הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זריחה
א.
הלילה היה שחור ומלא ערפל. גושי חושך צפו בחלל מולם, במקום בו אמורים לעמוד הרי הגולן.
אהרן הציץ אל דובי בחשש. "זה לא מסוכן להיות כאן באמצע הלילה?" לחש.
דובי חייך.
הם ישבו על סלע בצד כביש קטן בין ההרים, אוחזים כוסות קפה רותח שהצליח דובי לחמם בכירת הגז הניידת, מחכים לבוקר שיאיר ויביא עמו הסעה כזו או אחרת חזרה לישיבה. היה זה כמעט-בין-הזמנים ניסן, וקור החורף עוד עמד באוויר הלילה.
"זה לא אמצע הלילה", אמר דובי, קולו חזק ללא רמז ללחישה. "כבר היה עלות".
הוא החווה בידו לשמים השחורים, מכוסים שמיכה גבשושית של כוכבים. פס וורדרד החל להסתמן לאורך קו האופק. "עוד מעט נוכל להתפלל נץ".
רשרוש דק עלה משיח סמוך. אהרן נרעד. דובי, לעומתו, הרחיב את חיוכו. הוא קפץ על סלע גדול ופרס את ידיו למלוא אורכן, כביכול מרחיב את תאו בתוך הערפל. "עלות השחר בגולן ושני יהודים עומדים להתפלל באמצע הישימון!" צעק בפאתוס, קולו מצטלצל במרחבים השחורים, הדוממים. אז הסתובב, מחויך, אל אהרן.
"בוא נצרח".
גשם החל לזרזף, כביכול נוטף מהענן שבתוכו עמדו. אהרן הביט בדובי.
"אתה לא נורמלי. מי שיראה אותך יחשוב שאתה על סמים".
"כן, אבל זה כל העניין, נכון? אף אחד לא יראה אותי".
דובי הרים את ראשו לכיוון הפס הוורוד שכבר התרחב לרבע שמיים. הכוכבים החלו להיעלם.
"מודה - "
צרחתו פילחה את הדממה. משק כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת נשמע באוויר הלילה.
"אני - - " דובי שאג, מניף אגרופים לשמיים.
אהרן הביט בו.
"לפני – ך - - -"
אהרן ניסה לצעוק, אך מחסום פנימי עצר אותו. נכנע, מעביר את מבטו על המרחב הלילי. באורו החיוור של היום העולה ניבטו הרי הגולן, מלאי הוד, מתוך מסך של ערפל וגשם דק. צמחיה פראית, בראשיתית, כסתה את הסלעים שעל הקרקע. אהרן חיבק את הכוס הרותחת בידיו, מרעיד קלות. עיניו נצצו.
החיים, כמה שהם יפים.
"מאאאא – לאא - ך - - - -"
ב.
הם היו מתאימים כל כך ושונים כל כך בו זמנית, ואהרן נאלץ ללמוד תוך כדי תנועה יותר מכפי שלמד כל חייו.
בימים היא עבדה במשרד והוא הלך לכולל, ובערבים לפעמים ישבו במרפסת הקטנה ואהרן היה מביט על הבניינים המזדקרים סביבם מתוך החושך.
"איך בני אדם סוגרים את עצמם בגושי בטון של בורגנות, זה לא להאמין".
ריקי הייתה מהנהנת.
"עסוקים כל היום בלדאוג על קצה הציפורן שלא תישרט".
הוא רצה שתבין; היא קצת הבינה אבל גם הרבה לא. אחרי הכל חיבבה את השגרה היום יומית הפשוטה, על דאגותיה ואהבותיה הקטנות, את השכונה הירושלמית המסודרת על בנייני האבן שלה, את המשרד להגיע אליו כל בוקר ולצאת בצהריים.
ואהרן היה נזכר שגם הוא כלוא בתוך גוש בטון אחד, ומשתתק.
וכשבאו הילדים בזה אחר זה כבר לא היה זמן לשבת ובטח שלא זמן למרפסת, והם לא ידעו האם הם אלו שרודפים אחרי החיים או החיים שרודפים אחריהם אבל זה לא שינה לכלום כי מה שחשוב היה להספיק להביא את הילדים למוסדות ולרוץ לכולל ולחזור בזמן מהעבודה ולהשכיב את הילדים ואז להעיר אותם ולסדר (או לנסות לסדר) את הבית ואוכל וכביסות וצריך לקנות נעליים לחורף ואיפה נעשה שבת. כך גילו הם את סוד החיים; כל כולם דאגה לקצה ציפורן.
ואהרן היה רץ לאוטובוס עם תיק ביד אחת ועגלה ביד שניה וסביבו אברכים רצים כמוהו בדיוק, ילדיהם הולכים לגן עם ילדיו ונשותיהם עובדות עם ריקי במשרד, או במשרד דומה. היה מביט בחבריו לומדים לצדו ומרוצים מחייהם הקטנים, ומתמלא תחושת בדידות.
ולפעמים בלילות הייתה מרירות קלה צורבת בגרונו; מביט לשמיים דרך חלון צר ומרגיש געגועים לדבר בלתי ידוע.
ושאגה הייתה עולה בתוכו, נתקעת במחסום המחויבות.
ג.
מתוך חלום שמע את מוישי מייבב. קם ודידה למטבח. בעיניים עצומות הכין בקבוק, הרים את מוישי ודחף אל פיו. שקט השתרר בדירה החשוכה.
עמד ממצמץ במרכז הסלון, שחור הלילה ניבט מהחלון מולו. ערפל כהה עמד היכן שהיה אמור להיות היער.
פס דק, ורדרד, נמתח על פני האופק העמום.
בהחלטה של רגע זינק לחדר הילדים, שלף שמיכה מאחד הארונות וגלגל את מוישי בתוכה, פתח בתנועה חרישית את דלת המרפסת ויצא.
הכפור קידם את פניו. כיסא הפלסטיק היה לח מטל הלילה, אך הוא התיישב בכל זאת.
מנורות הרחוב נראו כעיגולי אור צהבהב עמום מבעד לערפל. החושך עוד עטף את הכל, אך השמיים החלו להתבהר. אהרן הביט אל צדודיות גושי הבניינים לצדו ונשם עמוק את אוויר הבוקר הקפוא. הוא עצם את עיניו, חש את הרוח הקרירה מלטפת בלחיו. טרטור מכונית חולפת הדגיש את הדממה.
מוישי התנועע קלות בתוך השמיכה. אהרן פקח את עיניו והביט בפנים הקטנות, השלוות. חיכך את לחיו בלחי החלקה וטמן את הראש הקטן בין הלסת לכתף, מהדק בכוח את החבילה הנושמת אל חזהו. גוש רותח התיישב בקצה גרונו.
הוא נעמד, רוצה לפרוס ידיים, לשאוג אל תוך הלילה.
חיוך רחב נמתח על פניו. במחוות רחמים אצילית ויתר על בהלת תושבי השכונה, עמוסת אליטת סנוביזם חרדי מצקצק-לשון. תחושת חירות הציפה אותו, הוא שאג חרישית אל השמיים השחורים.
בבוקר רץ לאוטובוס, חש את המרירות המתוקה שמידי פעם צורבת בגרונו; זהו, כנראה, טעמו של האושר.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"...אילו ידעת עד כמה נופי-צל אלה אינם אלא דבר של מה בכך! כמה נראים הם אבודים בין החולות, אבני השחם, יערות העד, הביצות על פני כדור הארץ. כלום יודעת את כי יש אזורים שאנשיהם, אם יפגשו בך, חיש מהר יכתיפו את נשקם? כלום יודעת את כי יש מדבריות שישנים בהם, בלילה הקפוא, בלי גג, גבירתי, בלי מיטה, בלי סדין...
"הוי, ברבר!" הייתה אומרת.
לא ערערתי את אמונתה. נכמרו רחמי על גורלה העלוב שעשה אותה עיוורת וחירשת...
אך באותו לילה, בסהרה, עירום בין חול לכוכבים, הודיתי בצדקתה.
...חלומותי מוחשיים יותר מן הדיונות האלה, מן הירח הזה, מן הנוכחויות האלה. הה! קסמו של בית אינו בכך שהוא מגן עליך או מחממך, אף לא בכך שרכושך הוא. אלא בכך שאט-אט שיקע הוא בנו אותם מצבורים של עדנה. שהוא יוצר, במעמקי הלב, אותו גוש עמום אשר ממנו נולדים, כמו ממי מעיין, החלומות...
סהרה, סהרה שלי, הנה כל כולך קסומה בעטייה של טוות צמר אחת!"
[א. דה סנט-אקזופרי, אדמת אנוש]
---------
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת
א.
