הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תשובה
א.
זילגבוים הזה חכם דווקא. היא שומעת על הקול שלו. זה רק מעלה לה את רף העצבים.
אני לא מבין, אומר פתאום זילגבוים והשרירים שלה, למרבה ההפתעה, מחייכים חיוך קטן.
אני לא מבין, אז מה בעצם את שואלת? הוא מוכשר וטוב לב ורציני ועם ראש ישר ומשפחה טובה. מה הצד השני כאן, שמישהו יסביר לי.
היא שותקת.
אבא לידה, משחק עם האגודלים. היא מחפשת את העיניים שלו לתמיכה, אבל הן מתעמקות בפצע קטן ליד הציפורן. כועסת ואין לה על מי. מה זה היועץ הזה בכלל, מי נתן לו רישיון.
הוא צודק, והיא רק רוצה להקיא.
זילגבוים אומר לה, מחפשת אישור ללהוריד? תורידי, בכבוד. זה החיים שלך, את יודעת. אבל את כבר לא בת תשע-עשרה, וההצעות לא הולכות ומשתפרות עם הזמן. איזה מספר בחור הוא שלך? ככה? נו, ואם אחרי כל כך הרבה עדיין לא מצאת את המתאים, את צריכה להתחיל לבדוק מה הבעיה שלך, גברת, לא של אחרים.
"הוא בעובי של דף", היא אומרת בקול קטן.
"אני מכיר זוגות שהאישה יותר עמוקה מהבעל. לא קרה כלום".
היא משתנקת. גם זילגבוים משתתק.
בסוף הוא אומר, רק דבר אחרון, גברת פולק.
זאת בחירה שלך, הוא אומר, אבל אם תחליטי שכן, קחי קבלה של ברזל: לעולם אל תתני לו להרגיש שאת יותר חכמה ממנו.
היא לא מצליחה להתאפק יותר.
אני יודעת. אוף, אני יודעת. אבל אתה מבין, זה מה שאני הכי מפחדת ממנו.
נו, אומר זילגבוים, אז את באמת חכמה. ובינינו, לא צריך יותר מזה. ואני אשמח אם תזמינו אותי לחתונה.
ברכב היא יושבת, קפוצת שפתיים. אבא מתופף קלות על ההגה.
"את לא חייבת כלום, כבי. את יכולה להוריד".
היא מהנהנת אבל לא פותחת את הפה. זה יכול להיות מסוכן.
"אז... מה את עונה?"
היא מסתכלת לאבא בעיניים. יש לו שם דבש, כמו לה.
תגיד להם כן. היא אומרת בסוף. כן, אבל רק לניסיון חוזר.
העיניים שלה עצומות חזק-חזק.
היא לא חייבת, אבל היא קצת כן.
ב.
זה בית מלון יפה. שקט כזה. ויש ממטרה באמצע, היא אוהבת את הצליל של המים.
הוא מאחר. היא לא ציפתה אחרת, הוא מאחר כרוני. זה דווקא בסדר מבחינתה, אין לה בעיה עם בחורים שמאחרים ומתנצלים. היא לא מצליחה שלא להגיע בזמן, אבל דווקא מחבבת את הדקות האלה של הלבד, לפני כל השעות של הביחד.
כשיצאה היה קריר, ברגע האחרון שמה צעיף. זה טוב, הוא מתחכך לה בלחי כשנשענת על ספת קטיפה בורדו. עוצמת עיניים, מעבירה אצבעות על הבד החלק. כמה חבל שהוא לא ישן ומגורד ועם ריח של זקנים; הייתה קוברת בו את הפרצוף ונושמת את הפירורים והגעגוע.
כשהבחור מתקדם לעברה כבי בוחנת אותו. פתאום יש בה תקווה; אולי הסיוט באמת עומד להיגמר.
הוא נאה, זה מקשה עליה וגם מקל, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. יהיה לה בעל נחמד וחלק ונראה טוב ואולי יקרה נס והילדים יהיו דומים לו ותהיה להם משפחה חלקה ומהקטלוג ולתפארת מדינת ישראל. רק שהיא לא תכער את הנוף.
מתנצל מעומק הלב והיא מחייכת, אין צורך. אתה פה זה שמגיע מחוץ לעיר. אני לא הייתי שורדת, שונאת אוטובוסים. הוא צוחק.
זוג מבוגר ניגש אליהם, אולי הם יודעים איפה המעליות פה למען השם, איזה מן מלון זה שאין בו שילוט. כבי מכוונת אותם, הבחור לוקח את המזוודה. המבוגרים מודים מעומק לב, הוא זורק משפט נחמד. יש לו את זה.
שניהם פונים ללובי, כבי מרגישה את המבט של המבוגרים עוד עוקב אחריהם.
הבחור אומר, איזה ספות יפות. פעם הייתי במלון כזה מגעיל, כל הספות בו היו מתפוררות ועם ריח של זקנים.
ממרחק שומעת את האישה אומרת לגבר, איזה זוג יפה.
ג.
אבא מתקשר. היא מהדקת שפתיים, עוד רגע יש לה ישיבה.
מתפתל לה בטלפון, אבא. פגישה מתקדמת, ועוד נגמרה באחת בלילה, ועכשיו עשר בבוקר. כן, ברור היא צריכה לחשוב קצת. זאת אומרת, כבי צודקת לגמרי. זה רק... הם לחוצים, את מבינה?
קולט פתאום את המצב ומתנצל. מה פתאום, אני אגיד לשדכן שיחכה קצת. מה זה השטויות האלה.
ושניה לפני שאבא מנתק, כבי אומרת, רגע.
השקט צורח לה באוזן. היא לוחשת, יש לי תשובה.
אפילו צליל הנשימות משתתק מעבר לקו.
"תגיד להם... תגיד להם לא".
תמיד היא עולה לגג בשביל לדבר, ועכשיו בוחנת את השמיים ומגלה שלא נפלו עליה. העיניים שלה צורבות, אבל זאת יכולה להיות השמש, היא מסנוורת נורא.
זה הרגע בו אבא צריך לומר שהיא לא צריכה. שתחכה קצת, שתחשוב על זה. ממתי עונים תשובה כל כך מהר. אבל הוא רק ממצמץ, הקלה מפתיעה מציפה אותו. פתאום מבין שידע כל הזמן; לא היה לזה סיכוי מעולם.
עומד ברחוב העמוס אליו יצא כדי לדבר ומביט בעוברים ושבים. מי אתם אנשים שמסתובבים ככה באמצע בוקר. איך זה עובד, לחיות בלי שום עול על הכתפיים.
"אני... אני שמח, כבי".
צחוק רועד עונה לו. שנים הוא אבא שלה ועדיין לא מבדיל אצלה בין בכי לצחוק. לפעמים נדמה לו שזה אותו הדבר.
"תחזרי הביתה, כבי. תלכי לישון".
"אני לא יכולה", הקול שלה קטן. "יש לי ישיבה"
"את חולה".
גיחוך עצוב. "זאת כנראה מחלה שלא עומדת לעבור מידי מהר, אבא".
דחף עולה בו, לתפוס ברכב הקרוב ופשוט לנסוע אליה. לקחת אותה בידיים ולהשכיב במיטה ולכסות. אבל הוא רק עומד שם, מתבונן ברחוב השמשי ובאנשים והחנויות והרעש, ובצד השני של הקו יש ילדה שנושכת עכשיו שפתיים על גג איזה בניין; מחזיקה הכל על הכתפיים ועדיין עומדת זקוף.
היא נשענת על מעקה הבטון. היד שלה מזיעה והטלפון מחליק ממנה לאט. תיכף תצטרך לרדת, לסדר את האיפור, להתנצל בנחמדות על האיחור. להתחיל את הישיבה ולקוות שלא תיגמר לעולם, כי אחריה יבואו זעקות השבר והטפות המוסר וכל הנשמות האוהבות שמעולם לא חשבו ולו לרגע, שהיא רוצה בעצמה כמו שהם לעולם לא ירצו בשבילה.
החור השחור כבר מתחיל לגדול לה בבטן, כמו בכל פעם שתקווה מתנפצת. הרצון הזה, ללכת לישון ולא לקום עד שהכל ייגמר.
אבל עכשיו היא עומדת, העיר נשקפת תחתיה, רוח קלה נוגעת לה בלחי והשמש מלטפת בשיער, חמימה אבל לא מייבשת. והדמעות שלה, לשם שינוי, זולגות בחופשיות.
א.
זילגבוים הזה חכם דווקא. היא שומעת על הקול שלו. זה רק מעלה לה את רף העצבים.
אני לא מבין, אומר פתאום זילגבוים והשרירים שלה, למרבה ההפתעה, מחייכים חיוך קטן.
אני לא מבין, אז מה בעצם את שואלת? הוא מוכשר וטוב לב ורציני ועם ראש ישר ומשפחה טובה. מה הצד השני כאן, שמישהו יסביר לי.
היא שותקת.
אבא לידה, משחק עם האגודלים. היא מחפשת את העיניים שלו לתמיכה, אבל הן מתעמקות בפצע קטן ליד הציפורן. כועסת ואין לה על מי. מה זה היועץ הזה בכלל, מי נתן לו רישיון.
הוא צודק, והיא רק רוצה להקיא.
זילגבוים אומר לה, מחפשת אישור ללהוריד? תורידי, בכבוד. זה החיים שלך, את יודעת. אבל את כבר לא בת תשע-עשרה, וההצעות לא הולכות ומשתפרות עם הזמן. איזה מספר בחור הוא שלך? ככה? נו, ואם אחרי כל כך הרבה עדיין לא מצאת את המתאים, את צריכה להתחיל לבדוק מה הבעיה שלך, גברת, לא של אחרים.
"הוא בעובי של דף", היא אומרת בקול קטן.
"אני מכיר זוגות שהאישה יותר עמוקה מהבעל. לא קרה כלום".
היא משתנקת. גם זילגבוים משתתק.
בסוף הוא אומר, רק דבר אחרון, גברת פולק.
זאת בחירה שלך, הוא אומר, אבל אם תחליטי שכן, קחי קבלה של ברזל: לעולם אל תתני לו להרגיש שאת יותר חכמה ממנו.
היא לא מצליחה להתאפק יותר.
אני יודעת. אוף, אני יודעת. אבל אתה מבין, זה מה שאני הכי מפחדת ממנו.
נו, אומר זילגבוים, אז את באמת חכמה. ובינינו, לא צריך יותר מזה. ואני אשמח אם תזמינו אותי לחתונה.
ברכב היא יושבת, קפוצת שפתיים. אבא מתופף קלות על ההגה.
"את לא חייבת כלום, כבי. את יכולה להוריד".
היא מהנהנת אבל לא פותחת את הפה. זה יכול להיות מסוכן.
"אז... מה את עונה?"
היא מסתכלת לאבא בעיניים. יש לו שם דבש, כמו לה.
תגיד להם כן. היא אומרת בסוף. כן, אבל רק לניסיון חוזר.
העיניים שלה עצומות חזק-חזק.
היא לא חייבת, אבל היא קצת כן.
ב.
זה בית מלון יפה. שקט כזה. ויש ממטרה באמצע, היא אוהבת את הצליל של המים.
הוא מאחר. היא לא ציפתה אחרת, הוא מאחר כרוני. זה דווקא בסדר מבחינתה, אין לה בעיה עם בחורים שמאחרים ומתנצלים. היא לא מצליחה שלא להגיע בזמן, אבל דווקא מחבבת את הדקות האלה של הלבד, לפני כל השעות של הביחד.
כשיצאה היה קריר, ברגע האחרון שמה צעיף. זה טוב, הוא מתחכך לה בלחי כשנשענת על ספת קטיפה בורדו. עוצמת עיניים, מעבירה אצבעות על הבד החלק. כמה חבל שהוא לא ישן ומגורד ועם ריח של זקנים; הייתה קוברת בו את הפרצוף ונושמת את הפירורים והגעגוע.
כשהבחור מתקדם לעברה כבי בוחנת אותו. פתאום יש בה תקווה; אולי הסיוט באמת עומד להיגמר.
הוא נאה, זה מקשה עליה וגם מקל, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. יהיה לה בעל נחמד וחלק ונראה טוב ואולי יקרה נס והילדים יהיו דומים לו ותהיה להם משפחה חלקה ומהקטלוג ולתפארת מדינת ישראל. רק שהיא לא תכער את הנוף.
מתנצל מעומק הלב והיא מחייכת, אין צורך. אתה פה זה שמגיע מחוץ לעיר. אני לא הייתי שורדת, שונאת אוטובוסים. הוא צוחק.
זוג מבוגר ניגש אליהם, אולי הם יודעים איפה המעליות פה למען השם, איזה מן מלון זה שאין בו שילוט. כבי מכוונת אותם, הבחור לוקח את המזוודה. המבוגרים מודים מעומק לב, הוא זורק משפט נחמד. יש לו את זה.
שניהם פונים ללובי, כבי מרגישה את המבט של המבוגרים עוד עוקב אחריהם.
הבחור אומר, איזה ספות יפות. פעם הייתי במלון כזה מגעיל, כל הספות בו היו מתפוררות ועם ריח של זקנים.
ממרחק שומעת את האישה אומרת לגבר, איזה זוג יפה.
ג.
אבא מתקשר. היא מהדקת שפתיים, עוד רגע יש לה ישיבה.
מתפתל לה בטלפון, אבא. פגישה מתקדמת, ועוד נגמרה באחת בלילה, ועכשיו עשר בבוקר. כן, ברור היא צריכה לחשוב קצת. זאת אומרת, כבי צודקת לגמרי. זה רק... הם לחוצים, את מבינה?
קולט פתאום את המצב ומתנצל. מה פתאום, אני אגיד לשדכן שיחכה קצת. מה זה השטויות האלה.
ושניה לפני שאבא מנתק, כבי אומרת, רגע.
השקט צורח לה באוזן. היא לוחשת, יש לי תשובה.
אפילו צליל הנשימות משתתק מעבר לקו.
"תגיד להם... תגיד להם לא".
תמיד היא עולה לגג בשביל לדבר, ועכשיו בוחנת את השמיים ומגלה שלא נפלו עליה. העיניים שלה צורבות, אבל זאת יכולה להיות השמש, היא מסנוורת נורא.
זה הרגע בו אבא צריך לומר שהיא לא צריכה. שתחכה קצת, שתחשוב על זה. ממתי עונים תשובה כל כך מהר. אבל הוא רק ממצמץ, הקלה מפתיעה מציפה אותו. פתאום מבין שידע כל הזמן; לא היה לזה סיכוי מעולם.
עומד ברחוב העמוס אליו יצא כדי לדבר ומביט בעוברים ושבים. מי אתם אנשים שמסתובבים ככה באמצע בוקר. איך זה עובד, לחיות בלי שום עול על הכתפיים.
"אני... אני שמח, כבי".
צחוק רועד עונה לו. שנים הוא אבא שלה ועדיין לא מבדיל אצלה בין בכי לצחוק. לפעמים נדמה לו שזה אותו הדבר.
"תחזרי הביתה, כבי. תלכי לישון".
"אני לא יכולה", הקול שלה קטן. "יש לי ישיבה"
"את חולה".
גיחוך עצוב. "זאת כנראה מחלה שלא עומדת לעבור מידי מהר, אבא".
דחף עולה בו, לתפוס ברכב הקרוב ופשוט לנסוע אליה. לקחת אותה בידיים ולהשכיב במיטה ולכסות. אבל הוא רק עומד שם, מתבונן ברחוב השמשי ובאנשים והחנויות והרעש, ובצד השני של הקו יש ילדה שנושכת עכשיו שפתיים על גג איזה בניין; מחזיקה הכל על הכתפיים ועדיין עומדת זקוף.
היא נשענת על מעקה הבטון. היד שלה מזיעה והטלפון מחליק ממנה לאט. תיכף תצטרך לרדת, לסדר את האיפור, להתנצל בנחמדות על האיחור. להתחיל את הישיבה ולקוות שלא תיגמר לעולם, כי אחריה יבואו זעקות השבר והטפות המוסר וכל הנשמות האוהבות שמעולם לא חשבו ולו לרגע, שהיא רוצה בעצמה כמו שהם לעולם לא ירצו בשבילה.
החור השחור כבר מתחיל לגדול לה בבטן, כמו בכל פעם שתקווה מתנפצת. הרצון הזה, ללכת לישון ולא לקום עד שהכל ייגמר.
אבל עכשיו היא עומדת, העיר נשקפת תחתיה, רוח קלה נוגעת לה בלחי והשמש מלטפת בשיער, חמימה אבל לא מייבשת. והדמעות שלה, לשם שינוי, זולגות בחופשיות.
הייתי עוד תוך כדי לימודים כשהתחלתי לעבוד. צוות עמוס בצעירות חרדיות, רווקות ונשואות טריות. זיכרונות ראשונים של החיים עצמם, בלי כיסויים.
בחורה שהייתה צריכה להתחיל איתי החליטה לשנות את תאריך ההתחלה. החלטה לא קבילה, כך פסק הצוות. מכל הכיוונים שמעתי על המוזרות של X, וכמה משונה שהיא. ואיזה טיפשי זה, באמת.
ההלם עוד זכור לי עד היום.
הייתי צעירה, שתקתי. כמה כעסתי.
כל כך הרבה שכל יש לכן, אבל - כן, כן, לא תאמינו - גם היא לא טיפשה. מה, היא הראתה לכן את היומן שלה, אתן יודעות על תחביבים או בן משפחה שחולה או נסיעה משפחתית. כמה מעט אתן יודעות, בקושי צבע שיער, וכמה מהר חשות בעלות על שיקול דעתה.
היה הפוסט היפיפה כאן, וחשבתי לעצמי על ציוני-לגיטימציה, ומאין לנו. ואיך נדע כמה מאמץ, כאב וניסיונות עומדים מאחורי כל החלטה.
מה אנחנו מבינים בבחירות של אחרים.
ואולי בכלל הייתי צריכה לשים את הסיפור בנושא החודשי. כמה ענווה נדרשת כדי לכבד את אותו מסתורין בעולמו של השני.
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
לתגובות באישי: sheinab.write בג'ימייל
בחורה שהייתה צריכה להתחיל איתי החליטה לשנות את תאריך ההתחלה. החלטה לא קבילה, כך פסק הצוות. מכל הכיוונים שמעתי על המוזרות של X, וכמה משונה שהיא. ואיזה טיפשי זה, באמת.
ההלם עוד זכור לי עד היום.
הייתי צעירה, שתקתי. כמה כעסתי.
כל כך הרבה שכל יש לכן, אבל - כן, כן, לא תאמינו - גם היא לא טיפשה. מה, היא הראתה לכן את היומן שלה, אתן יודעות על תחביבים או בן משפחה שחולה או נסיעה משפחתית. כמה מעט אתן יודעות, בקושי צבע שיער, וכמה מהר חשות בעלות על שיקול דעתה.
היה הפוסט היפיפה כאן, וחשבתי לעצמי על ציוני-לגיטימציה, ומאין לנו. ואיך נדע כמה מאמץ, כאב וניסיונות עומדים מאחורי כל החלטה.
מה אנחנו מבינים בבחירות של אחרים.
ואולי בכלל הייתי צריכה לשים את הסיפור בנושא החודשי. כמה ענווה נדרשת כדי לכבד את אותו מסתורין בעולמו של השני.
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת.
לתגובות באישי: sheinab.write בג'ימייל
נערך לאחרונה ב:
