הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
אזהרה: הסיפור מגלה קטעים משמעותיים מהספרים איסתרק ומהללאל (ספוילרים בלע"ז).
תקווה היא מצרך יקר, טען תמיד נוריאל, ונוריאל לא היה אחד שמבזבז את כספו על מוצרים חסרי תועלת.
חנופה, לעומת זאת, הייתה מצרך זול מאוד.
זול כל כך, שבמקום להשתמש בו, נוריאל העדיף להחליפו במצרכים אחרים.
כגון אדישות.
התארים שהורעפו עליו מאדם כל כך חזק, לא דגדגו מיתר בלבבו. לא "גיבור המלחמה" לא "האמיץ" ולא "אדם אשר דעתו מוצקה וזרועו איתנה".
הוא רק לגם עוד לגימה ממשקה עלי-המאגנט המר בכוס העץ המלוכלכת, ואמר:
"תארים זה עניין של הגדרה, הוד מעלתו. יש שיקראו לאיסתרק "קטינא" ויש שיקראו לך "הנבל מאלקן".
לעומת נוריאל, למלך דיאלידן היו אוצרות של חנופה אותם הוא קיבל בנדיבות ובהם השתמש בחכמה.אך מעולם לפני כן לא קרה שהוא נידב חנופה, ובתמורה קיבל עזות מצח.
הוא היה תולה באותו רגע את המורד במלכות הלעגן, אך מלך צריך למחול על כבודו במקרה הנוגעים לטובת העם.
לחסל את אויב מספר שניים של כוזר החדשה היה בהחלט מקרה כזה.
"ישרותך אינה יודעת גבולות" אף שריר לא זע בחיוכו של דיאלידן "אך מציאות היא מציאות ותפקיד הוא תפקיד, וגם המעריצים העיוורים ביותר למעשהו הבוגדני של אביי יאלצו להשלים עם עונשו".
נוריאל גמה את המשקה במהירות, סקר בעיניו את האכסניה הישנה, ולחש.
"אז אתה רוצה את אביי, לנקום בו ולהחזיר את כבודך"
"כבודה של כוזר החדשה" דייק המלך דיאלידן.
בדרסו של נוריאל הצל על עיניו, אך הם עדיין נצצו "ואתה" הוא אמר לדיאלידן "הוא כוזר החדשה"
"אני הוא מלכה" אמר דיאלידן.
ידיו המחוספסות של נוריאל שיחקו בחגורות העור שהיו קשורים עליהם.
"מה אני יקבל בתמורה?" הוא שאל.
המלך חייך "את מה שמגיע לך בצדק.חנינה מלאה על כל הפשעים שביצעת, תיבת זהב קטנה המוענקת לגיבורי המלחמה אשר הצילו את עמם ובקתת-קיץ קטנה בהרים בהם השלג חזק והאוויר צלול"
חנינה היא לא דבר מובן מאליו לאדם שחייו הם מרדף וחמיקה שאין לה סוף, וניקיון הכפיים של נוריאל אבד עוד בימיו העליזים.
"אף פעם לא נשכרתי לחסל אדם" הוא אמר, משחק עם סכינו.
"אינך צריך להרוג אותו" גועל העווה את פניו של המלך "רק להביא אותו אליי. למשפט צדק."
עיניו של המלך ננעצו כמו סכינים, גזר הדין יהיה כואב.
"הוא מורד במלכות" המשיך דיאלידן, "ואינך אדם שההלכה או המוסר הם לפידי המסע שלו, נוריאל".
נוריאל העביר את אצבעו על עצמות לחייו, מהורהר.
"אתה יודע להשיג את מה שאתה רוצה, הוד מעלתך" לא היה שמץ חנופה בקולו של נוריאל, רק אדישות.
הוא קם מהכיסא, קושר את גלימתו.
"שאלה אחרונה, מלכי" ידו סילסלה את שערו הארוך. "אם תוך כדי המאבק תיהיה תקלה ועלם החמודות שלך לשעבר ייהרג. מה שכרי יהיה?"
דיאלידן צמצם את עיניו, החצוף רוצה לחסל את אביי במו ידיו ולהמרות את פי מלכו.
אך המלך שתק. מאז מות ברוכו לא היו שכירי חרב טובים בכוזר.
נוריאל היה היחיד שברוכו בעצמו פחד ממנו, והיה צריך מישהו כזה כדי להשיב לאביי כגמולו.
"את הזהב לא תוכל לקבל במקרה זה" הוא אמר מדודות "אך כן תקבל את החנינה והבקתה"
שכיר החרב הנהן קצרות "ותאריך הביצוע?"
"בלילה חסר הירח" המלך הסתובב לעבר היציאה. שומריו הבודדים עליהם הוא סמך יצאו מן הצללים.
"זה זמן קצר" ענה נוריאל, זורק מטבע שחוק על הדלפק.
"אז תמצא סוס מהיר" אמר המלך, יוצא מהמבנה, שומריו סוגרים את הדלת בטריקה.
בן-נלן היה אדם כזה.
משרדו היה בביתו, גדול ומרווח, בכיכר צדדית באלקן.
שטיחים ארוגים כיסו את הרצפה, ווילונות רקומים כיסו את הקירות.
בן-נלן עצמו ישב רכון על השולחן, חיוור כמעט כמו זקנו.
עיניו הבהירות רמזו על סודות רבים, כמו האגדה על העזרה שלו לאנשיו של איסתרק.
נוריאל לא ידע אם שמועות אלו אמיתיות, והוא גם לא חשב על זה יותר מידי.
העיקר שאדם זה אינו נאמן לדיאלידן.
"כן" בן-נלן הרים את ראשו "במה אוכל לעזור?"
"אני צריך עזרה בשביל חבר" אמר נוריאל ביובש.
בן-נלן חייך בשעשוע "ומה צריך החבר הזה?"
עיניו של נוריאל לא השתעשעו ולו במעט "החבר קיבל בקתה במתנה, בקתה בהרים, מאיש חשוב. אך חברי זה אינו מתחבר לאוויר הצלול של ההרים, אלא לפראיותם של היערות, הנמוכים יותר"
"שנמצאים על יד הגבול" השלים בן-נלן את מה שלא נאמר.
נוריאל לא ממצמץ. "אכן" הוא אמר.
ציפור צייצה אי שם בן הגגות. בן-נלן נאנח.
"אני יכול לעזור לחבר שלך, הבא לי שטר מכירה" הוא אמר, וסובב את ראשו "רניל!"
ילד קטן,כמעט תינוק, הגיע למשרד בטפיפה.
"הגש לי את קנקן הדיו ונוצה" אמר בן-נלן, "ההתכופפות קשה לי."
ללא מילים, הילדון צעד לעבר השולחן, מגיש לבן-נלן את מבוקשו.
"התינוק יתום" אמר בן-נלן כמו בהיסח הדעת.
"כמו יתומים רבים שגידלתי, הוא בן בית אצלי אך," בן-נלן נאנח שוב, וחוורונו מורגש לעין "איני יודע כמה זמן עוד אוכל לגדלו"
שקט שרר לרגע "אדוני יחיה ימים רבים ושנים" מלמל נוריאל, חותם על הקלף.
"אדונך ירצה שבניו ילכו בדרכיו" מלמל בן-נלן בתשובה, חותם גם הוא "וגם אותם שהם לא בניו, גם אותם שהוא רק דאג להם לאוכל ותעסוקה"
נוריאל נשך את שפתיו "רניל? שם מיושן מעט"
"ככה שמו" ענה בן-נלן "לאו גריעותא היא"
"בהחלט לא" הסכים נוריאל "גם החבר הזה שלי אוהב שמות מיושנים"
"אדם טוב הוא החבר שלך" עיניו של בן-נלן טיילו על נוריאל.
"רניל" הוא קרא לפתע "אולי תגיד שלום לאורח?"
לרגע, נוריאל הביט ברניל, ולו רק לשם הנימוס.
אך הילדון שתק, מכניס את אצבעו לפיו, ונוריאל לא התעכב על מבט נוסף.
"אז סיימנו" הוא קם מכסאו.
"כן, סיימנו" נאנח בן-נלן בשלישית.
"תודה אדוני" נוריאל הרכין את ראשו "אני חייב לך רבות"
"נתת לי בקתה יקרה בהרים, ואני נתתי לך בקתה רעועה ביערות. רבות אתה לא חייב לי" שיחק בן-נלן בקנקן הדיו "אגב, איך קוראים לחבר שלך?"
נוריאל חשב רגע על שמו החדש, השם שהוא יקבל בלילה חסר הירח.
הוא אמר, בן-נלן רשם.
ריחה של כוזר הישנה.
היערות עמוקים הם, אך קרחות יער קיימות בהם למכביר.
שם עמד נוריאל, עיניו נעוצות בכוכבים, מחכה לצעדים.
והם הגיעו. צעדים שלווים, רגועים.
"בא ונוותר על ההקדמות" הוא אמר, למראה אויב מספר שניים של כוזר החדשה "אתה זה אביי."
חיוך כיסה את פניו של אביי, חיוך שלם, פנימי.
"אז מצאת אותי בסוף, אתה המתנקש"
נוריאל בחן את הבחור.
הוא היה התגלמות כוזר הישנה, פשוט שפשוטים. שק על כתיפו ומקל הליכה בידו.
"אני לא אוהב את הכינוי מתנקש" ענה נוריאל "אני מכנה את עצמי שכיר עושה כל"
"יש המכנים את איסתרק "קטינא" ויש המכנים את דיאלידן "הנוכל מאלקן"". ענה אביי.
"אך יש שמשלמים לי" ענה נוריאל "ויש שלא."
ארבע סכינים קצרות, שניים בכל יד, הופיעו בידיו. "אני מעדיף להשאיר אותך חי" הוא אמר.
"עד לדיאלידן " השלים אביי.
נוריאל תקף, אביי הרים את מקלו.
להביו של נוריאל היו מהירים כעיטי הקבארים, אך מקלו של אביי בלם כל התקפה, חומק כמי הנחל.
השקט של הלילה עטף אותם.
הקולות היחידים שנשמעו היו הלהב והמקל, אבק מגפיהם, וקולות ההתנשפות של הנאבקים.
נוריאל ניסה להשחיל את סכיניו, מימין,מלמטה,משמאל.
אביי צעד בסיבובים, פיאותיו מתבדרות ברוח, מקלו מסתחרר.
נוריאל התקיף עם ידו הימנית, והסתובב. בועט בגופו של אביי.
אביי זינק אחורה, זורק את המקל לבטנו של נוריאל, ותופס בו בחזרה.
תנים יללו.
נוריאל ואביי חגו סביב במעגלים.
"תיכנע אביי" אמר נוריאל "תיכנע ותקבל משפט הוגן"
"הוגן" גיחך אביי.
הם תקפו שנית.
הפעם אביי הרים את מקלו, מסובב אותו באוויר. נוריאל התקדם, ואביי חבט עם המקל בירכו.
כאב לא הפריע לנוריאל. אך המכה פגעה ברגלו.
הוא סובב את סכיניו, כופף את גופו, והתקדם.
המקל של אביי קרב לראשו, הוא סובב את מותניו, מזנק.
מרפקו פגע בגופו של אביי, מפיל את שניהם על הרצפה.
המקל והסכינים שבידו השמאלית הועפו למרחק.
ידו הימנית כמעט פגעה בפניו של אביי, אך זה אחז בה, מעקם אותה.
שני הסכינים נפלו על הרצפה, והגברים נאבקו זה בזה. מנסים להגיע אליהם.
לא היה חן בקרב, רק מאמץ.
שני כוחות צמודים זה לזה, מנסים להתקדם מרחק חצי אמה.
אך סוד קטן היה לנוריאל בעקב מגפו. הוא בעט באביי, וסכין קטנה נשלפה מהמגף, מזנקת אל ידו.
"תיכנע אביי" הוא אמר, מצמיד את הסכין לבטנו.
"שב על האדמה ותרים ידיים"
ואביי נכנע.
ונוריאל שלף שרשרת ברזל משרוולו, קושר את ידיו של אביי.
אביי עצם את עיניו. נושם כאורח בפרוזדור.
"אתה יודע, מתנקש" הוא אמר בניגון "גם אני הייתי פעם יתום"
נוריאל, מחזיר את סכיניו למקומות המחבוא שבבגדיו ותולה את המקל של אביי על גבו שלו, הרים גבה.
"היית?" הוא שאל, ספק מופתע ספק מלגלג.
"בהחלט" ענה אביי,עיניו עצומות "הייתי כמוך. לבד, ברחוב. הייתי מקבל מזון מבן-נלן, ונאבק בפושעים כדי לשרוד. הייתי גונב אוכל, נלחם על כבודי. הייתי מחפש חום ושייכות אצל הגרועים שבאדם"
"כמו מלכך שהרעיף עליך טוב ובוא בגדת?" נוריאל שיחק עם שערו.
"כמו הפושע הנאלח שרוצח אין ספור אנשים, וקודמו בתפקיד אחד מהם" ענה אביי.
"אתה תזכה להטיח בו את הדברים האלה בפניו, במשפט שלך" אמר נוריאל, עיניו מוסתרות בחושך.
"לא יהיה משפט" חייך אביי "אבל זה לא משנה, כי אני כבר לא יתום."
"הוריך לא באמת מתו?" נוריאל הרים את גבותיו.
"הם מתו, והם מתפללים עליי למעלה" אביי פקח את עיניו. הם נצצו.
"אבל האבא שלי, שלך. המלך שלי ושלך ושל כולם. של כל העולם. של שני הכוזר. הוא שומר עליי. בשבילו אני נלחם. והוא מקבל את כולם בחזרה. לא משנה מה עשית" אביי עצם שוב את עיניו "אתה אולי יתום, אני כבר לו".
אדישות היא כמו קרח, כשהיא מתחממת הכל מתרסק. זה מה שקרה לנוריאל.
בזעם מתפרץ הוא שלף את סכינו מהשרוול, וגם בשעה זו של הלילה קריאת הכאב נשמעה למרחק.
"זה יעבור" הוא אמר, מתעלם מהכאב "ואנחנו צריכים דם"
"אנחנו?" שאל אביי.
"אתה" ענה נוריאל, מורח את דמו על בגדיו של אביי "עד הזריחה אני צריך להוכיח לדיאלידן שאתה מת, והבגד שלך ידוע לכולם. אני ישאיר אותו לאיש הקשר שלי. אתה צריך להינצל"
ידו המחוספסת של נוריאל פתחה את השלשלאות שקשרו את אביי.
"למה אתה עושה את זה?" אביי נעמד, משחרר את גופו.
"כי נתת לי בחינם את הדבר היקר ביותר" ענה המתנקש לשעבר "תקווה".
אביי חייך, פיאותיו התבדרו ברוח.
"יש לך תוכנית לעתיד?"
"כן" ענה נוריאל "אני יצא לגלות, לכפר על פשעיי."
"ידיים טובות יש לך" ענה אביי "גלותך תניב פירות לאנשים רבים בדרך"
"אקווה" ענה נוריאל, מתענג על צלילה של המילה "ולך אתן את מה שיש לי. בקתה רעועה ביער, בגד רועים וזהות חדשה. שם חדש שאותו לא יזהו אותך".
אביי התכופף, מחפש צמחי ריפוי לפצעו של נוריאל "ומה השם החדש שלי?" הוא שאל.
נוריאל חייך וענה:"אליהו".
אזהרה: הסיפור מגלה קטעים משמעותיים מהספרים איסתרק ומהללאל (ספוילרים בלע"ז).
תקווה היא מצרך יקר, טען תמיד נוריאל, ונוריאל לא היה אחד שמבזבז את כספו על מוצרים חסרי תועלת.
חנופה, לעומת זאת, הייתה מצרך זול מאוד.
זול כל כך, שבמקום להשתמש בו, נוריאל העדיף להחליפו במצרכים אחרים.
כגון אדישות.
התארים שהורעפו עליו מאדם כל כך חזק, לא דגדגו מיתר בלבבו. לא "גיבור המלחמה" לא "האמיץ" ולא "אדם אשר דעתו מוצקה וזרועו איתנה".
הוא רק לגם עוד לגימה ממשקה עלי-המאגנט המר בכוס העץ המלוכלכת, ואמר:
"תארים זה עניין של הגדרה, הוד מעלתו. יש שיקראו לאיסתרק "קטינא" ויש שיקראו לך "הנבל מאלקן".
לעומת נוריאל, למלך דיאלידן היו אוצרות של חנופה אותם הוא קיבל בנדיבות ובהם השתמש בחכמה.אך מעולם לפני כן לא קרה שהוא נידב חנופה, ובתמורה קיבל עזות מצח.
הוא היה תולה באותו רגע את המורד במלכות הלעגן, אך מלך צריך למחול על כבודו במקרה הנוגעים לטובת העם.
לחסל את אויב מספר שניים של כוזר החדשה היה בהחלט מקרה כזה.
"ישרותך אינה יודעת גבולות" אף שריר לא זע בחיוכו של דיאלידן "אך מציאות היא מציאות ותפקיד הוא תפקיד, וגם המעריצים העיוורים ביותר למעשהו הבוגדני של אביי יאלצו להשלים עם עונשו".
נוריאל גמה את המשקה במהירות, סקר בעיניו את האכסניה הישנה, ולחש.
"אז אתה רוצה את אביי, לנקום בו ולהחזיר את כבודך"
"כבודה של כוזר החדשה" דייק המלך דיאלידן.
בדרסו של נוריאל הצל על עיניו, אך הם עדיין נצצו "ואתה" הוא אמר לדיאלידן "הוא כוזר החדשה"
"אני הוא מלכה" אמר דיאלידן.
ידיו המחוספסות של נוריאל שיחקו בחגורות העור שהיו קשורים עליהם.
"מה אני יקבל בתמורה?" הוא שאל.
המלך חייך "את מה שמגיע לך בצדק.חנינה מלאה על כל הפשעים שביצעת, תיבת זהב קטנה המוענקת לגיבורי המלחמה אשר הצילו את עמם ובקתת-קיץ קטנה בהרים בהם השלג חזק והאוויר צלול"
חנינה היא לא דבר מובן מאליו לאדם שחייו הם מרדף וחמיקה שאין לה סוף, וניקיון הכפיים של נוריאל אבד עוד בימיו העליזים.
"אף פעם לא נשכרתי לחסל אדם" הוא אמר, משחק עם סכינו.
"אינך צריך להרוג אותו" גועל העווה את פניו של המלך "רק להביא אותו אליי. למשפט צדק."
עיניו של המלך ננעצו כמו סכינים, גזר הדין יהיה כואב.
"הוא מורד במלכות" המשיך דיאלידן, "ואינך אדם שההלכה או המוסר הם לפידי המסע שלו, נוריאל".
נוריאל העביר את אצבעו על עצמות לחייו, מהורהר.
"אתה יודע להשיג את מה שאתה רוצה, הוד מעלתך" לא היה שמץ חנופה בקולו של נוריאל, רק אדישות.
הוא קם מהכיסא, קושר את גלימתו.
"שאלה אחרונה, מלכי" ידו סילסלה את שערו הארוך. "אם תוך כדי המאבק תיהיה תקלה ועלם החמודות שלך לשעבר ייהרג. מה שכרי יהיה?"
דיאלידן צמצם את עיניו, החצוף רוצה לחסל את אביי במו ידיו ולהמרות את פי מלכו.
אך המלך שתק. מאז מות ברוכו לא היו שכירי חרב טובים בכוזר.
נוריאל היה היחיד שברוכו בעצמו פחד ממנו, והיה צריך מישהו כזה כדי להשיב לאביי כגמולו.
"את הזהב לא תוכל לקבל במקרה זה" הוא אמר מדודות "אך כן תקבל את החנינה והבקתה"
שכיר החרב הנהן קצרות "ותאריך הביצוע?"
"בלילה חסר הירח" המלך הסתובב לעבר היציאה. שומריו הבודדים עליהם הוא סמך יצאו מן הצללים.
"זה זמן קצר" ענה נוריאל, זורק מטבע שחוק על הדלפק.
"אז תמצא סוס מהיר" אמר המלך, יוצא מהמבנה, שומריו סוגרים את הדלת בטריקה.
...
יש אנשים שיודעים לפתור בעיות.בן-נלן היה אדם כזה.
משרדו היה בביתו, גדול ומרווח, בכיכר צדדית באלקן.
שטיחים ארוגים כיסו את הרצפה, ווילונות רקומים כיסו את הקירות.
בן-נלן עצמו ישב רכון על השולחן, חיוור כמעט כמו זקנו.
עיניו הבהירות רמזו על סודות רבים, כמו האגדה על העזרה שלו לאנשיו של איסתרק.
נוריאל לא ידע אם שמועות אלו אמיתיות, והוא גם לא חשב על זה יותר מידי.
העיקר שאדם זה אינו נאמן לדיאלידן.
"כן" בן-נלן הרים את ראשו "במה אוכל לעזור?"
"אני צריך עזרה בשביל חבר" אמר נוריאל ביובש.
בן-נלן חייך בשעשוע "ומה צריך החבר הזה?"
עיניו של נוריאל לא השתעשעו ולו במעט "החבר קיבל בקתה במתנה, בקתה בהרים, מאיש חשוב. אך חברי זה אינו מתחבר לאוויר הצלול של ההרים, אלא לפראיותם של היערות, הנמוכים יותר"
"שנמצאים על יד הגבול" השלים בן-נלן את מה שלא נאמר.
נוריאל לא ממצמץ. "אכן" הוא אמר.
ציפור צייצה אי שם בן הגגות. בן-נלן נאנח.
"אני יכול לעזור לחבר שלך, הבא לי שטר מכירה" הוא אמר, וסובב את ראשו "רניל!"
ילד קטן,כמעט תינוק, הגיע למשרד בטפיפה.
"הגש לי את קנקן הדיו ונוצה" אמר בן-נלן, "ההתכופפות קשה לי."
ללא מילים, הילדון צעד לעבר השולחן, מגיש לבן-נלן את מבוקשו.
"התינוק יתום" אמר בן-נלן כמו בהיסח הדעת.
"כמו יתומים רבים שגידלתי, הוא בן בית אצלי אך," בן-נלן נאנח שוב, וחוורונו מורגש לעין "איני יודע כמה זמן עוד אוכל לגדלו"
שקט שרר לרגע "אדוני יחיה ימים רבים ושנים" מלמל נוריאל, חותם על הקלף.
"אדונך ירצה שבניו ילכו בדרכיו" מלמל בן-נלן בתשובה, חותם גם הוא "וגם אותם שהם לא בניו, גם אותם שהוא רק דאג להם לאוכל ותעסוקה"
נוריאל נשך את שפתיו "רניל? שם מיושן מעט"
"ככה שמו" ענה בן-נלן "לאו גריעותא היא"
"בהחלט לא" הסכים נוריאל "גם החבר הזה שלי אוהב שמות מיושנים"
"אדם טוב הוא החבר שלך" עיניו של בן-נלן טיילו על נוריאל.
"רניל" הוא קרא לפתע "אולי תגיד שלום לאורח?"
לרגע, נוריאל הביט ברניל, ולו רק לשם הנימוס.
אך הילדון שתק, מכניס את אצבעו לפיו, ונוריאל לא התעכב על מבט נוסף.
"אז סיימנו" הוא קם מכסאו.
"כן, סיימנו" נאנח בן-נלן בשלישית.
"תודה אדוני" נוריאל הרכין את ראשו "אני חייב לך רבות"
"נתת לי בקתה יקרה בהרים, ואני נתתי לך בקתה רעועה ביערות. רבות אתה לא חייב לי" שיחק בן-נלן בקנקן הדיו "אגב, איך קוראים לחבר שלך?"
נוריאל חשב רגע על שמו החדש, השם שהוא יקבל בלילה חסר הירח.
הוא אמר, בן-נלן רשם.
...
ריח שונה קיים על יד הגבול. ריח מתוק, ריח תמים.ריחה של כוזר הישנה.
היערות עמוקים הם, אך קרחות יער קיימות בהם למכביר.
שם עמד נוריאל, עיניו נעוצות בכוכבים, מחכה לצעדים.
והם הגיעו. צעדים שלווים, רגועים.
"בא ונוותר על ההקדמות" הוא אמר, למראה אויב מספר שניים של כוזר החדשה "אתה זה אביי."
חיוך כיסה את פניו של אביי, חיוך שלם, פנימי.
"אז מצאת אותי בסוף, אתה המתנקש"
נוריאל בחן את הבחור.
הוא היה התגלמות כוזר הישנה, פשוט שפשוטים. שק על כתיפו ומקל הליכה בידו.
"אני לא אוהב את הכינוי מתנקש" ענה נוריאל "אני מכנה את עצמי שכיר עושה כל"
"יש המכנים את איסתרק "קטינא" ויש המכנים את דיאלידן "הנוכל מאלקן"". ענה אביי.
"אך יש שמשלמים לי" ענה נוריאל "ויש שלא."
ארבע סכינים קצרות, שניים בכל יד, הופיעו בידיו. "אני מעדיף להשאיר אותך חי" הוא אמר.
"עד לדיאלידן " השלים אביי.
נוריאל תקף, אביי הרים את מקלו.
להביו של נוריאל היו מהירים כעיטי הקבארים, אך מקלו של אביי בלם כל התקפה, חומק כמי הנחל.
השקט של הלילה עטף אותם.
הקולות היחידים שנשמעו היו הלהב והמקל, אבק מגפיהם, וקולות ההתנשפות של הנאבקים.
נוריאל ניסה להשחיל את סכיניו, מימין,מלמטה,משמאל.
אביי צעד בסיבובים, פיאותיו מתבדרות ברוח, מקלו מסתחרר.
נוריאל התקיף עם ידו הימנית, והסתובב. בועט בגופו של אביי.
אביי זינק אחורה, זורק את המקל לבטנו של נוריאל, ותופס בו בחזרה.
תנים יללו.
נוריאל ואביי חגו סביב במעגלים.
"תיכנע אביי" אמר נוריאל "תיכנע ותקבל משפט הוגן"
"הוגן" גיחך אביי.
הם תקפו שנית.
הפעם אביי הרים את מקלו, מסובב אותו באוויר. נוריאל התקדם, ואביי חבט עם המקל בירכו.
כאב לא הפריע לנוריאל. אך המכה פגעה ברגלו.
הוא סובב את סכיניו, כופף את גופו, והתקדם.
המקל של אביי קרב לראשו, הוא סובב את מותניו, מזנק.
מרפקו פגע בגופו של אביי, מפיל את שניהם על הרצפה.
המקל והסכינים שבידו השמאלית הועפו למרחק.
ידו הימנית כמעט פגעה בפניו של אביי, אך זה אחז בה, מעקם אותה.
שני הסכינים נפלו על הרצפה, והגברים נאבקו זה בזה. מנסים להגיע אליהם.
לא היה חן בקרב, רק מאמץ.
שני כוחות צמודים זה לזה, מנסים להתקדם מרחק חצי אמה.
אך סוד קטן היה לנוריאל בעקב מגפו. הוא בעט באביי, וסכין קטנה נשלפה מהמגף, מזנקת אל ידו.
"תיכנע אביי" הוא אמר, מצמיד את הסכין לבטנו.
"שב על האדמה ותרים ידיים"
ואביי נכנע.
ונוריאל שלף שרשרת ברזל משרוולו, קושר את ידיו של אביי.
אביי עצם את עיניו. נושם כאורח בפרוזדור.
"אתה יודע, מתנקש" הוא אמר בניגון "גם אני הייתי פעם יתום"
נוריאל, מחזיר את סכיניו למקומות המחבוא שבבגדיו ותולה את המקל של אביי על גבו שלו, הרים גבה.
"היית?" הוא שאל, ספק מופתע ספק מלגלג.
"בהחלט" ענה אביי,עיניו עצומות "הייתי כמוך. לבד, ברחוב. הייתי מקבל מזון מבן-נלן, ונאבק בפושעים כדי לשרוד. הייתי גונב אוכל, נלחם על כבודי. הייתי מחפש חום ושייכות אצל הגרועים שבאדם"
"כמו מלכך שהרעיף עליך טוב ובוא בגדת?" נוריאל שיחק עם שערו.
"כמו הפושע הנאלח שרוצח אין ספור אנשים, וקודמו בתפקיד אחד מהם" ענה אביי.
"אתה תזכה להטיח בו את הדברים האלה בפניו, במשפט שלך" אמר נוריאל, עיניו מוסתרות בחושך.
"לא יהיה משפט" חייך אביי "אבל זה לא משנה, כי אני כבר לא יתום."
"הוריך לא באמת מתו?" נוריאל הרים את גבותיו.
"הם מתו, והם מתפללים עליי למעלה" אביי פקח את עיניו. הם נצצו.
"אבל האבא שלי, שלך. המלך שלי ושלך ושל כולם. של כל העולם. של שני הכוזר. הוא שומר עליי. בשבילו אני נלחם. והוא מקבל את כולם בחזרה. לא משנה מה עשית" אביי עצם שוב את עיניו "אתה אולי יתום, אני כבר לו".
אדישות היא כמו קרח, כשהיא מתחממת הכל מתרסק. זה מה שקרה לנוריאל.
בזעם מתפרץ הוא שלף את סכינו מהשרוול, וגם בשעה זו של הלילה קריאת הכאב נשמעה למרחק.
...
"מה עשית?" קרא אביי בבהלה, אך פניו של נוריאל היו קפואות."זה יעבור" הוא אמר, מתעלם מהכאב "ואנחנו צריכים דם"
"אנחנו?" שאל אביי.
"אתה" ענה נוריאל, מורח את דמו על בגדיו של אביי "עד הזריחה אני צריך להוכיח לדיאלידן שאתה מת, והבגד שלך ידוע לכולם. אני ישאיר אותו לאיש הקשר שלי. אתה צריך להינצל"
ידו המחוספסת של נוריאל פתחה את השלשלאות שקשרו את אביי.
"למה אתה עושה את זה?" אביי נעמד, משחרר את גופו.
"כי נתת לי בחינם את הדבר היקר ביותר" ענה המתנקש לשעבר "תקווה".
אביי חייך, פיאותיו התבדרו ברוח.
"יש לך תוכנית לעתיד?"
"כן" ענה נוריאל "אני יצא לגלות, לכפר על פשעיי."
"ידיים טובות יש לך" ענה אביי "גלותך תניב פירות לאנשים רבים בדרך"
"אקווה" ענה נוריאל, מתענג על צלילה של המילה "ולך אתן את מה שיש לי. בקתה רעועה ביער, בגד רועים וזהות חדשה. שם חדש שאותו לא יזהו אותך".
אביי התכופף, מחפש צמחי ריפוי לפצעו של נוריאל "ומה השם החדש שלי?" הוא שאל.
נוריאל חייך וענה:"אליהו".
נערך לאחרונה ב:
