דיון סיפורי סבתא

[מלכה יזדי]

יש משהו בסיפורי ההיסטוריה, שעושה רושם לפעמים כאילו יש להם יחס של מיימד אחר.

כביכול הרגשות, התחושות והאנשים, לא היו כמו בני זמנינו. והם היו מסוג אחר,

אנחנו רגילים לגדול על מציאות סיפורי חיים, ולקבל אותם כמו ששמענו עליהם לראשונה בגיל 5

זה יכול להיות מעניין להיכנס לעומק של סיפורי חיים קיימים, ולתאר אותם קצת יותר בצבעים שיתאימו לחיים שלנו...

יש הרבה סיפורים של "סבא שלי קפץ מהרכבת וחי ביער וככה הוא ניצל"
"וסבתא שלי נולדה בדרך באניה/ ברכבת," "או שהם הלכו במדבר במשך שנתיים עד שהגיעו ל"...
חשבתם פעם מה זה ללדת במדבר?
באמצע הדרך?
להתארגן עם מזון ושתיה למשך חדש?
זה יותר גרוע מלעצור באלונית ליולדת, או מללכת לים באוטובוס עם תינוק בן יום...

אתם יותר ממוזמנים באשכול הזה, להתמקד בסיפורי חיים, להכניס להם קצת צבע ומבט יום יומי:

 

[מלכה יזדי]

אני מתחילה-

תימן 1898

סעדיה נוטל את מקלו, מחליט לעזוב את תימן.

לאחר נישואין שלא עלו יפה, מחליט הצעיר לעזוב את ארצו, ולעלות לארץ ישראל,

הוא הולך בגפו את כל הדרך הארוכה, ומגיע לארץ שנמצאת תחת שלטון הטורקים,

לאחר זמן מה, מחליט סעדיה להתיישב בעיר טבריה, ושם הוא נושא את אשתו השנייה, ונולדים לו שני ילדים,

השנים חולפות, ובארץ מתפשטת מחלת נגיף החולירע, וגם על טבריה היא לא פוסחת,

סעדיה עצמו חולה גם הוא, וטובל במי המרפא של הכינרת, מבריא לבסוף, אך למרבה הכאב, הוא נותר לבדו, מכל משפחתו,

בצר לו הוא עוזב את טבריה, נודד בדרכו, ומחוסר ברירה, מזון ופרנסה, הוא מתגייס לצבא הטורקי.

הזמנים הם טרום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הטורקית הגוססת, נמצאת עמוק בסבך המערכה, היהודים בארץ מקימים מחתרת נגד הממשל העותומאני, הם מעדיפים את שלטון האנגלים והבטחותיהם על פניה.

בעולם חלות תמורות רבות.

מתפתחות באירופה ספינות אוויר, רנטגן מגלה את קרני הרנטגן, משפט דרייפוס בצרפת מסעיר את שמי הנאורות,
והקמת פרס נובל על ידי אותו אדם שהמציא את הדינמיט.

סעדיה, שעסוק בזמן הזה לשרוד את החיים, עורק מהצבא הטורקי המסוכן, ובורח לסוריה.

כעריק הוא מסתכן בנפשו, עד שהוא מוצא מפלט בקהילה היהודית בחלב.

סעדיה בן שלושים ושמונה,
בין בני הקהילה, משפחה יהודית שורשית, שלה שתי בנות צעירות יתומות, בני הקהילה החוששים לשלומן של האחיות, מציעים לנערה הבוגרת מבין השתיים להינשא לצעיר(?) שזה מקרוב בא,

הנערה בת הארבע עשרה, מהססת עקב גילו המבוגר של המעמד, ואחותה הצעירה בת השתיים עשרה, טרה (אסתר) שמה, נישאת לסעדיה בן השלושים ושמונה...

השנים חולפות, השניים עולים לארץ ישראל, ומתיישבים בירושלים, בשכונת בית ישראל, שם הם מגדלים שנים עשר צאצאים!

סעדיה מוקף במשפחה גדולה, וצאצאים רבים, ידע ימים יפים וטובים,

בורא העולם, הוא היחיד והכל יכול, שידע לצפות מראש את הסיום, ואת הסודות שטומנים בחובם החיים.

·


נ.ב הסיפור אמיתי
וזה מסוג הסיפורים שתמיד נגמרים ב 2 מילים כמו: "סבא היה גדול ב 26 שנים מסבתא"...

 

[ifatrosh]

אני מתחילה-

תימן 1898

סעדיה נוטל את מקלו, מחליט לעזוב את תימן.

לאחר נישואין שלא עלו יפה, מחליט הצעיר לעזוב את ארצו, ולעלות לארץ ישראל,

הוא הולך בגפו את כל הדרך הארוכה, ומגיע לארץ שנמצאת תחת שלטון הטורקים,

לאחר זמן מה, מחליט סעדיה להתיישב בעיר טבריה, ושם הוא נושא את אשתו השנייה, ונולדים לו שני ילדים,

השנים חולפות, ובארץ מתפשטת מחלת נגיף החולירע, וגם על טבריה היא לא פוסחת,

סעדיה עצמו חולה גם הוא, וטובל במי המרפא של הכינרת, מבריא לבסוף, אך למרבה הכאב, הוא נותר לבדו, מכל משפחתו,

בצר לו הוא עוזב את טבריה, נודד בדרכו, ומחוסר ברירה, מזון ופרנסה, הוא מתגייס לצבא הטורקי.

הזמנים הם טרום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הטורקית הגוססת, נמצאת עמוק בסבך המערכה, היהודים בארץ מקימים מחתרת נגד הממשל העותומאני, הם מעדיפים את שלטון האנגלים והבטחותיהם על פניה.

בעולם חלות תמורות רבות.

מתפתחות באירופה ספינות אוויר, רנטגן מגלה את קרני הרנטגן, משפט דרייפוס בצרפת מסעיר את שמי הנאורות,
והקמת פרס נובל על ידי אותו אדם שהמציא את הדינמיט.

סעדיה, שעסוק בזמן הזה לשרוד את החיים, עורק מהצבא הטורקי המסוכן, ובורח לסוריה.

כעריק הוא מסתכן בנפשו, עד שהוא מוצא מפלט בקהילה היהודית בחלב.

סעדיה בן שלושים ושמונה,
בין בני הקהילה, משפחה יהודית שורשית, שלה שתי בנות צעירות יתומות, בני הקהילה החוששים לשלומן של האחיות, מציעים לנערה הבוגרת מבין השתיים להינשא לצעיר(?) שזה מקרוב בא,

הנערה בת הארבע עשרה, מהססת עקב גילו המבוגר של המעמד, ואחותה הצעירה בת השתיים עשרה, טרה (אסתר) שמה, נישאת לסעדיה בן השלושים ושמונה...

השנים חולפות, השניים עולים לארץ ישראל, ומתיישבים בירושלים, בשכונת בית ישראל, שם הם מגדלים שנים עשר צאצאים!

סעדיה מוקף במשפחה גדולה, וצאצאים רבים, ידע ימים יפים וטובים,

בורא העולם, הוא היחיד והכל יכול, שידע לצפות מראש את הסיום, ואת הסודות שטומנים בחובם החיים.

·


נ.ב הסיפור אמיתי
וזה מסוג הסיפורים שתמיד נגמרים ב 2 מילים כמו: "סבא היה גדול ב 26 שנים מסבתא"...

אני מבינה שזה התקציר של הסיפור.
צריך להוסיף רגשות/תיאורים, מרגיש לי חסר, כמו כתבה עיתונאית.
בכל זאת גבר צעיר עוזב את מולדתו בעקבות משבר, בונה חיים שנהרסים. לא מתייאש ובונה את עצמו מחדש והקב"ה מפצה אותו בגדול.
אדם חזק ומאמין, סיפור מדהים ומחזק.

 

[אסתריקה הלר]

זו נקודה חשובה למחשבה

סבא רבה שלי שנחלם עם הצבא האמריקני אושפז פעם על אי במהלך מסע באוניית מלחמה,
הוא נזקק לניתוח פתאומי ונתקע ממש בחור.

האוניה שהיה בה על מוקש ימי וכולם טבעו חוץ ממנו, וב"ה הוא ניצל.

באמת כל פעם שמישהו מספר את הסיפור נהוג לומר 'איזה נס, לא יאומן!' ולעבור הלאה
אבל האמת היא שאף פעם לא חשבתי מה עושה חייל בודד בשנות העשרים לחייו שנקלע לאי מרוחק (אין לי מושג איפה) לבדו, מחלים מניתוח, (וזה לפני עידן משככי הכאבים של היום), ואין לו מושג כיצד יצליח לחזור לארצו. והוא גם עוד לא ידע אז מה קרה לאוניה. מן הסתם מהכיוון שלו זה לא פחות מחלום בלהות נורא.

ואני כילדה שמעתי את הסיפור ואמרתי- יו! איזה נס שהוא ניצל, כיף לו!

 

[מלכה יזדי]

סבא רבה שלי שנחלם עם הצבא האמריקני אושפז פעם על אי במהלך מסע באוניית מלחמה,
הוא נזקק לניתוח פתאומי ונתקע ממש בחור.

מעניין באיזו מלחמה,
או שזה היה במהלך השואה...?

 

[מלכה יזדי]

צריך להוסיף רגשות/תיאורים, מרגיש לי חסר, כמו כתבה עיתונאית.

את צודקת, זה באמת סגנון כזה, בגלל הריח העתיק שלו,
יחסית לא היו לי הרבה פרטים על הסיפור, ולכן הרגשתי שפיתחתי אותו, לעומת המשפט המתומצת בעיקרון.

 

[הזדמנות]

את צודקת, זה באמת סגנון כזה, בגלל הריח העתיק שלו,
יחסית לא היו לי הרבה פרטים על הסיפור, ולכן הרגשתי שפיתחתי אותו, לעומת המשפט המתומצת בעיקרון.

זה חומר לסיפור ארוך ואולי אפילו לספר.

 

[7שבע7]

משתפת בקטע קצר שכתבתי פעם מסיפור חייהם של סבא וסבתא שלי:
(בעיקרון דודה שלי כתבה את סיפור חיייהם, ובאמת הוסיפה לו הרבה צבע. אני כאן נגעתי בחלק קטנטן, וכתבתי אותו בצורת סיפור קצרצר)


תפוזים. ערמה גבוהה של תפוזים, עגולים, זהובים-כתומים, מחוספסים, מפיצים ריח זר וקסום, ממש כמו בסיפורים של המדריכים.
הם התנדנדו לעבר שולחנות ארוחת הערב, כאילו עדיין נמצאים הם בספינה המיטלטלת. מעולם לא ראו כל-כך הרבה אוכל. אפילו בימים הטובים, הימים ששנות המלחמה השכיחו מהם, לא ראו כמות ומגוון שכזה.
בהיסוס, בעידוד המדריכים שליוו אותם בכל מסעם משם, מטהרן, הם התיישבו ליד השולחנות. אפשר לאכול? באמת? כל מה שרוצים?
אפשר. והם אכלו. התעלמו מכאב הבטן הזר, השונה כל-כך מהקרקור התמידי. אכלו, ואז האף הוביל אותם לתפוזים.
תפוזים. ערמה גבוהה של תפוזים. אבל מי אמר שגם יהיה מחר?
הכיסים הגדולים שבבגדים שקיבלו באו סוף-סוף לידי שימוש. הם הותפחו, התעגלו, התמלאו בריח הדרים, זוהר כתמתם ומבטיח הציץ מהם.
הם לא ירעבו מחר.
***
תפוזים. ערמה גבוהה של תפוזים, עגולים, זהובים, ריחניים, קידמה את פניהם בחדר האוכל בבוקר המחר.
הייתכן?
בחדרים הקטנים שלהם, מתחת לכריות ולשמיכות, הרקיבו תפוזי האתמול.
וכאן, לנוכח השפע והבוקר, הם הרכיבו לעצמם תמונה חדשה. תמונה שבה תמיד יש אוכל ובגד ומקום לישון. ותפוזים.
תמונה של ארץ-ישראל.

 

[7שבע7]

אני מבינה שזה התקציר של הסיפור.
צריך להוסיף רגשות/תיאורים, מרגיש לי חסר, כמו כתבה עיתונאית.
בכל זאת גבר צעיר עוזב את מולדתו בעקבות משבר, בונה חיים שנהרסים. לא מתייאש ובונה את עצמו מחדש והקב"ה מפצה אותו בגדול.
אדם חזק ומאמין, סיפור מדהים ומחזק.​

גם אני חושבת כך.
אפקר להיכנס לעומק של הרגשות שלו (ולא חובה לתאר את הסיפור כולו, אפשר רק קטע ממנו), ואפשר גם לדמיין ולהמציא את מהה שהרגיש...

 

[R.E.Y]

בכל מסעם משם, מטהרן,

סבא וסבתא שלך באמת היו מילדי טהרן?
איזה ספר כתבה הדודה שלך? ממש מעניין אותי...
אולי תכתבי לנו כאן עוד קטעים ממסע חיהם?

 

[7שבע7]

סבא וסבתא שלך באמת היו מילדי טהרן?
איזה ספר כתבה הדודה שלך? ממש מעניין אותי...
אולי תכתבי לנו כאן עוד קטעים ממסע חיהם?

אכן, סבא וסבתא שלי היו מילדי טהרן ולפני כן הם היו בסיביר...
סבא שלי כתב יומן מאז פרוץ ועד עלייתו לארץ (וקצת אחר כך), ודודה שלי לקחה אותו והפכה אותו לספר של ממש. (הוא לא ממש נמכר בחנויות ולא יודעת אם נשארו ממנו עותקים. בכל אופן, זה לא ספר חרדי...)

וזה בהחלט רעיון לכתוב פה עוד קטעים מהסיפור שלהם (ובכלל להתחבר לזכרם...)
בינתיים קטעים מסיפורי חייהם נכנסו לספרים וסיפורים אחרים שכתבתי במהלך השנים, בשינויי שם וצורה...

 

[R.E.Y]

ספרים וסיפורים אחרים שכתבתי במהלך השנים,

מותר לדעת איזה?

 

[מלכה יזדי]

אפקר להיכנס לעומק של הרגשות שלו (ולא חובה לתאר את הסיפור כולו, אפשר רק קטע ממנו), ואפשר גם לדמיין ולהמציא את מהה שהרגיש...

אכן,
בסיפור הזה, שאת פרטיו המדויקים השגתי רק בתקופה האחרונה. לא רציתי לשנות או להוסיף נופך שיגרום לו להיות פחות מדויק. עכשיו, אחרי ששכתבתי את זה, יש אפשרות כמו שכתבתי בראשית האשכול, להיכנס לנעליים של הגיבור, ולחלוטין זה יהיה ספר.

אם ככה, אני מדייקת את עניין האתגר,
קודם כדאי לברר, להשיג פרטים על סיפורי חיים פחות מוכרים, או כאלו שאף אחד לא חשב להתעניין בהם עד היום, להעלות כגרעין. ואז לתאר בצבע...

 

[7שבע7]

מותר לדעת איזה?

יש ספר אחד, שנמצא כעת בשלבי עריכה לפני ההוצאה לאור, שגיבורת הסיפור שלו היא "בוגרת" סיביר, ומלבד זאת נכנסו לספר כל מיני חלקים קטנים מסיפורם של סבי וסבתי.
ויש גם מונולוג שכתבתי פעם במסגרת הלימודים, שמציג סיפור קטן מחייה של סבתי (בשינויים). אני יכולה להעלות אותו פה בפורום. (כאן או באשכול חדש?)

 

[אסתריקה הלר]

מעניין באיזו מלחמה,
או שזה היה במהלך השואה...?

שאלתי את אמא שלי
הוא אכן נלחם בגרמנים במלחמת העולם השנייה

 

[palm]

עוצר נשימה, אמנם חסר המון, אבל מכירה כמה עולים ולכן הדמיון מיד ניצת לי

סבא היה גדול ב 26 שנים מסבתא"...

לא נכון, הוא היה פי 3 ועוד שנתיים
והסבתא בטוח בעלת לב חזק, בן פורת יוסף...