אליהם.
אהרון התעשת ראשון ודחף אותם הצידה, הם התגלגלו על הקרקע, קיבלו מכות יבשות.
הצליחו לצאת משם ברגע האחרון.

*

מהעבר השני עמדו רוי, נועם, דילן, מילואימניקים. מבטם הביע את התחושות הקשות שלהם.
אחרי אין ספור ימי התנדבות כשהם חווים מלחמה מול עיניהם, הם רצו לחוש שוויון.
גם לכיוונם הסוסים דהרו, גם הם נמלטו משם כל עוד נפשם בם.
הם נתקלו, מתנשפים, במפגינים לובשי השחור לבן, עומדים ברחוב סמוך ומנסים לחזור לעצמם.

הם עמדו אלו מול אלו.
עיניהם אמרו הכל.
אחד מבחורי הישיבה הושיט להם יד: "נעים מאוד, דוידי".
"היי, דילן".
אהרון נחפז לסייע להם, הושיט להם מים, הם שטפו פנים ואת המכות היבשות שקיבלו במנוסתם.
*
הרחוב הירושלמי היה קריר, רובם היו מוכים, השלטים בידיהם נקרעו.
"אתם משתמטים מהצבא", קולו של נועם נשמע עמום, לא מאשים.
"אנחנו לומדים תורה מגינים על הארץ, הצבא רוצה לעקור לנו את היהדות, אין לנו כאן זכות קיום בלי התורה והמצוות ".
"אתם מגינים? אנחנו נלחמים. כשכואב הראש אתם מתפללים או שותים אקמול?"
"גם וגם"
"יופי, אז קדימה, תתגייסו".
"במשך הדורות תמיד היו לומדי תורה, אין סיבה שכל העם יהיו לוחמים, אנו מתפללים לימים בהם לא נצטרך צבא. עכשיו אנחנו בגלות ומחכים לימים טובים יותר".

דילן גיחך, "ימים טובים יותר? אתה חי בסרט, זה הגורל שלנו, אנחנו חייבים להגן על עצמנו".

רוי חש שזה מגיע.
חושך, פנסי מכונית מרצדים. שני גברים יצאו מרכב ישן, התקרבו בצעד איטי, תום עמד לפניו דרוך עם הנשק, הוא קצת הסתתר מאחורי תום, חש במשהו לא תקין.
הדופק של רוי החל להלום בפראות.
עינים בוהקות נצצו מולו בחשיכה, הם שלפו נשק קטן, מהיר.
קולות נפץ נשמעו, תום נפל, הוא רץ למצוא מחסה, יורה צרורות בלי אבחנה.

זעה קלה שטפה אותו, לחץ, צלצול באוזניים, הוא כמעט נפל, יד עדינה תפסה אותו, עינים בוהקות על רקע החושך.
חיוך עדין, מגבעת, רצון טוב.
הוא חש שהעיניים הטובות מחזירות לו את היציבות.
תחושת חמימות הציפה אותו. הם לא יודעים מה זו מלחמה, הם שונים. יש כאן אנרגיה אחרת, של שלום זך, כזה שלא טעם טעמו של אובדן נשימה. החבר'ה מולו חיים כמו בעולם אחר: לא מחפשים לשלוט, ולא מאמינים בטרור.
הם סך הכל טובים.


"אתה בסדר?" השאלה נשאלה. עיניים דואגות, של חבריו ושל חובשי המגבעות, הקיפו אותו.
"עכשיו כן", חייך רוי. היה עצב בחיוכו.
הוא לא שונא אותם. הוא מרגיש שהם טובים.

רוח מוזרה נשבה שם. רוח שהגיעה מעולם המלחמות והטרור, שלא עושים טוב לאף אחד, אבל הובילו לדבר מעניין: שיח בין חלקי העם.
זה קורה: אנשים יוצאים לרחובות, כי אין להם תשובה אחרת. הם נפגשים, מדברים, מקשיבים.


גם להם זה קרה לפתע, בלי לתכנן, הם מצאו את עצמם יושבים סביב שולחן בחצר מסעדה סמוכה, החיילים הזמינו שתיה, בחורי הישיבה אמרו שיש להם מהבית.
הם שוחחו מעט, הרבה שתקו. מרגישים שמה שמחבר ביניהם זו תחושת השייכות לארץ הזו, וזה שהם בני אותו עם, ושהם בני אדם, בני אדם טובים.

התחושה שריחפה היתה בעיקר פליאה ותסכול מההתנהלות של נציגי הממסד, לובשי המדים.

"מילא אתם מפגינים נגד הגיוס, אבל למה הם רדפו אותנו? אני נתתי את החיים שלי למדינה, והיא הפקירה אותנו, איך הם מעיזים לפזר אותנו ככה עם סוסים, אפילו שונאינו לא מקבלים כזה יחס". אמר רוי.
"עשיתם גדולות ונצורות למען העם", חייך אליו נחמני, "עזוב את המדינה, אתם נלחמתם למען העם".
"למען אחי ורעי", זמזם דוידי קלות.
"אנחנו לומדים למען העם, אתם נלחמים למען העם", אמר אהרון, "אין מדינה, יש אותנו, העם למען העם".
רוי החליף מבט מהיר עם חבריו.
"אני אוהב את המדינה", אמר, "אבל המדינה מתעלמת. יש תחושה שהלכה המדינה."
אהרון חייך אליהם. "אתם מוזמנים לעשות אצלינו שבת".
"ואתם ללשכת גיוס", העקיצה היתה בלתי נמנעת.
"בחורי הישיבה אינם אחראים על המלחמות, זו ההתנהלות של ראשי המדינה, אותה התנהלות ששלחה את הסוסים לרדוף אחרינו", אמר נחמני בנועם, "הממשלה יכלה לעשות הרבה למען הביטחון, גם הצבא יכול היה להיות יותר יעיל, אנחנו לא אשמים בהתנהלות הזו, זו האחריות שלכם, אתם החילונים אחראים כאן".
"איך אתה מדבר, אתה נשמע לך שפוי?" כעס נועם, "קודם כל המפלגות החרדיות נמצאות בממשלה ואחראיות באופן מלא על מה שקורה כאן. ואתם בחרתם בהן! גם אתם אחראים! שנית, החילונים לא שולטים על המדינה".
"אז מי שולט על הכל? החרדים – לא, אני לא שולט, אני לא מכיר אנשים בעמדת שליטה, אתם – לפי דבריכם לא, אין לכם שליטה. מי אחראי לכל מה שקורה כאן?"
האנשים החליפו מבטים מהירים: "מרגע לרגע נעשה לנו ברור: אין מלך בישראל. אף אחד לא אחראי. הכל הפקר", אמר רוי בקול כנוע מעט.
"אנחנו מנסים, יוצאים לרחוב, מפגינים. גם אתם... אנחנו יוצאים החוצה כי אנחנו פוסט טראומטיים. אתם יוצאים כי אתם לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, כנראה. מישהו יושב שם, יש לו סמכויות, אבל הוא לא באמת מבין. לא באמת איכפתי. לא באמת רוצה שהמצב ישתפר".

"לא לא העניין שאנחנו לא רוצים להיות פוסט טראומטיים, אנחנו נכנעים לדעת גדולי התורה. לימוד התורה חשוב ומגן עלינו", הסביר נחמני, מקווה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות ומבין שיש כאן משהו יותר משמעותי.
*
"אולי מדובר בנו, גם אם המצב היה סבבה לגמרי היינו מחפשים פחדים, חרדות, מלחמות, שנאה, ריגושים. אולי הבעיה לא בחוץ, היא בתוכנו". היה זה קולו של בעל המקום, מסעדן קשיש עם חיוך ושפם ענק, שהחל לאסוף את המפיות והמלחיות, "יאלה, קדימה חבר'ה, אני סוגר כאן את המקום. תמשיכו לבוא לכאן כל יום מצידי, לדבר. שתיה על חשבון הבית", המשיך לומר. "תפתחו כאן מקום לדיונים, זה מה שיש לנו כאן, אחרי כל השנאה", הוא שתק לרגע והוסיף: "נעים להכיר אתכם, אני חיים עמוס עזרא, המסעדה הזו היתה של הורי, היא פעילה כאן מלפני מלחמת יום כיפור. ראיתי הרבה דברים בחיים ואני רוצה לומר: אין לנו מקום אחר".
מספרי טלפון הוחלפו, הם נפרדו, מבטיחים לשוחח שוב.
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה