הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
רפול / ממואר לשבועות
בלילות שבת, כשאבא היה מאחר לחזור מבית הכנסת – זאת אומרת, מאחר יותר מהרגיל – הייתי יודעת שפגש אותו.
כולם כבר היו עצבניים לגמרי כשגלש סוף סוף אל תוך הבית.
אני הייתי עסוקה בהכנות אחרונות לסעודה, אפילו לא מסובבת את ראשי כשנכנס אחרי למטבח.
"פגשת את רפול, אה?"
הוא לא היה צריך לאשר, עיני הטורקיז שלו היו לחות. אבא שלי, יהודי ליטאי קשוח. עיניים לחות אצלו זה לא דבר שבכל יום.
וכמו מסורת, כמו סליחות של עדות-המזרח, חוזרות על עצמן וממלאות אותך נוסטלגיה עד סוף חייך, היה מספר לי את שיחת-אותה-שבת עם רפול.
רפול, שהיה אולי ישראלי ואולי בכלל בלגי, וקצת אמריקאי בטוח. רפול, שאבא ידע שעובד בהיי-טק, אבל לא שהיה מנכ"ל סניף ישראלי של חברת-ענק מארצות הברית ("הוא כמו שליח בארץ בשביל החברה הזאת", אמר לי פעם אבא בבלבול. "לא יודע מה בדיוק"). רפול, יהודי מתבגר שרוב ילדיו נשואים, שמעולם לא הצלחנו לקבוע לאיזה מגזר הוא משתייך, שעיניו היו מזדהרות בהערצה בכל פעם שפגש באבי.
"תלמיד-חכם!"
מספר לאבא על העבודה ועל הטיסות לכאן או לשם, על החתנים האירופאיים שלו ("ידעתי שאין סיכוי שהם ישבו ללמוד כל החיים, אבל יש לי תנאי קבוע עם כולם: בשנים הראשונות הם לומדים יום שלם, הפרנסה עלי".) ועל חודש חופש קבוע שהוא לוקח, בכל שנה.
"מראש חודש אלול ועד יום כיפור אני עוזב את הכל. לוקח גמרא ומתיישב בבית כנסת". כך רפול.
"המנהלים שלך", היה אבא מתעניין בזהירות, "הם בסדר עם זה?"
"הם לא מתים על זה", היה עונה בעליזות. "אמריקאים שהם. אבל למי זה משנה? גם חודש אחד של תורה זה לא מספיק, זה מינימום".
ייתכן שהעליזות הסוותה מעט מרירות. "לחודש אחד בחיים, אתה מבין, אני אברך כמוך".
ומיד היה מתקן את עצמו: "לא, לא כמוך. מה אני, בור ועם הארץ. קצת פותח ספר אבל מה כבר מבין".
כך מידי פעם היה רפול קופץ בליל שבת לבית הכנסת שבקצה הרחוב, ואבא היה מתעכב אחרי ערבית, ולאחר מכן מהדהד את השיחה בבית. לפעמים אפילו קצת נשנק, עיניו נוצצות בצורה מחשידה. בסעודה היה מזדרז יותר מהרגיל, וממהר ללמוד.
"הוא גורם לי להרגיש אשמה", אמר לי פעם.
ורפול קפץ שבת אחת וסיפר שהשנה לקח חודשיים חופש.
בלילה אלולי שקט עברה אשתו אירוע לבבי. הוא היה בבית כשבזמן רגיל היה אמור להיות בחו"ל, וחיי אשתו נצלו.
"החודש הראשון היה בשבילי, רק בשבילי", הסביר לאבא, "נשארתי חייב עוד חודש לקדוש ברוך הוא".
"והמנהלים?"
"אה, הם לא אוהבים את זה בכלל", לראשונה נראה קמט דק בפניו של רפול. "אבל למי אכפת מהאהבות שלהם".
באחד מלילות שבת האחרונים בהם קפץ לבית הכנסת שלנו, עיניו נצצו מאושר.
הייתי צעירה אז, ועד היום אין לי מושג האם התפטר מעצמו או פוטר על ידי אותם מנהלים והאהבות המוזרות שלהם.
שמענו ממנו עוד תקופה, ואז נעלם מהנוף.
כנראה מצא את בית הכנסת הקטן בקצה הרחוב שלו.
אז בבקשה מכם, אנשים טובים, אם תסתובבו בבתי הכנסיות באיזה לילה ירושלמי, אולי תפגשו יהודי בדמות בעל-בית היי-טקי לקראת פנסיה, רכון על גמרא. תבדקו; אם יש נהרות של אהבה על פניו, אז תדעו – זהו רפול.
תמסרו לו שאותו אברך בעל זקן מלבין ועיני טורקיז יושב עכשיו, וודאי, בבית הכנסת שבקצה הרחוב בשכונה הירושלמית השקטה, ספון בגומחה קטנה בין ה'בימה' ל'אוצר' ומחובק בספריו, וישמח מאד לשוב וללחוץ את ידו.
תספרו לו על הילדה של אותו אברך, שגדלה לה ומכירה אנשים שממלאים ימיהם בתורה, ועדיין, שיחות-רפול מציפות בה אהבה וכח, עד היום הזה.
ספרו לו שבנדודי בעולם-העבודה פגשתי אישה שהעסיק. כמעט נאלמתי דום מרוב התרגשות. סיפרתי לה קצת סיפורי-רפול. היא חייכה.
"כן, הוא תמיד היה יהודי מתוק. אה, את אומרת שהוא עזב את הכל לגמרי?"
זאת פרפרזה על יהודה עמיחי, חשבתי לי; מרחוק כל אחד נראה כמו מלאך, מקרוב אפילו מלאך לא נראה כזה.
ובליל שבועות, לפעמים, אני מציצה לרחוב ומחפשת אחר אותו רפול קסום שמעולם לא ראיתי, אבל וודאי אזהה אותו כשאבחין בו. הרי בלתי אפשרי לפספס אש של אהבת-תורה מתהלכת ברחוב.
בלילות שבת, כשאבא היה מאחר לחזור מבית הכנסת – זאת אומרת, מאחר יותר מהרגיל – הייתי יודעת שפגש אותו.
כולם כבר היו עצבניים לגמרי כשגלש סוף סוף אל תוך הבית.
אני הייתי עסוקה בהכנות אחרונות לסעודה, אפילו לא מסובבת את ראשי כשנכנס אחרי למטבח.
"פגשת את רפול, אה?"
הוא לא היה צריך לאשר, עיני הטורקיז שלו היו לחות. אבא שלי, יהודי ליטאי קשוח. עיניים לחות אצלו זה לא דבר שבכל יום.
וכמו מסורת, כמו סליחות של עדות-המזרח, חוזרות על עצמן וממלאות אותך נוסטלגיה עד סוף חייך, היה מספר לי את שיחת-אותה-שבת עם רפול.
רפול, שהיה אולי ישראלי ואולי בכלל בלגי, וקצת אמריקאי בטוח. רפול, שאבא ידע שעובד בהיי-טק, אבל לא שהיה מנכ"ל סניף ישראלי של חברת-ענק מארצות הברית ("הוא כמו שליח בארץ בשביל החברה הזאת", אמר לי פעם אבא בבלבול. "לא יודע מה בדיוק"). רפול, יהודי מתבגר שרוב ילדיו נשואים, שמעולם לא הצלחנו לקבוע לאיזה מגזר הוא משתייך, שעיניו היו מזדהרות בהערצה בכל פעם שפגש באבי.
"תלמיד-חכם!"
מספר לאבא על העבודה ועל הטיסות לכאן או לשם, על החתנים האירופאיים שלו ("ידעתי שאין סיכוי שהם ישבו ללמוד כל החיים, אבל יש לי תנאי קבוע עם כולם: בשנים הראשונות הם לומדים יום שלם, הפרנסה עלי".) ועל חודש חופש קבוע שהוא לוקח, בכל שנה.
"מראש חודש אלול ועד יום כיפור אני עוזב את הכל. לוקח גמרא ומתיישב בבית כנסת". כך רפול.
"המנהלים שלך", היה אבא מתעניין בזהירות, "הם בסדר עם זה?"
"הם לא מתים על זה", היה עונה בעליזות. "אמריקאים שהם. אבל למי זה משנה? גם חודש אחד של תורה זה לא מספיק, זה מינימום".
ייתכן שהעליזות הסוותה מעט מרירות. "לחודש אחד בחיים, אתה מבין, אני אברך כמוך".
ומיד היה מתקן את עצמו: "לא, לא כמוך. מה אני, בור ועם הארץ. קצת פותח ספר אבל מה כבר מבין".
כך מידי פעם היה רפול קופץ בליל שבת לבית הכנסת שבקצה הרחוב, ואבא היה מתעכב אחרי ערבית, ולאחר מכן מהדהד את השיחה בבית. לפעמים אפילו קצת נשנק, עיניו נוצצות בצורה מחשידה. בסעודה היה מזדרז יותר מהרגיל, וממהר ללמוד.
"הוא גורם לי להרגיש אשמה", אמר לי פעם.
ורפול קפץ שבת אחת וסיפר שהשנה לקח חודשיים חופש.
בלילה אלולי שקט עברה אשתו אירוע לבבי. הוא היה בבית כשבזמן רגיל היה אמור להיות בחו"ל, וחיי אשתו נצלו.
"החודש הראשון היה בשבילי, רק בשבילי", הסביר לאבא, "נשארתי חייב עוד חודש לקדוש ברוך הוא".
"והמנהלים?"
"אה, הם לא אוהבים את זה בכלל", לראשונה נראה קמט דק בפניו של רפול. "אבל למי אכפת מהאהבות שלהם".
באחד מלילות שבת האחרונים בהם קפץ לבית הכנסת שלנו, עיניו נצצו מאושר.
הייתי צעירה אז, ועד היום אין לי מושג האם התפטר מעצמו או פוטר על ידי אותם מנהלים והאהבות המוזרות שלהם.
שמענו ממנו עוד תקופה, ואז נעלם מהנוף.
כנראה מצא את בית הכנסת הקטן בקצה הרחוב שלו.
אז בבקשה מכם, אנשים טובים, אם תסתובבו בבתי הכנסיות באיזה לילה ירושלמי, אולי תפגשו יהודי בדמות בעל-בית היי-טקי לקראת פנסיה, רכון על גמרא. תבדקו; אם יש נהרות של אהבה על פניו, אז תדעו – זהו רפול.
תמסרו לו שאותו אברך בעל זקן מלבין ועיני טורקיז יושב עכשיו, וודאי, בבית הכנסת שבקצה הרחוב בשכונה הירושלמית השקטה, ספון בגומחה קטנה בין ה'בימה' ל'אוצר' ומחובק בספריו, וישמח מאד לשוב וללחוץ את ידו.
תספרו לו על הילדה של אותו אברך, שגדלה לה ומכירה אנשים שממלאים ימיהם בתורה, ועדיין, שיחות-רפול מציפות בה אהבה וכח, עד היום הזה.
ספרו לו שבנדודי בעולם-העבודה פגשתי אישה שהעסיק. כמעט נאלמתי דום מרוב התרגשות. סיפרתי לה קצת סיפורי-רפול. היא חייכה.
"כן, הוא תמיד היה יהודי מתוק. אה, את אומרת שהוא עזב את הכל לגמרי?"
זאת פרפרזה על יהודה עמיחי, חשבתי לי; מרחוק כל אחד נראה כמו מלאך, מקרוב אפילו מלאך לא נראה כזה.
ובליל שבועות, לפעמים, אני מציצה לרחוב ומחפשת אחר אותו רפול קסום שמעולם לא ראיתי, אבל וודאי אזהה אותו כשאבחין בו. הרי בלתי אפשרי לפספס אש של אהבת-תורה מתהלכת ברחוב.
ככותבת, אני נוטה להגזים. בסיפור הזה לעומת זאת, הרגשתי שאולי לא הצלחתי להעביר את אהבת התורה של רפול במלוא עוצמתה. כמו שכתבתי, מעולם לא ראיתי אותו, אבל סיפוריו מלווים אותו עד היום. ובכל פעם שאני מזכירה אותו לאבא שלי, הוא מתרגש עד לעיניים.
ואגב, רפול הוא שם בדוי. אבל ניסיתי שיהיה לפחות שם מאותה עדה של רפול האמתי, כך נדמה לי.
חג שמח ומלא תורה לכם ולכל בית ישראל.
ואגב, רפול הוא שם בדוי. אבל ניסיתי שיהיה לפחות שם מאותה עדה של רפול האמתי, כך נדמה לי.
חג שמח ומלא תורה לכם ולכל בית ישראל.
נערך לאחרונה ב:
