הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בקשה לפותחים את הפוסט - מדובר בכ-1000 מילים, 3-5 דקות קריאה. אם אתם לא מתכוונים לקרוא עד הסוף, אנא אל תקראו בכלל. תודה מראש.
שמע ישראל
א.
ואתה תלך לשרוף חמץ, יחיאל. תלך, למה לא תלך. אין אף אחד ביער זה המקום הכי מבודד בעולם, אתה תעשה מדורה שם בין השיחים ואני אציץ עליך מהחלון ותשרוף את כל החמץ הזה שמי צריך אותו בכלל ולמה קנינו כל כך הרבה, מי צריך לאכול בכלל תגיד לי. וביחד עם החמץ אל תשכח לקחת את כל העיתונים האלה ולשרוף אותם אחד אחד ככה, בעדינות, איך שהאש נתפסת והאותיות מתאכלות ואני אסתכל בחלון ואראה את העשן הזה עולה עם הפירורים של הנייר. ובסוף אתה תרים את העיניים אלי לחלון ותצעק זה נגמר, ואני אענה לך שבעצם, זה כבר נגמר מזמן, זה רק אנחנו שהתעקשנו לא לשים לב.
לא, אל תסתכל עלי ככה, יחיאל, זה לא שאני בוכה או משהו או במשבר או אני לא יודעת מה, זה רק שאני קצת מעוצבנת וכשאני מעוצבנת יש לי דמעות, אתה יודע. זה מלקרוא את הכותרות-ענק של העיתונים האלה עם האדום והסופרלטיבים התנ"כיים ולחשוב כל הזמן איזה חתיכת שקר זה, איזה שקר. וזה לא שפעם הייתי תמימה והאמנתי, אתה יודע שלא. תמיד הייתי סקפטית, אולי לא כמוך, אבל הייתי. כולנו היינו. ובכל זאת המשכנו להחזיק ביחד את החתיכות והאמנו שאם אנחנו מחזיקים מספיק חזק אז יש לזה קיום. ועכשיו זה לא משנה כבר, מה משנה תגיד לי, זה אנחנו שאוכלים את הטעות שלנו.
כן, זה שלנו. תפסיק עם המבט הזה, זה שלנו. היינו עצלנים ופחדנים ואמרנו זה עובד אז לא ניגע. שתקנו כשהיינו צריכים לצרוח. חשבנו שיש מערכת ויש אותנו וזה בסדר, ושכחנו שאחריות וציבור ופרט וכל המילים האלו זאת שפה ישנה, שכולנו השתנינו והכל התהפך ושום דבר לא דומה ורק המילים לא זזו לשום מקום; שהמושגים קיימים אבל המשמעות התעדכנה מזמן. וככה התפספסו לנו כל כך הרבה משתנים שהצטרפו למשוואה, והתעלמנו מהם כאילו עדיין אפשר להשתמש בה ככה פשוטה, כמו לפני מאה שנה. כאילו הכל בסדר כשהכל היה כזה, כל כך לא.
אז אולי בליל הסדר הזה נשב ככה, לבד בשקט, ונשאל סוף סוף את כל השאלות הנכונות.
אוף, לא הייתי צריכה לומר את זה. אני שונאת את עצמי שאני ככה, יחיאל, סליחה. אבל זה שם, אתה מבין, יושב ויושב ולא הולך לשום מקום.
אתה, אתה פוחד מליל הסדר? אתה... פוחד מהשקט?
העיניים שלך זזות, אני מכירה אותך, אתה שוכח שאנחנו כבר לא זוג כזה צעיר. תגיד את האמת, יחיאל. אתה פוחד מהשקט, גם אני פוחדת. אז בוא נעשה רגעים מתוכננים של שקט, ככה כל כמה דקות. ואז בטוח יעלה לנו כל כך הרבה דברים לומר בדקות של השקט האלה, שאחרי זה לא נוכל להפסיק לדבר.
או, הנה אתה צוחק עכשיו, זה מה שרציתי. חיכיתי שתצחק ואז יש לך קמטים כאלו ליד העיניים והפה אפילו שאתה צעיר וזה בסדר, זה רק אומר שאתה צוחק הרבה.
ב.