הלילה היה שחור ומלא ערפל. גושי חושך צפו בחלל מולם, במקום בו אמורים לעמוד הרי הגולן.
אהרן הציץ אל דובי בחשש. "זה לא מסוכן להיות כאן באמצע הלילה?" לחש.
דובי חייך.
הם ישבו על סלע בצד כביש קטן בין ההרים, אוחזים כוסות קפה רותח שהצליח דובי לחמם בכירת הגז הניידת, מחכים לבוקר שיאיר ויביא עמו הסעה כזו או אחרת חזרה לישיבה. היה זה כמעט-בין-הזמנים ניסן, וקור החורף עוד עמד באוויר הלילה.
"זה לא אמצע הלילה", אמר דובי, קולו חזק ללא רמז ללחישה. "כבר היה עלות".
הוא החווה בידו לשמים השחורים, מכוסים שמיכה גבשושית של כוכבים. פס וורדרד החל להסתמן לאורך קו האופק. "עוד מעט נוכל להתפלל נץ".
רשרוש דק עלה משיח סמוך. אהרן נרעד. דובי, לעומתו, הרחיב את חיוכו. הוא קפץ על סלע גדול ופרס את ידיו למלוא אורכן, כביכול מרחיב את תאו בתוך הערפל. "עלות השחר בגולן ושני יהודים עומדים להתפלל באמצע הישימון!" צעק בפאתוס, קולו מצטלצל במרחבים השחורים, הדוממים. אז הסתובב, מחויך, אל אהרן.
"בוא נצרח".
גשם החל לזרזף, כביכול נוטף מהענן שבתוכו עמדו. אהרן הביט בדובי.
"אתה לא נורמלי. מי שיראה אותך יחשוב שאתה על סמים".
"כן, אבל זה כל העניין, נכון? אף אחד לא יראה אותי".
דובי הרים את ראשו לכיוון הפס הוורוד שכבר התרחב לרבע שמיים. הכוכבים החלו להיעלם.
"מודה - "
צרחתו פילחה את הדממה. משק כנפיים של להקת ציפורים מבוהלת נשמע באוויר הלילה.
"אני - - " דובי שאג, מניף אגרופים לשמיים.
אהרן הביט בו.
"לפני – ך - - -"
אהרן ניסה לצעוק, אך מחסום פנימי עצר אותו. נכנע, מעביר את מבטו על המרחב הלילי. באורו החיוור של היום העולה ניבטו הרי הגולן, מלאי הוד, מתוך מסך של ערפל וגשם דק. צמחיה פראית, בראשיתית, כסתה את הסלעים שעל הקרקע. אהרן חיבק את הכוס הרותחת בידיו, מרעיד קלות. עיניו נצצו.
החיים, כמה שהם יפים.
"מאאאא – לאא - ך - - - -"
ב.
הם היו מתאימים כל כך ושונים כל כך בו זמנית, ואהרן נאלץ ללמוד תוך כדי תנועה יותר מכפי שלמד כל חייו.
בימים היא עבדה במשרד והוא הלך לכולל, ובערבים לפעמים ישבו במרפסת הקטנה ואהרן היה מביט על הבניינים המזדקרים סביבם מתוך החושך.
"איך בני אדם סוגרים את עצמם בגושי בטון של בורגנות, זה לא להאמין".
ריקי הייתה מהנהנת.
"עסוקים כל היום בלדאוג על קצה הציפורן שלא תישרט".
הוא רצה שתבין; היא קצת הבינה אבל גם הרבה לא. אחרי הכל חיבבה את השגרה היום יומית הפשוטה, על דאגותיה ואהבותיה הקטנות, את השכונה הירושלמית המסודרת על בנייני האבן שלה, את המשרד להגיע אליו כל בוקר ולצאת בצהריים.
ואהרן היה נזכר שגם הוא כלוא בתוך גוש בטון אחד, ומשתתק.
וכשבאו הילדים בזה אחר זה כבר לא היה זמן לשבת ובטח שלא זמן למרפסת, והם לא ידעו האם הם אלו שרודפים אחרי החיים או החיים שרודפים אחריהם אבל זה לא שינה לכלום כי מה שחשוב היה להספיק להביא את הילדים למוסדות ולרוץ לכולל ולחזור בזמן מהעבודה ולהשכיב את הילדים ואז להעיר אותם ולסדר (או לנסות לסדר) את הבית ואוכל וכביסות וצריך לקנות נעליים לחורף ואיפה נעשה שבת. כך גילו הם את סוד החיים; כל כולם דאגה לקצה ציפורן.
ואהרן היה רץ לאוטובוס עם תיק ביד אחת ועגלה ביד שניה וסביבו אברכים רצים כמוהו בדיוק, ילדיהם הולכים לגן עם ילדיו ונשותיהם עובדות עם ריקי במשרד, או במשרד דומה. היה מביט בחבריו לומדים לצדו ומרוצים מחייהם הקטנים, ומתמלא תחושת בדידות.
ולפעמים בלילות הייתה מרירות קלה צורבת בגרונו; מביט לשמיים דרך חלון צר ומרגיש געגועים לדבר בלתי ידוע.
ושאגה הייתה עולה בתוכו, נתקעת במחסום המחויבות.
ג.
מתוך חלום שמע את מוישי מייבב. קם ודידה למטבח. בעיניים עצומות הכין בקבוק, הרים את מוישי ודחף אל פיו. שקט השתרר בדירה החשוכה.
עמד ממצמץ במרכז הסלון, שחור הלילה ניבט מהחלון מולו. ערפל כהה עמד היכן שהיה אמור להיות היער.
פס דק, ורדרד, נמתח על פני האופק העמום.
בהחלטה של רגע זינק לחדר הילדים, שלף שמיכה מאחד הארונות וגלגל את מוישי בתוכה, פתח בתנועה חרישית את דלת המרפסת ויצא.
הכפור קידם את פניו. כיסא הפלסטיק היה לח מטל הלילה, אך הוא התיישב בכל זאת.
מנורות הרחוב נראו כעיגולי אור צהבהב עמום מבעד לערפל. החושך עוד עטף את הכל, אך השמיים החלו להתבהר. אהרן הביט אל צדודיות גושי הבניינים לצדו ונשם עמוק את אוויר הבוקר הקפוא. הוא עצם את עיניו, חש את הרוח הקרירה מלטפת בלחיו. טרטור מכונית חולפת הדגיש את הדממה.
מוישי התנועע קלות בתוך השמיכה. אהרן פקח את עיניו והביט בפנים הקטנות, השלוות. חיכך את לחיו בלחי החלקה וטמן את הראש הקטן בין הלסת לכתף, מהדק בכוח את החבילה הנושמת אל חזהו. גוש רותח התיישב בקצה גרונו.
הוא נעמד, רוצה לפרוס ידיים, לשאוג אל תוך הלילה.
חיוך רחב נמתח על פניו. במחוות רחמים אצילית ויתר על בהלת תושבי השכונה, עמוסת אליטת סנוביזם חרדי מצקצק-לשון. תחושת חירות הציפה אותו, הוא שאג חרישית אל השמיים השחורים.
בבוקר רץ לאוטובוס, חש את המרירות המתוקה שמידי פעם צורבת בגרונו; זהו, כנראה, טעמו של האושר.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"...אילו ידעת עד כמה נופי-צל אלה אינם אלא דבר של מה בכך! כמה נראים הם אבודים בין החולות, אבני השחם, יערות העד, הביצות על פני כדור הארץ. כלום יודעת את כי יש אזורים שאנשיהם, אם יפגשו בך, חיש מהר יכתיפו את נשקם? כלום יודעת את כי יש מדבריות שישנים בהם, בלילה הקפוא, בלי גג, גבירתי, בלי מיטה, בלי סדין...
"הוי, ברבר!" הייתה אומרת.
לא ערערתי את אמונתה. נכמרו רחמי על גורלה העלוב שעשה אותה עיוורת וחירשת...
אך באותו לילה, בסהרה, עירום בין חול לכוכבים, הודיתי בצדקתה.
...חלומותי מוחשיים יותר מן הדיונות האלה, מן הירח הזה, מן הנוכחויות האלה. הה! קסמו של בית אינו בכך שהוא מגן עליך או מחממך, אף לא בכך שרכושך הוא. אלא בכך שאט-אט שיקע הוא בנו אותם מצבורים של עדנה. שהוא יוצר, במעמקי הלב, אותו גוש עמום אשר ממנו נולדים, כמו ממי מעיין, החלומות...
סהרה, סהרה שלי, הנה כל כולך קסומה בעטייה של טוות צמר אחת!"
[א. דה סנט-אקזופרי, אדמת אנוש]
---------
תודה שקראתם,
אשמח מאד לביקורת
נערך לאחרונה ב:
