סיפורי אלף יום ויום #9 / שמע ישראל

  • הוסף לסימניות
  • #1
בקשה לפותחים את הפוסט - מדובר בכ-1000 מילים, 3-5 דקות קריאה. אם אתם לא מתכוונים לקרוא עד הסוף, אנא אל תקראו בכלל. תודה מראש.


שמע ישראל

א.

ואתה תלך לשרוף חמץ, יחיאל. תלך, למה לא תלך. אין אף אחד ביער זה המקום הכי מבודד בעולם, אתה תעשה מדורה שם בין השיחים ואני אציץ עליך מהחלון ותשרוף את כל החמץ הזה שמי צריך אותו בכלל ולמה קנינו כל כך הרבה, מי צריך לאכול בכלל תגיד לי. וביחד עם החמץ אל תשכח לקחת את כל העיתונים האלה ולשרוף אותם אחד אחד ככה, בעדינות, איך שהאש נתפסת והאותיות מתאכלות ואני אסתכל בחלון ואראה את העשן הזה עולה עם הפירורים של הנייר. ובסוף אתה תרים את העיניים אלי לחלון ותצעק זה נגמר, ואני אענה לך שבעצם, זה כבר נגמר מזמן, זה רק אנחנו שהתעקשנו לא לשים לב.

לא, אל תסתכל עלי ככה, יחיאל, זה לא שאני בוכה או משהו או במשבר או אני לא יודעת מה, זה רק שאני קצת מעוצבנת וכשאני מעוצבנת יש לי דמעות, אתה יודע. זה מלקרוא את הכותרות-ענק של העיתונים האלה עם האדום והסופרלטיבים התנ"כיים ולחשוב כל הזמן איזה חתיכת שקר זה, איזה שקר. וזה לא שפעם הייתי תמימה והאמנתי, אתה יודע שלא. תמיד הייתי סקפטית, אולי לא כמוך, אבל הייתי. כולנו היינו. ובכל זאת המשכנו להחזיק ביחד את החתיכות והאמנו שאם אנחנו מחזיקים מספיק חזק אז יש לזה קיום. ועכשיו זה לא משנה כבר, מה משנה תגיד לי, זה אנחנו שאוכלים את הטעות שלנו.

כן, זה שלנו. תפסיק עם המבט הזה, זה שלנו. היינו עצלנים ופחדנים ואמרנו זה עובד אז לא ניגע. שתקנו כשהיינו צריכים לצרוח. חשבנו שיש מערכת ויש אותנו וזה בסדר, ושכחנו שאחריות וציבור ופרט וכל המילים האלו זאת שפה ישנה, שכולנו השתנינו והכל התהפך ושום דבר לא דומה ורק המילים לא זזו לשום מקום; שהמושגים קיימים אבל המשמעות התעדכנה מזמן. וככה התפספסו לנו כל כך הרבה משתנים שהצטרפו למשוואה, והתעלמנו מהם כאילו עדיין אפשר להשתמש בה ככה פשוטה, כמו לפני מאה שנה. כאילו הכל בסדר כשהכל היה כזה, כל כך לא.
אז אולי בליל הסדר הזה נשב ככה, לבד בשקט, ונשאל סוף סוף את כל השאלות הנכונות.

אוף, לא הייתי צריכה לומר את זה. אני שונאת את עצמי שאני ככה, יחיאל, סליחה. אבל זה שם, אתה מבין, יושב ויושב ולא הולך לשום מקום.
אתה, אתה פוחד מליל הסדר? אתה... פוחד מהשקט?

העיניים שלך זזות, אני מכירה אותך, אתה שוכח שאנחנו כבר לא זוג כזה צעיר. תגיד את האמת, יחיאל. אתה פוחד מהשקט, גם אני פוחדת. אז בוא נעשה רגעים מתוכננים של שקט, ככה כל כמה דקות. ואז בטוח יעלה לנו כל כך הרבה דברים לומר בדקות של השקט האלה, שאחרי זה לא נוכל להפסיק לדבר.
או, הנה אתה צוחק עכשיו, זה מה שרציתי. חיכיתי שתצחק ואז יש לך קמטים כאלו ליד העיניים והפה אפילו שאתה צעיר וזה בסדר, זה רק אומר שאתה צוחק הרבה.


ב.
אז זה טוב שהיא הגיעה, הקורונה, את מבינה? זאת אומרת זה גרוע כל כך ששורף לי הלב מלקרוא את כל הידיעות האלה, גם מעצב וגם מבושה, איזה בושה. מבטיח לך, לאה, אני כאילו נמס אל תוך עצמי מרוב בושה. ואת קוראת את ההודעות הייעודיות של הממשלה ומשרד הבריאות וכולם ואומרת הם מתייחסים אל הציבור שלנו כמו מטומטם, ואני אומר בצדק, כי ככה הוא מתנהג, אוף איזה חילול השם שזה. אבל זה טוב כי בסוף אולי זה יביא מן אתחול מחדש כזה, כי בעצם הקורונה חשפה כל כך הרבה רע וכל כך הרבה טוב ביחד, שאולי סוף סוף נוכל לעזוב את השחור לבן הזה שהחזקנו בו כאילו הוא התורה בעצמה ונתחיל לחיות בתוך האמת המבולגנת הזאת.

זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני זה שמדבר ככה, אני יודע, אבל זה מה שהקורונה גילתה לי פתאום, את מבינה. כי בסוף לא טוב לפרק הכל וגם לא לשקר כאילו הכל חזק ויציב ועומד. בסוף אנחנו צריכים להיות גם ביחד וגם לחוד וגם להיות אמתיים יותר אבל גם קצת לכסות כי ככה זה. ובעיות פנימיות היו לעמישראל בכל הדורות אבל מי אמר שיותר טובים כל החרדי-מחמד האלה שמנסים לפרק אותנו לחתיכות במהדורות לילה, שבסך הכל לוקחים דברים יפים וזורקים אותם לזבל ולמה, ומי אמר שזה עדיף.

כי כמה שתמיד העברתי ביקורת והייתי ציני והכל, אני אוהב את הציבור הזה, והוא שלי, כן. כי בסוף, אחרי כל הטענות והשוני, יש לנו מטרה אחת ודעת תורה ורבנים ואותו סולם ערכים וזה מה שחשוב באמת. כי גם אם אולי כמערכת היה כאן סוג של פשע, כבודדים זאת הייתה מן שגיאה כזאת, אנושית. זה לא בסדר וחוסר אחריות נוראי, אבל חוסר אחריות אנושי.
כי מה אנשים חיפשו כשהפרו הוראות והדביקו, לא בילוי על חוף ים ולא הופעה ולא קולנוע. בסך הכל רצו את המגע הרגיל הזה, של בני אדם. של לחיצת יד וטפיחה על שכם, של לשמוח עם השני בשמחות קטנות שלו ולחבק ולתת יד. והמניין ביחד והעליות לתורה ואפילו השיחה החברית של אחרי התפילה, ולבקר את הסבתא ולאכול ביחד בשבת. כי מה אנשים כבר ביקשו, קרבה פשוטה של בני אנוש.

ואולי בזכות הסיפור הזה נעזוב את הציניות ונזכה לקצת כנות, אולי סוף סוף זה יקרה, גם כציבור אבל גם בתוך עצמנו. והנה את שאלת אותי אם אני מפחד מהשקט – לא, מה את ככה, זה בסדר גמור, להפך – כי אני התלבטתי מה לומר ואת הלכת ישר וזה טוב, לאה. כי ברור שאני מפחד, מי לא. ולמה בעצם לא לומר את זה וזהו, זה כל כך יותר קל.
באמת, הלוואי שזה ימשיך ככה. הלוואי שהילדים שלנו – והם יבואו, בעזרת השם, הם יבואו – כבר ייוולדו לעולם כזה, כנה יותר, ציני פחות. ואז הכל שווה, אני אומר לך. הכל שווה.


ג.
לאה?
אה?
נכון אמרת שהיינו צריכים לצעוק? אז צדקת.
אז בואי איתי למרפסת, עם היער וההרים של מבשרת ממול והכל טובע בתוך השקיעה הזאת, זה כל כך יפה אני אומר לך. ויש קולות של משפחות שמתחרפנות עם הילדים בארבעה קירות ולפעמים אני שמח כזה, שהם יכולים להסתכל עלי ולדעת שיש יותר גרוע. כן זה ממש טיפשי אני יודע, אבל זה מרגיש שאני עוזר להם, את מבינה.

ועוד מעט יגיע הזמן לערבית וכולם יעמדו שם כאילו הם רק מחכים למשיח, גולדברג עם המבטא האמריקאי שלו וכל הילדים והרטמן שיהיה לבד בליל הסדר – חשבתי להציע שנעשה במרפסת בשבילו – וועקנין הקומה מעל וכולם שם.
ואני אצרח, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.
וכולם יצעקו איתי.

ובכל פעם שאני עומד שם ויש שקט ברחוב כמו בשבת וציפורים והעצים וכולנו, כאילו, חזרנו לימי בראשית, יש לי מן תחושה כזאת, של סוף העולם.
אבל את יודעת, יש בזה גם תחושה של התחלה.



אז מה כבר יש לומר, כאילו.
נעמי צוובנר כתבה פעם שהפח הכי גדול שכותב יכול ליפול אליו הוא לכתוב דברים שנוגעים בו, ממש, בעצב הכי מתוח בלב. הוא חושף את עצמו, וגם סוטה ממה שהתכוון לכתוב, למה שישב לו על הלב.
לכן, היא אמרה, מומלץ לומר לעצמך מראש: אני עומד לכתוב על זה. לתכנן מה ואיך וכמה, ככה זה יעבוד טוב.

כשבאתי לכתוב את הסיפור הזה, היה לי במעומעם שזה יהיה מונולוג של אישה לבעלה, ושאין להם ילדים. אבל עוד לא החלטתי באיזה גוף ואיפה בדיוק ואיך זה ימלא סיפור. ופשוט התחלתי לכתוב, ונכתבו לי אלף מילים מאליהן.
ערכתי אותו, הפכתי לדו שיח. הם החליפו תפקידים, כמו שקורה להרבה מאיתנו בזמנים קשים יותר. אף דעה בו אינה דעתי, ובכל אחת מהן יש את דעתי, מעורבבת עם דעות של סובבים, דעות שאני לא מסכימה איתן ושיחות ששמעתי בתקופה האחרונה.

אני מקווה שמובן שלקחתי את הסיפור למקום מחזק ולא למחליש. מקווה שכולנו ניקח את כל הסיפור הזה, שמתרחש סביבנו, לשם.

התלבטתי אם לכתוב בכלל סיפור כזה, או אולי, אם אני לא מסוגלת אחרת, פשוט ללכת יותר על כיוון של גידול חסה בשטחים.
כתבתי בכל זאת, אולי כי יש בזה כנות וכמו יחיאל, אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן לכנות הזאת.
אשמח אם תוכלו להתייחס לכתיבה ופחות לתוכן הדעות, יהיה חבל לי אם האשכול יימחק. אולי זה קצת לא הוגן, אבל לבקש תמיד אפשר.

תודה שקראתם,
שיהיה לכולכם פסח כשר, שמח, בריא וגדוש אמונה,
יחד עם כל בית ישראל.

אשמח מאד לביקורת ספרותית, עדיף קשוחה.

 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
משובח מאוד.

מעניין לבדוק את הסיבה לכך שסיפורים רבים כזה ודומיו מגישים פרטי מידע ברמז בלבד (כמו הילדים החסרים כאן). האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?

לדעתכם אודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?
לדעתי העניה זהו תיאור של החיים עצמם. כאשר אדם חי מסביב לעובדת חיים אשר משליכה על חייו הרי שמצד אחד הוא לא מגדיר את עצמו באמצעות אותו הדבר (הם לא "זוג ללא ילדים!") אלא הם אנשים עם חיים מלאים ועמוסים (יחיאל ולאה שיש להם עבודה וסדר יום מלא ומאתגר) אך מצד שני רבים מאוד מהפעולות שלהם, מדרך החשיבה שלהם ומהאתגרים שלהם מושלכים מאותה עובדה (שאין להם ילדים). כך שמהלך חייהם מושפע מאותה עובדה המהלכת לה בצל חייהם אך אינה הסיפור של חייהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
משובח מאוד.

מעניין לבדוק את הסיבה לכך שסיפורים רבים כזה ודומיו מגישים פרטי מידע ברמז בלבד (כמו הילדים החסרים כאן). האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?

לדעתכם אודה.
תודה!

בנוגע לפרטי מידע ברמז - ובכן, לעניות דעתי זה עניין של סגנון נטו. בכתיבת-זמן-הווה כזאת, אין קריינות רקע ולכן יש מקום לאפס אקספוזיציה.
זה יוצר בעיה, כי אין שום סיבה ששני אנשים יזכירו בדיאלוג פרטים שידועים לשניהם. כמו שזוג לא יאמר: "כידוע, יש לנו שבעה ילדים, מתוכם שלושה בנים וארבע בנות" כך גם אין שום סיבה שהוא יזכיר כל עובדה בסיסית אחרת.
השאלה היא תמיד, איך המידע יועבר לקורא. התשובה לדעתי היא אחת משתיים: במקרה שאין בו צורך חשוב - הוא לא יועבר בכלל. במקרה שהוא חשוב למהלך הסיפור - המהלך יביא את המידע ממילא, וכך נוצרת תחושה של רמז.

לא חושבת שזה איכותי יותר מבחינה סיפורית, אבל מוכרח בהתאם לסגנון הכתיבה.
בנוגע לקריאת הסיפור בעיון - הגיוני יותר שלפני שזה יגרום לסיפור להיקרא בעיון, זה יגרום לו לא להיקרא בכלל :) אני מודעת לזה כשאני כותבת, אבל מעדיפה פחות לייקים עם כתיבה יותר נכונה, לטעמי. מקווה שזה לא מפריע לרצף הקריאה שלכם.

אשמח לשמוע עוד דעות בעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
זה יוצר בעיה, כי אין שום סיבה ששני אנשים יזכירו בדיאלוג פרטים שידועים לשניהם. כמו שזוג לא יאמר: "כידוע, יש לנו שבעה ילדים, מתוכם שלושה בנים וארבע בנות" כך גם אין שום סיבה שהוא יזכיר כל עובדה בסיסית אחרת.

ברור.

ועדיין, כל כותב טוב יכול להציג את הפרטים שהוא מעוניין להציג בבירור, בלי להגיע לגמלוניות הנ"ל.
כך שבפועל, הבחירה בידו להחליט לגבי כל פרט האם הוא יוצג בצורה גלויה או בצורה נסתרת.
למשל, מי המדבר. האם זו אישה או שזה גבר. מי היא הדמות השנייה ומה הקשר ביניהם. פרטים אלו מוצגים כאן די מהר (ומבלי שיצטרכו "להזכיר בדיאלוג פרטים הידועים לשניהם"). גם פרט זה היה יכול להיות מוסתר מבחירה.
ועדיין יש תחושה שהפרט הלכאורה חשוב לגבי הילדים נמצא דווקא ברמז ובנסתר.
גם אם לא נדבר על סיפור זה דווקא. אפשר למצוא את זה פעמים רבות בסיפור השבועי ב'בתוך המשפחה', למשל.

ועל זה שאלתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו, מעולה.
מזמן לא קראתי משהו טוב כל כך.
המונולוג שבו, והדיאלוג. המחשבות. רגשות-האשמה. הכל כל כך אמיתי, מורכב כמעט כמו החיים עצמם. זו אמנות אמיתית להצליח להכניס את כל רסיסי המחשבה האלו לדמות דמיונית. להצליח לתאר משהו שקרוב כל כך לדברים שקורים אצלנו במוח...
אהבתי במיוחד את השוני בשפה ובניסוח ביניהם. כשיחיאל התחיל לדבר - השפה היתה אחרת! יש כאן אפיון ממש טוב.
רצית ביקורת קשוחה - אך לא מוצאת כרגע, אולי אם אחשוב יותר לעומק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
יפה מאוד!

מעניין לבדוק את הסיבה לכך שסיפורים רבים כזה ודומיו מגישים פרטי מידע ברמז בלבד (כמו הילדים החסרים כאן). האם הגשה זו אכן איכותית יותר מבחינה סיפורית או שהיא נועדה לוודא שהסיפור ייקרא בעיון כדי שלא יאבד אף פרט חשוב?
כשהשלמה להסבר של @Angular - עמו אני מסכים לחלוטין, דומני שישנה סיבה נוספת. במגזר החרדי נהוג להזכיר פרטים אישיים ברמז, אם בצדק ואם לא. כגון: "ממתינים לקול צהלה", "מחכים לבשורות טובות", "במצב מיוחד", וכן הלאה.

וסתם הערת אגב: לדעתי, רוב הדיבורים מהזן הזה מגוחכים... (כמובן שיש מקומות שכן ראוי לדבר ברמז, ואין כאן המקום להאריך).
(אפשר לכתוב קטע הומוריסטי של שיחה שלמה בקודים כאלו. סתם זורק משהו מקצה העט: "שולעם ר' מוישה, מה נשמע? יש חדש?". "ב"ה. עכשיו חזרנו הביתה, אבל לצערי אין בשורות עדיין". "משתתף בצערך, לא קל להמתין לקול צהלה בבית. ב"ה אנחנו כבר במצב". "אוה, אני כ"כ שמח לשמוע, על מתי מדובר?" "מתישהו אחרי החגים. כמובן 'תמים תהיה' וכו' ולכן לא יודעים בדיוק מה, אבל מצד שני ההפתעה נעימה. רק בבקשה אל תפיץ את הידיעה כי זה תלוי בשיטות, ו'אין הברכה שורה', וסתם כי זה לא לענין, אבל לקרובים סיכמנו על השלוש חודשים" וכו' וכו').
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
ועדיין, כל כותב טוב יכול להציג את הפרטים שהוא מעוניין להציג בבירור, בלי להגיע לגמלוניות הנ"ל.
כך שבפועל, הבחירה בידו להחליט לגבי כל פרט האם הוא יוצג בצורה גלויה או בצורה נסתרת.
למשל, מי המדבר. האם זו אישה או שזה גבר. מי היא הדמות השנייה ומה הקשר ביניהם. פרטים אלו מוצגים כאן די מהר (ומבלי שיצטרכו "להזכיר בדיאלוג פרטים הידועים לשניהם"). גם פרט זה היה יכול להיות מוסתר מבחירה.
ועדיין יש תחושה שהפרט הלכאורה חשוב לגבי הילדים נמצא דווקא ברמז ובנסתר.
גם אם לא נדבר על סיפור זה דווקא. אפשר למצוא את זה פעמים רבות בסיפור השבועי ב'בתוך המשפחה', למשל.

זה מסקרן מאד. לצערי אני לא נפגשת הרבה ב'בתוך המשפחה', כך שאין לי יכולת להתייחס לסיפור שם.

לגילוי הנאות אומר שכשכתבתי לא התכוונתי להכניס פרטים ברמז. לא מבחינת כתיבה, בכל אופן.
מבחינת הדו-שיח דווקא יש כאן עניין של רמז, כי בסופו של דבר כשרוצים לדבר על עניין כואב וידוע, בדרך כלל מדברים עליו ברמז ולא במפורש. כאלו אנחנו.

בנוגע לרמז הסיפורי - אפשר לקחת את הקשר ביניהם כדוגמה. הוא לא כתוב בשום מקום. למעשה, אפשר היה לומר שאלו אח ואחות ואין לכך שום סתירה בטקסט, למעט דיבור על ילדים.
הסיבה היחידה שברור לכולנו שמדובר בזוג, היא משום שיש כאן תבנית מוכרת. אפשר בקלות להגיע אליה כשמתארים מקרה סטנדרטי; דיאלוג בין אב לילדה, או בין בת לאב מבוגר, לדוגמה, היה קל מאד לתיאור בלי שום צורך בהצגה גלויה או נסתרת. (תבניות כאלו משמשות הרבה עבור קטעים עם פאנץ' ליין).

לכן, אם היו להם ילדים והיה, נאמר, מוזכר רעש בבית, לא חושבת שהיו מגדירים אותו כרמז. הוא היה נכנס לתוך התבנית כמובן מאליו.
כשדברים חורגים מהתבנית המוכרת (שקט בבית), הם דורשים קצת מעבר להתייחסות מובנת-מאליה, כי אינם מתיישבים עם תבנית מוכרת מראש ומצריכים הבהרות.
אז אולי כך נוצרה תחושה של רמז; מיתר איזכורים, לא מחסרונם. (אגב, אני באמת חושבת שיש בסיפור כאן כמה מיותרים).

ואני סקרנית לשמוע איך אפשר להכניס את הפרט הזה בגלוי, בלי לתת תחושה של רמז, ועדיין להשאר עם תחושה של דו שיח טבעי.

במגזר החרדי נהוג להזכיר פרטים אישיים ברמז, אם בצדק ואם לא. כגון: "ממתינים לקול צהלה", "מחכים לבשורות טובות", "במצב מיוחד", וכן הלאה.
האמת שלא התכוונתי לזה, גם לא מכירה זוגות שמדברים כך ביניהם. אבל צחקתי :)
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

היי חברים אני כותב סדרה של סיפורים קצרים (אמיתיים) על המלחמה שנקרא סיפורי מלחמה אני אשתף פה סיפור פעם בכמה זמן. תהנו.

השכנה במקלט/ סיפורי מלחמה


מאת: משה דרור

---

הצפירה עלתה וירדה כמעלית הדמים בשִלהי הלילה הצעיר, היה קר, ארזתי מטלטלי את בקבוק המים האדום, נעלי הספורט השחורות. הקצתי את אימי ואחותי הרדומה והקדמתי את אחי בדלת.

