הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שני בחורי ישיבה
מתחבטים בעיצומו של א-ל-ו-ל
בין חרדה לשמחה
ובין שלווה לטלטול
עד שהם פוגשים
את ר' מוישה ליבוביץ
בעל הדרת הפנים
שדבריו עושים בהם סוויץ
תובנות על חודש אלול
מוצגות בצורה של סיפור,
אשמח לקבל ביקורות על קלקול
שיבואוני לכלל שיפור.
להלן מוצג תחילתו של הסיפור
וכולו מצורף למטה בקובץ.
סיפורו של
א - ל - ו - ל
פרק 1
אלי ישוב היה בטיבורו של 'בית המוסר' ראשו מונח ברפיון בין זרועתיו, משקפיו מקופלות מושלכות על הספסל שלידו, ומולו דף שכותרתו "אלול" ועליו 'עט' זרוק, מיותם. מימינו ומשמאלו התנגנו קולות נוגים, מפצירים, מחליטים, קובעים, מכריעים, מנצחים וגם בוכים. 'בית המוסר' הישן, עם הספסלים החורקים, הסטנדרים העתיקים ומנורות הליבון המסנוורות; נתן את התחושה ש'הנה אנחנו נמצאים בכבשונו של ר' ישראל', תחושה חמימה זו ליבבה כל צורב צעיר שצעד צעדים ראשונים של 'אלול'.
במשך השנה 'בית המוסר' היה ריק וחשוך, קורי עכביש השתלשלו מפינותיו, עכברים הילכו בו ושאר מרעין בישין התגוררו בו. כמידי שנה בשנה בהגיע חדש 'אלול' היה ה"שַׁמָשׁ" המיתולוגי נלחם עם הדלת החורקת של 'בית המוסר', וה'דלת' ספק הייתה לוחשת ספק צורמת לו ל'שמש' "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". ואכן שִׁימְעֶן השמש היה שב בתשובה שלימה ואף מקבל על עצמו 'קבלה קטנה' קודם שהיה ניגש לנקות את 'בית המוסר' בסילודין, אבל לדאבונו לא פעם ולא פעמיים בשרו היה נעשה חידודים חידודים מה'אורחים' הקטנים שקנו להם שביתה במשך השנה ב'כבשונו של ר' ישראל'.
לאחר שסולקו מ'בית המוסר' מיני השרצים, הגיעו אחר כבוד ה'בחורים' שרק עתה שבו מחיקו המרענן של 'בין הזמנים', "הגעתם לישיבה בשביל לנוח אחרי החופש, אה?" היה מלהג בקול 'מוּסָה הַטַבָּח' לכל מי שרק מוכן היה לשמוע אותו. והבחורים, תצילנה אזניהם משמוע דברי ביזוי כה נוקבים על חדש 'אלול' ! היו אצים רצים ל'בית המוסר' כדי לעשות 'תשובת המשקל' על מה 'שחשדו בהם - וכמובן - אין בהם'.
בימים הראשונים של 'אלול' היה צפוף קצת ב'בית המוסר' הקטנטן, הכל ישבו וניגנו, פיזמו וכתבו לעצמם חשבונות רבים. אבל לאט לאט 'בית המוסר' נשאר במשך שעות ארוכות לבד, מיני השרצים שסולקו במקלו של שִׁימְעֶן שקלו לחדור שוב אל משכנם הישן, במטה הפיקוד של העכברים שלחו אף מספר מרגלים שחזרו ודיווחו שאכן 'האויב נמלט על נפשו' והכל החלו לארוז מזוודות ולשוב 'הביתה'.
אך פתאום הגיע דיווח מחשיד מהעכבר התורן "שיירות של אויבים נצפו, באים והולכים. המקום חזר שוב לידיים שלהם". הכל קוננו את מר גורלם, וכדרכם הלכו ושפכו את תלנותיהם בפני מלך העכברים "לקחו לנו את הבית, השתלטו לנו על הארמון". והוא, העכבר שבקושי הולך מרוב זקנה - צחק כמו שאף עכבר לא צחק מעולם; "כסילים אתם, 'אלול' עוד לא נגמר ! עכשיו זה השיא, 'סליחות' ואחר כך 'עשרת ימי תשובה'. ואז - הוא המתיק סוד, שהאויבים חלילה לא יאזינו - הם הולכים, הולכים ולא חוזרים עד 'אלול' הבא. אין לי כח להסביר לכם את זה כל שנה מחדש - אמר המלך הזקן לצאצאיו - תבינו, 'אלול' זה פעם אחת בשנה ! זה מתחיל חזק, נרגע קצת ואז מתחזק עוד ועוד ו..נגמר, עד השנה הבאה".
"כן, נזכרנו - אמרו העכברים - כל שנה זה ככה. אבל מה לעשות, השנה כזאת ארוכה והמוח שלנו כזה קטן, איך נזכור את זה כל השנה?"
פרק 2
אלי לא שמע את שיח העכברים, ולא רק בגלל שאוזנו לא יודעת לתרגם את צפצופי השרצים למילים של בני אדם, אלי פשוט היה טרוד במחשבות שהטיסו אותו למחזות של 'אלול'.
אלי נזכר בצמרמורת בשיחה שהיה נושא המשגיח בישיבה קטנה שלו כל מוצאי שבת תשובה, פניו של המשגיח היו קפוצות, כתפיו היו שחוחות כאילו הוא נושא עליו את כל משא הדור וקולו היה זועק במנגינה של 'הספד'. ה"לֵצִים" של הישיבה קראו לשיחה השנתית הזו "הספד על היצר הרע", אבל לאלי זה היה נשמע יותר כמו "הספד על החיים".
מתחבטים בעיצומו של א-ל-ו-ל
בין חרדה לשמחה
ובין שלווה לטלטול
עד שהם פוגשים
את ר' מוישה ליבוביץ
בעל הדרת הפנים
שדבריו עושים בהם סוויץ
תובנות על חודש אלול
מוצגות בצורה של סיפור,
אשמח לקבל ביקורות על קלקול
שיבואוני לכלל שיפור.
להלן מוצג תחילתו של הסיפור
וכולו מצורף למטה בקובץ.
סיפורו של
א - ל - ו - ל
פרק 1
אלי ישוב היה בטיבורו של 'בית המוסר' ראשו מונח ברפיון בין זרועתיו, משקפיו מקופלות מושלכות על הספסל שלידו, ומולו דף שכותרתו "אלול" ועליו 'עט' זרוק, מיותם. מימינו ומשמאלו התנגנו קולות נוגים, מפצירים, מחליטים, קובעים, מכריעים, מנצחים וגם בוכים. 'בית המוסר' הישן, עם הספסלים החורקים, הסטנדרים העתיקים ומנורות הליבון המסנוורות; נתן את התחושה ש'הנה אנחנו נמצאים בכבשונו של ר' ישראל', תחושה חמימה זו ליבבה כל צורב צעיר שצעד צעדים ראשונים של 'אלול'.
במשך השנה 'בית המוסר' היה ריק וחשוך, קורי עכביש השתלשלו מפינותיו, עכברים הילכו בו ושאר מרעין בישין התגוררו בו. כמידי שנה בשנה בהגיע חדש 'אלול' היה ה"שַׁמָשׁ" המיתולוגי נלחם עם הדלת החורקת של 'בית המוסר', וה'דלת' ספק הייתה לוחשת ספק צורמת לו ל'שמש' "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". ואכן שִׁימְעֶן השמש היה שב בתשובה שלימה ואף מקבל על עצמו 'קבלה קטנה' קודם שהיה ניגש לנקות את 'בית המוסר' בסילודין, אבל לדאבונו לא פעם ולא פעמיים בשרו היה נעשה חידודים חידודים מה'אורחים' הקטנים שקנו להם שביתה במשך השנה ב'כבשונו של ר' ישראל'.
לאחר שסולקו מ'בית המוסר' מיני השרצים, הגיעו אחר כבוד ה'בחורים' שרק עתה שבו מחיקו המרענן של 'בין הזמנים', "הגעתם לישיבה בשביל לנוח אחרי החופש, אה?" היה מלהג בקול 'מוּסָה הַטַבָּח' לכל מי שרק מוכן היה לשמוע אותו. והבחורים, תצילנה אזניהם משמוע דברי ביזוי כה נוקבים על חדש 'אלול' ! היו אצים רצים ל'בית המוסר' כדי לעשות 'תשובת המשקל' על מה 'שחשדו בהם - וכמובן - אין בהם'.
בימים הראשונים של 'אלול' היה צפוף קצת ב'בית המוסר' הקטנטן, הכל ישבו וניגנו, פיזמו וכתבו לעצמם חשבונות רבים. אבל לאט לאט 'בית המוסר' נשאר במשך שעות ארוכות לבד, מיני השרצים שסולקו במקלו של שִׁימְעֶן שקלו לחדור שוב אל משכנם הישן, במטה הפיקוד של העכברים שלחו אף מספר מרגלים שחזרו ודיווחו שאכן 'האויב נמלט על נפשו' והכל החלו לארוז מזוודות ולשוב 'הביתה'.
אך פתאום הגיע דיווח מחשיד מהעכבר התורן "שיירות של אויבים נצפו, באים והולכים. המקום חזר שוב לידיים שלהם". הכל קוננו את מר גורלם, וכדרכם הלכו ושפכו את תלנותיהם בפני מלך העכברים "לקחו לנו את הבית, השתלטו לנו על הארמון". והוא, העכבר שבקושי הולך מרוב זקנה - צחק כמו שאף עכבר לא צחק מעולם; "כסילים אתם, 'אלול' עוד לא נגמר ! עכשיו זה השיא, 'סליחות' ואחר כך 'עשרת ימי תשובה'. ואז - הוא המתיק סוד, שהאויבים חלילה לא יאזינו - הם הולכים, הולכים ולא חוזרים עד 'אלול' הבא. אין לי כח להסביר לכם את זה כל שנה מחדש - אמר המלך הזקן לצאצאיו - תבינו, 'אלול' זה פעם אחת בשנה ! זה מתחיל חזק, נרגע קצת ואז מתחזק עוד ועוד ו..נגמר, עד השנה הבאה".
"כן, נזכרנו - אמרו העכברים - כל שנה זה ככה. אבל מה לעשות, השנה כזאת ארוכה והמוח שלנו כזה קטן, איך נזכור את זה כל השנה?"
פרק 2
אלי לא שמע את שיח העכברים, ולא רק בגלל שאוזנו לא יודעת לתרגם את צפצופי השרצים למילים של בני אדם, אלי פשוט היה טרוד במחשבות שהטיסו אותו למחזות של 'אלול'.
אלי נזכר בצמרמורת בשיחה שהיה נושא המשגיח בישיבה קטנה שלו כל מוצאי שבת תשובה, פניו של המשגיח היו קפוצות, כתפיו היו שחוחות כאילו הוא נושא עליו את כל משא הדור וקולו היה זועק במנגינה של 'הספד'. ה"לֵצִים" של הישיבה קראו לשיחה השנתית הזו "הספד על היצר הרע", אבל לאלי זה היה נשמע יותר כמו "הספד על החיים".
נערך לאחרונה ב:
