שיתוף - לביקורת נעל

[הווה פשוט]

חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

 

[Sara led]

חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

פשוט וואו אחד ענק!!!!
רק שאלה, מקובל שראשי ישיבות נוהגים?
לא מתמצאת, אבל אלו שאני מכירה מגיעים עם מוניות/ נהגים.

 

[מאל"ף ועד תג]

הכניס לו מט סנדלרים

 

[צביה ר.]

וואו. מסר עוצמתי, וכתיבה לא פחות ממנו.
אהבתי את התיאורים של הפרטים השוליים שמאד מוסיפים (כמו השיניים התותבות, ידיו שעיסו את גבו וכו').

הערה קטנה:
המילה 'אמר' חוזרת על עצמה קצת יותר מידי לאורך הדיאלוג. לדעתי אפשר אולי להמיר אותה בחלק מהפעמים, לדוגמה:

"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב חיוכו את התותבות המושלמות שלו.

"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות היתה בקולו.

"היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא החל גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק

 

[עידו לסרי]

מדהים
נותרתי ללא מילים!

 

[הדוויג]

חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

מדהים!

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
2. אולי כדאי לגלות רק בסוף הסיפור את האמת, שהמספר הוא ראש ישיבה?

 

[הווה פשוט]

פשוט וואו אחד ענק!!!!
רק שאלה, מקובל שראשי ישיבות נוהגים?
לא מתמצאת, אבל אלו שאני מכירה מגיעים עם מוניות/ נהגים.

נכון, צודקת. חוץ אולי מישיבת קיבוץ קיקיונית אי שם בגבול לבנון המונה שמונה בחורים ועז, עם ראש ישיבה צעיר ודינאמי שהוא בעצם גם המנהל המזכיר האב-בית והטבח.

 

[הווה פשוט]

הכניס לו מט סנדלרים

חזק מאד

 

[Sara led]

מדהים!

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.

לא מאמינה, גם נפלתי בזה.
עד עכשיו הייתי בטוחה שהמורה נהיה חילוני
עכשיו קראתי שוב כדי להאמין שזו הסיבה היחידה שבגללה לאורך כל הסיפור דמיינתי את המורה שירד מהדרך חילוני מבוגר עם קרחת, שיניים תותבות ולוק של מפקח בית ספר ממלכתי.

 

[הווה פשוט]

וואו. מסר עוצמתי, וכתיבה לא פחות ממנו.
אהבתי את התיאורים של הפרטים השוליים שמאד מוסיפים (כמו השיניים התותבות, ידיו שעיסו את גבו וכו').

הערה קטנה:
המילה 'אמר' חוזרת על עצמה קצת יותר מידי לאורך הדיאלוג. לדעתי אפשר אולי להמיר אותה בחלק מהפעמים, לדוגמה:

זאת מקצוענות אמיתית, תודה רבה.

ואולי בגלל שכתבתי אמר אמר אמר - עשו מזה פרוג מאמר

 

[הווה פשוט]

מדהים!

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
2. אולי כדאי לגלות רק בסוף הסיפור את האמת, שהמספר הוא ראש ישיבה?

בתחילה חשבתי באמת להשאיר את ההפתעה לשורה האחרונה, אבל זה הרגיש לי קצת לא תקין, כי כשהוא אומר "אני סנדלר" ואתה חושב שזה אמיתי, ברגע שאתה מגלה שהוא ראש ישיבה, אתה חושב, רגע מה, הוא גם סנדלר וגם ראש ישיבה? או שהוא שיקר? אבל כשזה ידוע מראש זה זורם יותר כעקיצה ולא כשקר.

ולגוף העניין, כבר העירו לי שלפעמים שאני מגלה את הקלפים מוקדם מדי, והאמת שאני די אוהב לא להשאיר פצצה לשורה האחרונה. כי הפתעה זה נחמד זו הנאה חריפה - בלואו מיינד. אבל זה יותר פובליציסטי ופחות ספרותי. בסיפור אני רוצה כנות, שותפות לאורך כל הדרך בלי מסכות ושקרים. אני אוהב ללכת עם הקורא כתף אל כתף ולא פנים אל פנים.
אני לא רוצה להרגיש כמו איש מכירות שמחזיק יד אחת מאחורי הגב ואומר בקול מתוק "מה נשמע, אתה נראה ממש טוב היום" ועוד ליקוקים כאלה. אני אוהב לדבר כשהמוצר מוחזק לפני בשתי ידיים.

ההנאה מהסיפור פחות חריפה אמנם באופן כזה, היא לא כמו לאכול מגנום, פצצת סוכר גדושת טעמים הנוקבים ויורדים חדרי בטן ומסחררים מח ולב. אלא יותר כמו טיול שליו בטבע, הנאה רגועה ושקטה העוטפת אותך בחמימות פשוטה ותמימה, אמיתית יותר, שלמה יותר.

במבט כללי יותר, זו שאלה רחבה יותר בפילוסופיה של החיים.

עשיר שאוכל כל יום במסעדה לא נהנה כמו קבצן שאוכל במסעדה פעם בשנתיים.

אז מה אתה בוחר? להנות כל יום ברמה נמוכה מאד, אבל בלי סבל כלל. או לסבול שנתיים בשביל לקבל הנאה חדה בעוצמה אדירה – פעם בשנתיים.

חזל אמרו שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כלומר שהם מקבלים שכר (הנאה רוחנית של דבקות בהשם), אבל כדי למקסם את ההנאה, ולא לתת להרגל לשחוק אותה – הדבקות הולכת ומתגברת מיום ליום, כך שהם מקבלים שיא ועוד שיא ללא הפסקה, לנצח (כי השם הוא אינסוף, אז גם הדבקות בן אינסופית).

אבל מנגנון כזה רק אלוקים יכול לבנות. אנחנו מאידך, חייבים להחליט איזה גרף אנחנו מעדיפים, קו ישר ונמוך, או תנודתי עם שיאים ושפלים.

 

[sh.t.down]

יפייפה כמו תמיד.

נהניתי לדעת את תפקידו של התלמיד מראש,
זה יצר אצלי יותר הזדהות איתו וסלידה מהמורה הזקן.
אם הפאנץ' מונחת בסוף אז מרגישים צופים מהצד בסיטואציה,
אך כשהקורא כבר יודע את המידע בהתחלה, הוא עובר את התהליך יחד עם הדמות- ומהזווית שלה.
אולי זה חלק ממה שגורם לסיפורים שלכם להיות כ"כ אנושיים ונוגעים?

 

[הווה פשוט]

לא מאמינה, גם נפלתי בזה.
עד עכשיו הייתי בטוחה שהמורה נהיה חילוני
עכשיו קראתי שוב כדי להאמין שזו הסיבה היחידה שבגללה לאורך כל הסיפור דמיינתי את המורה שירד מהדרך חילוני מבוגר עם קרחת, שיניים תותבות ולוק של מפקח בית ספר ממלכתי.

האמת שזה יכול להיות רעיון חזק שהרבי המטיף נעשה חילוני והתלמיד הדפוק - ראש ישיבה.
אולי פעם כשארחיב את הסיפור ואשפץ אותו, אשתמש ברעיון הזה.
ברשותך כמובן...

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

שיתוף מיוחד!
הרבה מחשבות...

האמת שזה יכול להיות רעיון חזק שהרבי המטיף נעשה חילוני והתלמיד הדפוק - ראש ישיבה.
אולי פעם כשארחיב את הסיפור ואשפץ אותו, אשתמש ברעיון הזה.
ברשותך כמובן...

כבוד הסופר, התנגדות.
דווקא זה שהמורה נעשה מפקח, העצים את הסיפור מאוד.
להפוך אותו לחילוני, בעיני, יפחית מהמורכבות והיופי שבסיפור.
לשיקול דעתכם.

 

[ח.ד. וחלק]

מדהים ביותר!

1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.

ג"א מצטרף.

נכון, צודקת. חוץ אולי מישיבת קיבוץ קיקיונית אי שם בגבול לבנון המונה שמונה בחורים ועז, עם ראש ישיבה צעיר ודינאמי שהוא בעצם גם המנהל המזכיר האב-בית והטבח.

ר' ישראל שיף היקר. כאן הרב גלנץ ('הרב', נו נו, התואר הזה פשוט לא מספיק לי..).
הלם וחלחלה מילאוני שעה שקראתי את דבריך אלה.
חשבתי שסיגריה אחת מעבר למכסה (בסתר, בסתר..) תוכל להרגיע אותי, אבל זה פשוט לא מרפה ממני עד שנאלצתי לכתוב מדם לבי ולמחות על העוול שעשית לי במו מקלדתך.
אחרי דבריך אני מוצא עצמי בדילמה לא פשוטה:
האם להאמין ואז אצטרך גם לנהוג בסתר (מלבד לעשן בסתר ולאכול בורקס במאפיה של הבן של ההוא בסתר), או לא להאמין ואז ממילא גם לפקפק בכל הסיפור שכתבת אודותיי (שמי כמוני יודע עד כמה הוא נכון).

לכן אשמח באם תוכל לבאר את מילותיך למען אשב בנחת על כסאי.
רגע, מה זו הפרסומת הזו? 'היחיד שיכול לשנות אותך זה אתה בעצמך', אני צריך שניה לתקן פה משהו, איפה הלורד השחור שלי?

 

[Sara led]

האמת שזה יכול להיות רעיון חזק שהרבי המטיף נעשה חילוני והתלמיד הדפוק - ראש ישיבה.
אולי פעם כשארחיב את הסיפור ואשפץ אותו, אשתמש ברעיון הזה.
ברשותך כמובן...

מבחינתי זה רעיון שלך.
בכל אופן, כך קראתי את הסיפור...

דווקא אהבתי את הרעיון הזה של היפוך התפקידים בין המלמד הכושל לתלמיד המסכן,
בפרט המשפט הזה שלגמרי סגר לי את המעגל:

אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך"

 

[צביה ר.]

דווקא זה שהמורה נעשה מפקח, העצים את הסיפור מאוד.
להפוך אותו לחילוני, בעיני, יפחית מהמורכבות והיופי שבסיפור.

מסכימה עם זה.
זה יהפוך את הסיפור לקיטשי. מין "הפי אנד" יותר מידי מתבקש.
הייתי ממליצה להשאיר אותו אותנטי כפי שהוא.

 

[הווה פשוט]

שיתוף מיוחד!
הרבה מחשבות...

כבוד הסופר, התנגדות.
דווקא זה שהמורה נעשה מפקח, העצים את הסיפור מאוד.
להפוך אותו לחילוני, בעיני, יפחית מהמורכבות והיופי שבסיפור.
לשיקול דעתכם.

כן, אני נוטה להסכים. זה ייהפך לווארט יותר מאשר סיפורת.

 

[הווה פשוט]

מדהים ביותר!

ג"א מצטרף.

ר' ישראל שיף היקר. כאן הרב גלנץ ('הרב', נו נו, התואר הזה פשוט לא מספיק לי..).
הלם וחלחלה מילאוני שעה שקראתי את דבריך אלה.
חשבתי שסיגריה אחת מעבר למכסה (בסתר, בסתר..) תוכל להרגיע אותי, אבל זה פשוט לא מרפה ממני עד שנאלצתי לכתוב מדם לבי ולמחות על העוול שעשית לי במו מקלדתך.
אחרי דבריך אני מוצא עצמי בדילמה לא פשוטה:
האם להאמין ואז אצטרך גם לנהוג בסתר (מלבד לעשן בסתר ולאכול בורקס במאפיה של הבן של ההוא בסתר), או לא להאמין ואז ממילא גם לפקפק בכל הסיפור שכתבת אודותיי (שמי כמוני יודע עד כמה הוא נכון).

לכן אשמח באם תוכל לבאר את מילותיך למען אשב בנחת על כסאי.
רגע, מה זו הפרסומת הזו? 'היחיד שיכול לשנות אותך זה אתה בעצמך', אני צריך שניה לתקן פה משהו, איפה הלורד השחור שלי?

היי כבוד הרב גלנץ היקר.
תענוג לשמוע ממך, שמח לראות שאתה עדיין שומר על רוחך הצעירה.
תודה על שהזכרת לי את החוויה המרגשת שעברנו יחד, אתה מעלה בי זכרונות מרים-מתוקים שגורמים לי לרצות לבלות עוד קצת זמן איכות עם אישיותך הרבגונית.
מצטער ששכחתי אותך כשדברתי על רבנים ומכוניות, אבל כמו שאני מכיר אותך - אתה תסלח.

 

[הווה פשוט]

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
2. אולי כדאי לגלות רק בסוף הסיפור את האמת, שהמספר הוא ראש ישיבה?

הסיפור הזה מופיע ב"מאמרים" באופן שהסוד מתגלה רק בסוף, כהצעתך.
גם את החלוני החזרתי שם בתשובה.