אז זה טוב שהיא הגיעה, הקורונה, את מבינה? זאת אומרת זה גרוע כל כך ששורף לי הלב מלקרוא את כל הידיעות האלה, גם מעצב וגם מבושה, איזה בושה. מבטיח לך, לאה, אני כאילו נמס אל תוך עצמי מרוב בושה. ואת קוראת את ההודעות הייעודיות של הממשלה ומשרד הבריאות וכולם ואומרת הם מתייחסים אל הציבור שלנו כמו מטומטם, ואני אומר בצדק, כי ככה הוא מתנהג, אוף איזה חילול השם שזה. אבל זה טוב כי בסוף אולי זה יביא מן אתחול מחדש כזה, כי בעצם הקורונה חשפה כל כך הרבה רע וכל כך הרבה טוב ביחד, שאולי סוף סוף נוכל לעזוב את השחור לבן הזה שהחזקנו בו כאילו הוא התורה בעצמה ונתחיל לחיות בתוך האמת המבולגנת הזאת.
זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני זה שמדבר ככה, אני יודע, אבל זה מה שהקורונה גילתה לי פתאום, את מבינה. כי בסוף לא טוב לפרק הכל וגם לא לשקר כאילו הכל חזק ויציב ועומד. בסוף אנחנו צריכים להיות גם ביחד וגם לחוד וגם להיות אמתיים יותר אבל גם קצת לכסות כי ככה זה. ובעיות פנימיות היו לעמישראל בכל הדורות אבל מי אמר שיותר טובים כל החרדי-מחמד האלה שמנסים לפרק אותנו לחתיכות במהדורות לילה, שבסך הכל לוקחים דברים יפים וזורקים אותם לזבל ולמה, ומי אמר שזה עדיף.
כי כמה שתמיד העברתי ביקורת והייתי ציני והכל, אני אוהב את הציבור הזה, והוא שלי, כן. כי בסוף, אחרי כל הטענות והשוני, יש לנו מטרה אחת ודעת תורה ורבנים ואותו סולם ערכים וזה מה שחשוב באמת. כי גם אם אולי כמערכת היה כאן סוג של פשע, כבודדים זאת הייתה מן שגיאה כזאת, אנושית. זה לא בסדר וחוסר אחריות נוראי, אבל חוסר אחריות אנושי.
כי מה אנשים חיפשו כשהפרו הוראות והדביקו, לא בילוי על חוף ים ולא הופעה ולא קולנוע. בסך הכל רצו את המגע הרגיל הזה, של בני אדם. של לחיצת יד וטפיחה על שכם, של לשמוח עם השני בשמחות קטנות שלו ולחבק ולתת יד. והמניין ביחד והעליות לתורה ואפילו השיחה החברית של אחרי התפילה, ולבקר את הסבתא ולאכול ביחד בשבת. כי מה אנשים כבר ביקשו, קרבה פשוטה של בני אנוש.
ואולי בזכות הסיפור הזה נעזוב את הציניות ונזכה לקצת כנות, אולי סוף סוף זה יקרה, גם כציבור אבל גם בתוך עצמנו. והנה את שאלת אותי אם אני מפחד מהשקט – לא, מה את ככה, זה בסדר גמור, להפך – כי אני התלבטתי מה לומר ואת הלכת ישר וזה טוב, לאה. כי ברור שאני מפחד, מי לא. ולמה בעצם לא לומר את זה וזהו, זה כל כך יותר קל.
באמת, הלוואי שזה ימשיך ככה. הלוואי שהילדים שלנו – והם יבואו, בעזרת השם, הם יבואו – כבר ייוולדו לעולם כזה, כנה יותר, ציני פחות. ואז הכל שווה, אני אומר לך. הכל שווה.
ג.
לאה?
אה?
נכון אמרת שהיינו צריכים לצעוק? אז צדקת.
אז בואי איתי למרפסת, עם היער וההרים של מבשרת ממול והכל טובע בתוך השקיעה הזאת, זה כל כך יפה אני אומר לך. ויש קולות של משפחות שמתחרפנות עם הילדים בארבעה קירות ולפעמים אני שמח כזה, שהם יכולים להסתכל עלי ולדעת שיש יותר גרוע. כן זה ממש טיפשי אני יודע, אבל זה מרגיש שאני עוזר להם, את מבינה.
ועוד מעט יגיע הזמן לערבית וכולם יעמדו שם כאילו הם רק מחכים למשיח, גולדברג עם המבטא האמריקאי שלו וכל הילדים והרטמן שיהיה לבד בליל הסדר – חשבתי להציע שנעשה במרפסת בשבילו – וועקנין הקומה מעל וכולם שם.
ואני אצרח, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
וכולם יצעקו איתי.
ובכל פעם שאני עומד שם ויש שקט ברחוב כמו בשבת וציפורים והעצים וכולנו, כאילו, חזרנו לימי בראשית, יש לי מן תחושה כזאת, של סוף העולם.
אבל את יודעת, יש בזה גם תחושה של התחלה.
שמע ישראל
א.
ואתה תלך לשרוף חמץ, יחיאל. תלך, למה לא תלך. אין אף אחד ביער זה המקום הכי מבודד בעולם, אתה תעשה מדורה שם בין השיחים ואני אציץ עליך מהחלון ותשרוף את כל החמץ הזה שמי צריך אותו בכלל ולמה קנינו כל כך הרבה, מי צריך לאכול בכלל תגיד לי. וביחד עם החמץ אל תשכח לקחת את כל העיתונים האלה ולשרוף אותם אחד אחד ככה, בעדינות, איך שהאש נתפסת והאותיות מתאכלות ואני אסתכל בחלון ואראה את העשן הזה עולה עם הפירורים של הנייר. ובסוף אתה תרים את העיניים אלי לחלון ותצעק זה נגמר, ואני אענה לך שבעצם, זה כבר נגמר מזמן, זה רק אנחנו שהתעקשנו לא לשים לב.
לא, אל תסתכל עלי ככה, יחיאל, זה לא שאני בוכה או משהו או במשבר או אני לא יודעת מה, זה רק שאני קצת מעוצבנת וכשאני מעוצבנת יש לי דמעות, אתה יודע. זה מלקרוא את הכותרות-ענק של העיתונים האלה עם האדום והסופרלטיבים התנ"כיים ולחשוב כל הזמן איזה חתיכת שקר זה, איזה שקר. וזה לא שפעם הייתי תמימה והאמנתי, אתה יודע שלא. תמיד הייתי סקפטית, אולי לא כמוך, אבל הייתי. כולנו היינו. ובכל זאת המשכנו להחזיק ביחד את החתיכות והאמנו שאם אנחנו מחזיקים מספיק חזק אז יש לזה קיום. ועכשיו זה לא משנה כבר, מה משנה תגיד לי, זה אנחנו שאוכלים את הטעות שלנו.
כן, זה שלנו. תפסיק עם המבט הזה, זה שלנו. היינו עצלנים ופחדנים ואמרנו זה עובד אז לא ניגע. שתקנו כשהיינו צריכים לצרוח. חשבנו שיש מערכת ויש אותנו וזה בסדר, ושכחנו שאחריות וציבור ופרט וכל המילים האלו זאת שפה ישנה, שכולנו השתנינו והכל התהפך ושום דבר לא דומה ורק המילים לא זזו לשום מקום; שהמושגים קיימים אבל המשמעות התעדכנה מזמן. וככה התפספסו לנו כל כך הרבה משתנים שהצטרפו למשוואה, והתעלמנו מהם כאילו עדיין אפשר להשתמש בה ככה פשוטה, כמו לפני מאה שנה. כאילו הכל בסדר כשהכל היה כזה, כל כך לא.
אז אולי בליל הסדר הזה נשב ככה, לבד בשקט, ונשאל סוף סוף את כל השאלות הנכונות.
אוף, לא הייתי צריכה לומר את זה. אני שונאת את עצמי שאני ככה, יחיאל, סליחה. אבל זה שם, אתה מבין, יושב ויושב ולא הולך לשום מקום.
אתה, אתה פוחד מליל הסדר? אתה... פוחד מהשקט?
העיניים שלך זזות, אני מכירה אותך, אתה שוכח שאנחנו כבר לא זוג כזה צעיר. תגיד את האמת, יחיאל. אתה פוחד מהשקט, גם אני פוחדת. אז בוא נעשה רגעים מתוכננים של שקט, ככה כל כמה דקות. ואז בטוח יעלה לנו כל כך הרבה דברים לומר בדקות של השקט האלה, שאחרי זה לא נוכל להפסיק לדבר.
או, הנה אתה צוחק עכשיו, זה מה שרציתי. חיכיתי שתצחק ואז יש לך קמטים כאלו ליד העיניים והפה אפילו שאתה צעיר וזה בסדר, זה רק אומר שאתה צוחק הרבה.
ב.
אז זה טוב שהיא הגיעה, הקורונה, את מבינה? זאת אומרת זה גרוע כל כך ששורף לי הלב מלקרוא את כל הידיעות האלה, גם מעצב וגם מבושה, איזה בושה. מבטיח לך, לאה, אני כאילו נמס אל תוך עצמי מרוב בושה. ואת קוראת את ההודעות הייעודיות של הממשלה ומשרד הבריאות וכולם ואומרת הם מתייחסים אל הציבור שלנו כמו מטומטם, ואני אומר בצדק, כי ככה הוא מתנהג, אוף איזה חילול השם שזה. אבל זה טוב כי בסוף אולי זה יביא מן אתחול מחדש כזה, כי בעצם הקורונה חשפה כל כך הרבה רע וכל כך הרבה טוב ביחד, שאולי סוף סוף נוכל לעזוב את השחור לבן הזה שהחזקנו בו כאילו הוא התורה בעצמה ונתחיל לחיות בתוך האמת המבולגנת הזאת.
זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני זה שמדבר ככה, אני יודע, אבל זה מה שהקורונה גילתה לי פתאום, את מבינה. כי בסוף לא טוב לפרק הכל וגם לא לשקר כאילו הכל חזק ויציב ועומד. בסוף אנחנו צריכים להיות גם ביחד וגם לחוד וגם להיות אמתיים יותר אבל גם קצת לכסות כי ככה זה. ובעיות פנימיות היו לעמישראל בכל הדורות אבל מי אמר שיותר טובים כל החרדי-מחמד האלה שמנסים לפרק אותנו לחתיכות במהדורות לילה, שבסך הכל לוקחים דברים יפים וזורקים אותם לזבל ולמה, ומי אמר שזה עדיף.
כי כמה שתמיד העברתי ביקורת והייתי ציני והכל, אני אוהב את הציבור הזה, והוא שלי, כן. כי בסוף, אחרי כל הטענות והשוני, יש לנו מטרה אחת ודעת תורה ורבנים ואותו סולם ערכים וזה מה שחשוב באמת. כי גם אם אולי כמערכת היה כאן סוג של פשע, כבודדים זאת הייתה מן שגיאה כזאת, אנושית. זה לא בסדר וחוסר אחריות נוראי, אבל חוסר אחריות אנושי.
כי מה אנשים חיפשו כשהפרו הוראות והדביקו, לא בילוי על חוף ים ולא הופעה ולא קולנוע. בסך הכל רצו את המגע הרגיל הזה, של בני אדם. של לחיצת יד וטפיחה על שכם, של לשמוח עם השני בשמחות קטנות שלו ולחבק ולתת יד. והמניין ביחד והעליות לתורה ואפילו השיחה החברית של אחרי התפילה, ולבקר את הסבתא ולאכול ביחד בשבת. כי מה אנשים כבר ביקשו, קרבה פשוטה של בני אנוש.
ואולי בזכות הסיפור הזה נעזוב את הציניות ונזכה לקצת כנות, אולי סוף סוף זה יקרה, גם כציבור אבל גם בתוך עצמנו. והנה את שאלת אותי אם אני מפחד מהשקט – לא, מה את ככה, זה בסדר גמור, להפך – כי אני התלבטתי מה לומר ואת הלכת ישר וזה טוב, לאה. כי ברור שאני מפחד, מי לא. ולמה בעצם לא לומר את זה וזהו, זה כל כך יותר קל.
באמת, הלוואי שזה ימשיך ככה. הלוואי שהילדים שלנו – והם יבואו, בעזרת השם, הם יבואו – כבר ייוולדו לעולם כזה, כנה יותר, ציני פחות. ואז הכל שווה, אני אומר לך. הכל שווה.
ג.
לאה?
אה?
נכון אמרת שהיינו צריכים לצעוק? אז צדקת.
אז בואי איתי למרפסת, עם היער וההרים של מבשרת ממול והכל טובע בתוך השקיעה הזאת, זה כל כך יפה אני אומר לך. ויש קולות של משפחות שמתחרפנות עם הילדים בארבעה קירות ולפעמים אני שמח כזה, שהם יכולים להסתכל עלי ולדעת שיש יותר גרוע. כן זה ממש טיפשי אני יודע, אבל זה מרגיש שאני עוזר להם, את מבינה.
ועוד מעט יגיע הזמן לערבית וכולם יעמדו שם כאילו הם רק מחכים למשיח, גולדברג עם המבטא האמריקאי שלו וכל הילדים והרטמן שיהיה לבד בליל הסדר – חשבתי להציע שנעשה במרפסת בשבילו – וועקנין הקומה מעל וכולם שם.
ואני אצרח, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
וכולם יצעקו איתי.
ובכל פעם שאני עומד שם ויש שקט ברחוב כמו בשבת וציפורים והעצים וכולנו, כאילו, חזרנו לימי בראשית, יש לי מן תחושה כזאת, של סוף העולם.
אבל את יודעת, יש בזה גם תחושה של התחלה.
אז מה כבר יש לומר, כאילו.
נעמי צוובנר כתבה פעם שהפח הכי גדול שכותב יכול ליפול אליו הוא לכתוב דברים שנוגעים בו, ממש, בעצב הכי מתוח בלב. הוא חושף את עצמו, וגם סוטה ממה שהתכוון לכתוב, למה שישב לו על הלב.
לכן, היא אמרה, מומלץ לומר לעצמך מראש: אני עומד לכתוב על זה. לתכנן מה ואיך וכמה, ככה זה יעבוד טוב.
כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה, היה לי במעומעם שזה יהיה מונולוג של אישה לבעלה, ושאין להם ילדים. אבל עוד לא החלטתי באיזה גוף ואיפה בדיוק ואיך זה ימלא סיפור. ופשוט התחלתי לכתוב, ונכתבו לי אלף מילים מאליהן.
ערכתי אותו, הפכתי לדו שיח. הם החליפו תפקידים, כמו שקורה להרבה מאיתנו בזמנים קשים יותר. אף דעה בו אינה דעתי, ובכל אחת מהן יש את דעתי, מעורבבת עם דעות של סובבים, דעות שאני לא מסכימה איתן ושיחות ששמעתי בתקופה האחרונה.
אני מקווה שמובן שלקחתי את הסיפור למקום מחזק ולא למחליש. מקווה שכולנו ניקח את כל הסיפור הזה, שמתרחש סביבנו, לשם.
התלבטתי אם לכתוב בכלל סיפור כזה, או אולי, אם אני לא מסוגלת אחרת, פשוט ללכת יותר על כיוון של גידול חסה בשטחים.
כתבתי בכל זאת, אולי כי יש בזה כנות וכמו יחיאל, אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לכנות הזאת.
אשמח אם תוכלו להתייחס לכתיבה ופחות לתוכן הדעות, יהיה חבל לי אם האשכול יימחק. אולי זה קצת לא הוגן, אבל לבקש תמיד אפשר.
תודה שקראתם,
שיהיה לכולכם פסח כשר, שמח, בריא וגדוש אמונה,
יחד עם כל בית ישראל.
אשמח מאד לביקורת ספרותית, עדיף קשוחה.
נעמי צוובנר כתבה פעם שהפח הכי גדול שכותב יכול ליפול אליו הוא לכתוב דברים שנוגעים בו, ממש, בעצב הכי מתוח בלב. הוא חושף את עצמו, וגם סוטה ממה שהתכוון לכתוב, למה שישב לו על הלב.
לכן, היא אמרה, מומלץ לומר לעצמך מראש: אני עומד לכתוב על זה. לתכנן מה ואיך וכמה, ככה זה יעבוד טוב.
כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה, היה לי במעומעם שזה יהיה מונולוג של אישה לבעלה, ושאין להם ילדים. אבל עוד לא החלטתי באיזה גוף ואיפה בדיוק ואיך זה ימלא סיפור. ופשוט התחלתי לכתוב, ונכתבו לי אלף מילים מאליהן.
ערכתי אותו, הפכתי לדו שיח. הם החליפו תפקידים, כמו שקורה להרבה מאיתנו בזמנים קשים יותר. אף דעה בו אינה דעתי, ובכל אחת מהן יש את דעתי, מעורבבת עם דעות של סובבים, דעות שאני לא מסכימה איתן ושיחות ששמעתי בתקופה האחרונה.
אני מקווה שמובן שלקחתי את הסיפור למקום מחזק ולא למחליש. מקווה שכולנו ניקח את כל הסיפור הזה, שמתרחש סביבנו, לשם.
התלבטתי אם לכתוב בכלל סיפור כזה, או אולי, אם אני לא מסוגלת אחרת, פשוט ללכת יותר על כיוון של גידול חסה בשטחים.
כתבתי בכל זאת, אולי כי יש בזה כנות וכמו יחיאל, אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לכנות הזאת.
אשמח אם תוכלו להתייחס לכתיבה ופחות לתוכן הדעות, יהיה חבל לי אם האשכול יימחק. אולי זה קצת לא הוגן, אבל לבקש תמיד אפשר.
תודה שקראתם,
שיהיה לכולכם פסח כשר, שמח, בריא וגדוש אמונה,
יחד עם כל בית ישראל.
אשמח מאד לביקורת ספרותית, עדיף קשוחה.
נערך לאחרונה ב:
אני מודעת לזה כשאני כותבת, אבל מעדיפה פחות לייקים עם כתיבה יותר נכונה, לטעמי. מקווה שזה לא מפריע לרצף הקריאה שלכם.