ירדנו למטה עם בִּלבּול-בוקר ושינה זעירה ובלִיל-קולות ילדים - ילדי השכנים, חלקם הורגלו, אחרים פחדו, וַאחדים הוטלו על כתף ועיניהם סגורות ופיהם פתוח למחצה. ואם תהין ותשית אזנך, אולי תאזין לחלומות ירוקים וסיפורי הלילה הקטנים מפכּים מתוכם.

”כולם בפנים?“ קרא שאל השכן והגיף את הדלת באנחה כבדה, מעייפות החומר או שמא כוחו כבר לא במתניו וכדי נהמה.

סחי, לכלוך האבק תחוב בפינות החדר, אז מה אם עברו ימים ארוכים ממלחמת המצווה, פשוט אף לא אחד טרח לנקות את זה-המחסה, וכולם עסוקים בדיכְּאון- הקיץ, סליחה, שִׁכרוֹן-מלחמה.

יושבים דוממים, ולולא הטף ובחורי-הבית הייתי גומר בדעתי שכינוס-הועד הזה החליף מקומו עקב... אני מסתכל סביב, לידי יוסף אחי הצעיר קורא רמב"ם או פרק תהילים הוא זה. אחותי פוקחת עיניה ופוהקת לסרוגין. ואימי, שתהיה בריאה, כבר כֲּחלה ופִרכסה וכמו מוכנה לשלוח ידה ללוח העץ וללמד דבר או שניים בשפה.

אל מולי השכן הנאנח ונדמה שעבר קרב או שניים בחייו, ואני בדמיוני רואהו אי שם בתעלת סואץ, מסתער עם חייליו לעבר בני חם המוקעים ונועץ הדגל בעמוד התורן ומכריז כבשנו את...

”ארבעים וחמש, מה ארבעים וחמש?“
אני זועף גבותיי, מנסה להתרכז במספר ששמעתי או יותר לומר, ממי אני שומע את זוג הספרות המייצגות... הופס, אני שומע שוב.

מימיני, ליד אחותי, יושבת שושנה — השכנה מתחתינו, שושנה זאת, דוברת אנגלית שפת אם ובקושי מקלפת ולוהגת בדיבור הקודש, ולא סתם אנגליש, כזה עם מבטא בריטי כבד, ואני בּבוֹקרי חרשׁ-פוסע בדלת ביתה לבל תפתח עימי בשיחה המבוגרת, וחלילה לך מלחשוב עליי מחשבות זרות ומוזרות, שהרי היו פעמים שברכתיה לשלום ”היי“ ו”גוד מורנינג“. אך הלועזת כבר גמרה, ששולט אני שבעים שפות ועוד, ומתחילה להרצות את גלגול חייה הקודמים בלונדון ועוד איזה פרבר שאיני מכירו גאוגרפית...

”ארבעים וחמש?“ שאלתי באנגלית עם ניסיון ללהג בריטי ששגה, ועובדה היא זאת שהרי אחותי הבליעה חיוך מתחת עיניה הסגורות למחצה.

”אלף תשע מאות ארבעים וחמש,“ תיקנה המבוגרת בחיוך לעברי ונַקבה בשנה שמי כמונו יודע שלהי מלחמת העולם השניה, ואני במבטי הסקרן מאיץ בה להמשיך בתוכנו של המספר ההיסטורי הזה.

”הכל קרה כשמטוסי הגרמנים הפציצו את הבירה,“ פתחה בדבריה השכנה.
”באותה עת, שלחו את אימי ואת כלל היולדות דאז הרחק מהעיר אל פרבר הסמוך ללונדון, מתחת לעובי אדמה, שם נולדתי אני. איני זוכרת הרבה מאותו זמן, אבל עיניה המפוחדות של אימי, כמו כן של הסובבים את ילדותי, אמרו את גדלו של אסון...“

תוך כדי דיבורה עלה במוחי שאלמלא הצפירה הארורה לא היינו שומעים וחווים את סיפור המבוגרת. ברעיון, כבר הפיקוד דיבר על חזרה לבתים, איש איש לדירתו, אך השכנה המבוגרת המשיכה בסיפורה, ובמהלכו עינִי פנתה-סובב לאחיי השכנים, שאט אט היטו אזנם, ואחר כך הפנו ראשם ולבסוף רגליהם לעבר השכנה מקומה שניה השקועה בילדותה אי שם ב... ארבעים וחמש.

---

סיוון תשפה

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה