נושא החודש - כסלו תש"פ

[מ"ם]

כשגשם דופק בחלון ושלהבות מרצדות על שמשות.
הריח עולה לאוויר -
ריח של בית.
משפחה.

משפחה זה המקור לעצם היותך, זה החיבוק הבראשיתי שלך,
(חיבוק דוב או שלא).
משפחה לא בוחרים - אומר הפתגם.
מקבלים.

תעצמו עיניים חזק -
ותעלו כל מה שמשפחה אומר לכם.

באריזה משפחתית כמובן, אין הנחות.

*
נושא החודש וההודעה דלעיל באדיבות @עיתונאית ולי לא נותר אלא להודות.

כאמור בחודשים קודמים, במסגרת המדור אתם מוזמנים להעלות שירים וסיפורים בנושא החודשי, ללא הגבלת סוג כתיבה מסוים כבאתגר. כל ז'אנר יתקבל בברכה. שירים יתקבלו בברכה כפולה.
עדיפות ראשונה לחומרים מקוריים שלכם כמובן, אך גם אם יש לכם חומר ייחודי של כותב אחר, מפורסם או לא, שלדעתכם אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי לצטט אותו - ניתן להעלות אותו תוך ציון הקרדיט המלא.

 

[שיילה]

משוואה בשני נעלבים

(קול צרוד) ברוכים הבאים לוואצפ פון המשפחתי להכנות למסיבת חנוכה אצל סבתא

לשמיעת הודעות בקבוצה הקש 1

1

הלו, שלום זה משה, מי שרוצה לקחת על עצמו להכין איזו מנה שיודיע לברכי תודה.

(שקט ארוך) ביפ.

להודעה הבאה הקישו 6

1

הלו, שלום זה משה מי שרוצה לקחת על עצמו להכין איזו מנה שיודיע לברכי תודה

6,6,6

הי, זו ברכי (קול מרוחק, צליל רחיצת צלחות), שלמה הודיע שדבורה מכינה את הדגים וסלט חי אחד וגם את הלחם ללא גלוטן של אבא אז מי שרוצה להתנדב למנה אחרונה מוזמן.

6,6,6,6

מישהו יודע למה שרי נפגעה?

6

די, תעזבו את זה, זו אמורה להיות מסיבה שמחה

6

תגידו למשה שימחק את הווצאפ עם קוד המנהל שלו שלא יגיע לאוזניים של סבתא.

6

אם את לא תספרי לה, זה לא יגיע.

6

אין הודעות נוספות.

 

[מ"ם]

יש צבי יאיר גם בנושא הזה, כמובן.

הנה, למשל:

הַפִּנָּה הַקְּטַנָּה

כָּל יָמֵינוּ
לִשְׁלוֹם
פִּנָּה אַחַת
נִדְאַג
וְעַל קֶרֶן זָוִית
יְחִידָה
כַּפֵּינוּ גּוֹהֲרוֹת,
שֶׁיְּהֵא חֶלְקָהּ
אוֹרָה
וְאַל יְהֵא חֶלְקָהּ
חֲשֵׁכָה -
שֶׁבִּנְפוֹל אֶלֶף
מִיְּמִינָהּ
וּרְבָבָה
מִשְּׂמֹאלָהּ -
שֶׁבֶר יִפְסַח
עַל דַּלְתָּהּ
וְאָסוֹן לֹא יַעֲלֶה
בְּחַלּוֹנָהּ.
כָּל יָמֵינוּ לְשָׁלוֹם
פִּנָּתֵנוּ הַקְּטַנָּה
נֶחֱרַד.

לִבִּי הוֹמֶה לְאֶחָד -
שֶׁבְּכָל פִּנָּה
הוּא דָּר
וְכָל מַכְאוֹב
וְכָל יָגוֹן
עַל פָּנָיו
תָּמִיד.

 

[Netta]

"איזה יופי!" קורא הצלם. הפלאש מבזיק בפעם המי-יודע-כמה. הוא מסתכל על התמונה. "מקסים! טוב קדימה – איפה כל הצד של הכלה? תמונה משפחתית!"

אני שומטת את שפתי המחויכות ומשחררת את הלחיים בתנועות עיסוי. אמא תופסת פיקוד. "חנוש, זוזי רגע מותק, נסדר את כולם ואז את תכנסי. שבי בינתיים. תתפללי."

פוסעת כמה פסיעות הצידה, השובל הלבן משתרך אחרי. הפאה עם התסרוקת קצת לוחצת על הראש. אני לא באמת מרגישה אותה. מסתכלת סביבי, אולם, תזמורת, צלם, ויוסי, שמתחבא כרגע בחדר ייחוד. זה באמת קורה עכשיו?

"רבקי? רבקי – תביאי את מוישי –יופי." ככה אמא, מנסה לתקתק את העניינים, "תעמדו כאן. ומורן? כן, איפה הילדים – מצוין, אלון יעמוד שם ליד חיים, אה, הוא רוצה לידך? אין בעיה. ואיפה סבתא סמדר וסבא גיל?"

לאט לאט מתחילה להתגבש לה תמונה משפחתית. במרכזה יושב אבא, לידו אורי, חיים ודניאל, אחיי הקטנים, עטורים בחליפות חדשות ומגבעות מבריקות, ומחייכים בהתרגשות. כסא פנוי לאמא, ואז מירי, שירה ויעלי עם שמלות נפוחות בצבע ורוד עתיק וקשת פרחונית מעטרת את ראשון. הנה סבתא סמדר וסבא גיל, על ראשו מונחת 'כיפה בר מצווה' לבנה ומבריקה. סבתא סמדר מחבקת בזרועותיה את מיכאל בן השנה, שלא מפסיק לשחק עם הסיכה שאמא שמה לו בכיפה.
מורן, אחותה הקטנה של אמא, ושני ילדיה, אלון ומאיה עומדים גם הם מצד אחד. לבושים בצורה שמנסה לכבד את המעמד. וגם עופר, האח הגדול שהגיע במיוחד בקליפורניה לכבוד החתונה של האחיינית הראשונה, תופס מקום של כבוד ליד סבתא סמדר הזורחת.

"כן, מצוין," אמא ממשיכה, "ריקי – תדאגי לסדר שם את החבר'ה". סבא משה וסבתא פנינה, גם עומדים שם. אמא מעמידה אותם ממש מאחורי אבא. סבא משה נראה בדיוק כמו גרסה מבוגרת של אבא. רק עם כיפה גדולה וסרוגה. דודה ריקי תופסת פיקוד ומסדרת את הילדים שלה, של מאיר ושל בת חן בצורה סבירה פחות או יותר. התלתלים שלה מבצבצים מתחת לכובע. שלל כיפות צבעוניות וצמידי גומי מעטרים את הצד השמאלי של התמונה, איפה שעומדים שי, נועם, אבי ורועי. רעות, אחותו הצעירה של אבא, ובעלה הטרי, אייל, גם מוצאים להם מקום וסבא משה מתחיל מפקד קולני כדי לוודא שאף אחד לא חסר.

"יופי." אמא מתנשפת לבסוף, "בואי, חני, נמקם אותך במקום הטבעי שלך, בלב המשפחה." היא מחייכת.

אני מסתכלת שוב על המשפחה שלי, בליל של צבעים, גוונים וריחות עולה באפי. וכשאני נעמדת באמצע, בין אבא לאמא, שוב מרגישה את הפיאה על הראש, אני חושבת על יוסי, עם השורשים המפוארים שמיוחסים עד בית המקדש. חיוך קטן עולה על שפתי. ברוך הבא למשפחה.

---
הממ.. לא כל כך מעובד. ורק שתדעו שהמציאות יפה אפילו עוד יותר.

 

[RACHELIZ]

"איזה יופי!" קורא הצלם. הפלאש מבזיק בפעם המי-יודע-כמה. הוא מסתכל על התמונה. "מקסים! טוב קדימה – איפה כל הצד של הכלה? תמונה משפחתית!"

אני שומטת את שפתי המחויכות ומשחררת את הלחיים בתנועות עיסוי. אמא תופסת פיקוד. "חנוש, זוזי רגע מותק, נסדר את כולם ואז את תכנסי. שבי בינתיים. תתפללי."

פוסעת כמה פסיעות הצידה, השובל הלבן משתרך אחרי. הפאה עם התסרוקת קצת לוחצת על הראש. אני לא באמת מרגישה אותה. מסתכלת סביבי, אולם, תזמורת, צלם, ויוסי, שמתחבא כרגע בחדר ייחוד. זה באמת קורה עכשיו?

"רבקי? רבקי – תביאי את מוישי –יופי." ככה אמא, מנסה לתקתק את העניינים, "תעמדו כאן. ומורן? כן, איפה הילדים – מצוין, אלון יעמוד שם ליד חיים, אה, הוא רוצה לידך? אין בעיה. ואיפה סבתא סמדר וסבא גיל?"

לאט לאט מתחילה להתגבש לה תמונה משפחתית. במרכזה יושב אבא, לידו אורי, חיים ודניאל, אחיי הקטנים, עטורים בחליפות חדשות ומגבעות מבריקות, ומחייכים בהתרגשות. כסא פנוי לאמא, ואז מירי, שירה ויעלי עם שמלות נפוחות בצבע ורוד עתיק וקשת פרחונית מעטרת את ראשון. הנה סבתא סמדר וסבא גיל, על ראשו מונחת 'כיפה בר מצווה' לבנה ומבריקה. סבתא סמדר מחבקת בזרועותיה את מיכאל בן השנה, שלא מפסיק לשחק עם הסיכה שאמא שמה לו בכיפה.
מורן, אחותה הקטנה של אמא, ושני ילדיה, אלון ומאיה עומדים גם הם מצד אחד. לבושים בצורה שמנסה לכבד את המעמד. וגם עופר, האח הגדול שהגיע במיוחד בקליפורניה לכבוד החתונה של האחיינית הראשונה, תופס מקום של כבוד ליד סבתא סמדר הזורחת.

"כן, מצוין," אמא ממשיכה, "ריקי – תדאגי לסדר שם את החבר'ה". סבא משה וסבתא פנינה, גם עומדים שם. אמא מעמידה אותם ממש מאחורי אבא. סבא משה נראה בדיוק כמו גרסה מבוגרת של אבא. רק עם כיפה גדולה וסרוגה. דודה ריקי תופסת פיקוד ומסדרת את הילדים שלה, של מאיר ושל בת חן בצורה סבירה פחות או יותר. התלתלים שלה מבצבצים מתחת לכובע. שלל כיפות צבעוניות וצמידי גומי מעטרים את הצד השמאלי של התמונה, איפה שעומדים שי, נועם, אבי ורועי. רעות, אחותו הצעירה של אבא, ובעלה הטרי, אייל, גם מוצאים להם מקום וסבא משה מתחיל מפקד קולני כדי לוודא שאף אחד לא חסר.

"יופי." אמא מתנשפת לבסוף, "בואי, חני, נמקם אותך במקום הטבעי שלך, בלב המשפחה." היא מחייכת.

אני מסתכלת שוב על המשפחה שלי, בליל של צבעים, גוונים וריחות עולה באפי. וכשאני נעמדת באמצע, בין אבא לאמא, שוב מרגישה את הפיאה על הראש, אני חושבת על יוסי, עם השורשים המפוארים שמיוחסים עד בית המקדש. חיוך קטן עולה על שפתי. ברוך הבא למשפחה.

---
הממ.. לא כל כך מעובד. ורק שתדעו שהמציאות יפה אפילו עוד יותר.

כמה יופי!

 

[לכאורה.]

טוב,
לזה אני קוראת שיריצוב ועכשיו בעברית: שיר עיצוב.
שאני ממש במוזה אני גם מוסיפה לשירים שלי כמה אלמנטים מסביב.
מסתבר שאני במוזה הזו עכשיו, לא?

 

[R DESIGN]

"איזה יופי!" קורא הצלם. הפלאש מבזיק בפעם המי-יודע-כמה. הוא מסתכל על התמונה. "מקסים! טוב קדימה – איפה כל הצד של הכלה? תמונה משפחתית!"

אני שומטת את שפתי המחויכות ומשחררת את הלחיים בתנועות עיסוי. אמא תופסת פיקוד. "חנוש, זוזי רגע מותק, נסדר את כולם ואז את תכנסי. שבי בינתיים. תתפללי."

פוסעת כמה פסיעות הצידה, השובל הלבן משתרך אחרי. הפאה עם התסרוקת קצת לוחצת על הראש. אני לא באמת מרגישה אותה. מסתכלת סביבי, אולם, תזמורת, צלם, ויוסי, שמתחבא כרגע בחדר ייחוד. זה באמת קורה עכשיו?

"רבקי? רבקי – תביאי את מוישי –יופי." ככה אמא, מנסה לתקתק את העניינים, "תעמדו כאן. ומורן? כן, איפה הילדים – מצוין, אלון יעמוד שם ליד חיים, אה, הוא רוצה לידך? אין בעיה. ואיפה סבתא סמדר וסבא גיל?"

לאט לאט מתחילה להתגבש לה תמונה משפחתית. במרכזה יושב אבא, לידו אורי, חיים ודניאל, אחיי הקטנים, עטורים בחליפות חדשות ומגבעות מבריקות, ומחייכים בהתרגשות. כסא פנוי לאמא, ואז מירי, שירה ויעלי עם שמלות נפוחות בצבע ורוד עתיק וקשת פרחונית מעטרת את ראשון. הנה סבתא סמדר וסבא גיל, על ראשו מונחת 'כיפה בר מצווה' לבנה ומבריקה. סבתא סמדר מחבקת בזרועותיה את מיכאל בן השנה, שלא מפסיק לשחק עם הסיכה שאמא שמה לו בכיפה.
מורן, אחותה הקטנה של אמא, ושני ילדיה, אלון ומאיה עומדים גם הם מצד אחד. לבושים בצורה שמנסה לכבד את המעמד. וגם עופר, האח הגדול שהגיע במיוחד בקליפורניה לכבוד החתונה של האחיינית הראשונה, תופס מקום של כבוד ליד סבתא סמדר הזורחת.

"כן, מצוין," אמא ממשיכה, "ריקי – תדאגי לסדר שם את החבר'ה". סבא משה וסבתא פנינה, גם עומדים שם. אמא מעמידה אותם ממש מאחורי אבא. סבא משה נראה בדיוק כמו גרסה מבוגרת של אבא. רק עם כיפה גדולה וסרוגה. דודה ריקי תופסת פיקוד ומסדרת את הילדים שלה, של מאיר ושל בת חן בצורה סבירה פחות או יותר. התלתלים שלה מבצבצים מתחת לכובע. שלל כיפות צבעוניות וצמידי גומי מעטרים את הצד השמאלי של התמונה, איפה שעומדים שי, נועם, אבי ורועי. רעות, אחותו הצעירה של אבא, ובעלה הטרי, אייל, גם מוצאים להם מקום וסבא משה מתחיל מפקד קולני כדי לוודא שאף אחד לא חסר.

"יופי." אמא מתנשפת לבסוף, "בואי, חני, נמקם אותך במקום הטבעי שלך, בלב המשפחה." היא מחייכת.

אני מסתכלת שוב על המשפחה שלי, בליל של צבעים, גוונים וריחות עולה באפי. וכשאני נעמדת באמצע, בין אבא לאמא, שוב מרגישה את הפיאה על הראש, אני חושבת על יוסי, עם השורשים המפוארים שמיוחסים עד בית המקדש. חיוך קטן עולה על שפתי. ברוך הבא למשפחה.

---
הממ.. לא כל כך מעובד. ורק שתדעו שהמציאות יפה אפילו עוד יותר.

מקסים!!
אהבתי מאד.

 

[הפקות כתיבה]

אפשר, אפילו שזה אחרי .... שלא כתבתי (כאן)?

בס"ד
חשבתי, תהיו לי
לפרח מגֵן
כזה ששומר על עליו
רציתי, תבינו
ויהיה זה הוגן
להיות מחלקי בעליו
שאפתי היות
כמו כולם, בין שווים
בין החורש, ולא מעליו
אבל גם לא קבור
בין עלים נרקבים
שבור
ומרכין ראש אליו

והישקיתי הפרח
בְּדִמעות אכזבה
המתנתי חזור והמתן
חיכיתי – יגדל
וְיַּכֶּה אהבה
ויתן לי האור, ויתן
וגדל, והלך
ענפיו הוא שילַּח
ועקר ושסע ה'אני'

חשבתי תהיו לי
משען, גאווה,
והייתם דרדר קוצני
---

 

[nechama ro]

בחלומי נזרקתי אל עולם משונה
בצבעים של כחול ואפור
ובני האנוש בו, רוקדים ביחידות
תמיד שורר שם הכפור

בתים בתים בנוי הוא היה
כל בית מכיל איש אחד
כל אנוש ותושב חי לעצמו -
בין אנשים אך לבד.

שאלתי תושב שחלף על פני
הבדידות מבקרת תדיר?
בתמיהה הוא הצביע לכל הצדדים,
אנשים כה רבים יש בעיר!

עובר אורח נוסף נשאל וענה
תשובתו בבטחה ובקול:
כל בדידות שתהא אינה שקולה
למחויבות הרבה ולעול

והמשיך ואמר כי שמע שהרחק
יש עולם בו מושג משפחה -
ילדים והורים, דודים וסבים
איך חיים הם בכלא?! מחה

דאגה אינסופית, תלות, אחריות,
חופש הפרט כך נדרס,
נזקים כלכליים והמון מטלות
בקיצור, האדם שם נרמס

ועוד זמן רב לאחר החלום
נותר לו חיוך בלבי -
לצידי משפחה מחבקת בחום
ואינסוף אהבה מסביבי

 

[ביזנסטורי - אילה]

"אהה... אה... כואב!
אה... אה... כואב לי!!!"

ר' אריה היטיב את אחיזתו בידי בניו וניסה להטות אוזן כדי לשמוע מאין מגיעים הקולות הכאובים שלא פסקו לרגע.

"זה מגיע משמה, אבא!" מצביע בנו הגדול על בניין גבוה המשמש כבית מחסה לחולי רוח.

"תישארו כאן כמה דקות, ילדים." מבקש ר' אריה מילדיו. "אני הולך לראות אם אפשר לעזור למישהו."

ר' אריה מטפס במרץ על מדרגות הכניסה לבניין, הודף את הדלת החוצצת בין בריאי הנפש לשאינם, ונכנס פנימה.

"סליחה," הוא פונה אל בחור משופם שעטה על בגדיו חליפת אח לבנה. "מה הקולות שאני שומע?"

"אה, זה." מניף האח את ידו בביטול. "אחד החולים היותר ותיקים שלנו. הוא רוצה שנגביר לו את המינון של משככי הכאבים."

"אז למה לא מוסיפים לו?"

"מי שבני משפחתו אינם דואגים לו, אין לו סיכוי לקבל מעבר למינון הבסיסי." מטיח האח ביבושת.

ר' אריה מהרהר כמה דקות בזקן הגלמוד. "איך קוראים לו?" הוא שואל לפתע.

"נח בדנר." משיב האח ומסובב את גבו כדי ללכת משם.

"נח בדנר?" מרים ר' אריה את קולו בהתרגשות ותופס בשרוולו של המשופם. "אתה בטוח?!"

"כן, בטוח." משיב הבחור בקוצר רוח בולט. "למה?"

"נח בדנר?? הוא קרוב משפחה שלי! הוא שרד את המלחמה? אני לא מאמין!!! תראה לי מהר איפה הוא! אני חייב לראות אותו!!" התרגשותו של ר' אריה עוררה מהומה זוטרה בבית המחסה, כמה דלתות נפתחו ונסגרו, והוא הובל אל חדרו של הזקן הכאוב.

"נח!" פרץ ר' אריה בקריאת שמחה. "אני כל כך שמח לפגוש אותך!" הוא התקרב אל הזקן, חיבק אותו, ונשאר לשוחח עימו עוד דקות ארוכות לפני שנפרד ממנו בהבטחה נרגשת לבקרו שוב.

חייו של נח התהפכו באותו רגע מן הקצה אל הקצה. פתאום הוא נהיה מהחוסים היותר חשובים בבית החולים. הוא קיבל תרופות נוספות שהקלו עליו מאד. והעיקר- מישהו היה בא לבקרו כל ראש חודש לשוחח עימו ולעודד את רוחו.

- - -

שנים חלפו ומודעות אבל שחורות הוצמדו אל צידו החיצוני של בניין המגורים של ר' אריה לוין ז"ל. בני משפחה כואבים התכנסו אל הבית פנימה וישבו על הכסאות הנמוכים, ממאנים להינחם.

באחד מן הימים בא אל הבית אדם מבוגר בעל שפם עבות וסיפר לקרובים הכאובים על מסירות נפשו של אביהם.

"היה לי קשר נחמד עם נח בדנר." סיפר להם. "והוא סיפר לי שאין בינו לבין אבא שלכם שום קירבה משפחתית."

שקט השתרר בבית האבלים. הבנים התפעלו מגדולתו של אביהם, אך לא הופתעו במיוחד. בשביל לעזור ליהודי סובל, מוכן היה ר' אריה לעשות הכל בעולם. גם לייצר קרבה משפחתית יש מאין.

ובמחשבה שניה,

מה היא כזו מסירות אם לא קירבת דם?

 

[בובה בובה]

מה היא כזו מסירות אם לא קירבת דם?

עוצמתי,
תודה!!

 

[עיתונאית]

נולדתי לתוכך, גם שלא בחרתי.
עצבת את יסודותי,
גם שעל כך ביכיתי.
לטשתי עיניים לקנים אחרים,
קנאתי.
למרות ועל אף שידעתי -
שגם שם מחפשים את שייחלתי.
התמודדתי.
הבנתי.
דווקא מתוך 'האין',
מצאתי כמה 'יש'.
גדלתי.
ולא הפסקתי.
כי הכלים שנתת לי, במתנה.
הפיקו לי את הצליל והמנגינה
הכי ערבה.
משפחה.

 

[מ"ם]

@כנפיים :

אל תבכו את לכתי,
לא הייתי אף פעם.
גם אם כך דימיתם לראות.

אל תבכו את לכתי,
לא היה בזה טעם,
תם משחק וכבו האורות.

אל תבכו את לכתי
כי הצילתני ממוות
אך נבהלת נפשי עד מאד.

אל תבכו את לכתי,
דומו לי רק אחת,
לסאת יסוריי תנו כבוד.

אל תבכו את לכתי.
אין לכם זכות,
לא, איני מאשים,

אך אל תבכו את לכתי,
סיפדו לבודד,
שהילכתי בין אנשים.

אל תבכו את לכתי,
בכו הכאב.
תהום שנפערה בי עמוק.

אל תבכו את לכתי,
בכו את השבר,
אשר לקחני רחוק.

אל תבכו את לכתי,
למדו זרועותיכם
חיבוק, ופתיחה ותמיכה.

אל תבכו את לכתי,
רק המשיכו היו,
עבורי, לעולם, משפחה.

 

[רותיל]

איזה כשרונות.
נהניתי מאד מהשירים בעיקר.
הפקות כתיבה- וואוווו.