שיתוף - לביקורת סיפור קצר בשני פרקים

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני יודעת שהסיפור הבא קצת דרמטי... אבל המטרה שלו היא לאפיין דמויות ולתת ביטוי לקולה של ההיסטוריה.
היום הוא לא הגיוני; אבל אז - דבר כזה יכול להסתדר.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם על הסיפור, ואם היחסים ההיסטוריים בין המחתרות וכו' ברור מספיק. [שישמש עבור למידה...]

חלק א
השמיים היו תכולים, בורקים ומתזזים בתכול עמוק ומרחיב נפש. אבל את נפשה שלה הם רק עינו, גורמים לה לנשוך את שפתיה ולנצור את המילים הלא מתאימות העומדות על קצה לשונה.

דלת משרד התעסוקה נסגרה מאחוריה בטריקה שהעלתה דמעות בעיניה. ממצמצת מול השמש החזקה, היא ירדה את שלושת המדרגות בכתפיים שמוטות, מושכת באפה. מנסה לעצור את הדמעות.

שהיא, רחל, תבכה? אפילו כשהודיעו לה על גירוש כל בני עירה שבפולין אל יעד לא ידוע – לא נע שריר בפניה.

"ד' זן ומפרנס לכל", קול חורק מזוקן עלה לצידה. אישה מבוגרת, תמניה למראה, הניחה יד מעודדת על כתפה. "לא קיבלו אותך, הא? רק תגידי 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', צדיקה, וד' יענה לתפילות שלך".

רחל כלאה את האוויר בריאותיה במאמץ, מנסה לעצור את רגשותיה. "הם לא יקבלו אותי, לפחות לא כל עוד אני משתייכת לאצ"ל", ירקה בתסכול, נראית נואשת. "הכל בגלל הסיזון הארור. פיטרו אותי מהעבודה לפני שבועיים בגלל שאני חברת אצ"ל, ולא מוכנים לתת לי לעבוד באף מקום אחר. חושבים לשבור אותנו ככה". קולה מריר. מלא אכזבה, נבגדות.

צל חלף בעיניה של התמניה הזקנה. "לא טוב להיות באצ"ל, צדיקה, לא טוב. התורה לא מסכימה. אדמה לא שווה דם של יהודי. תעשי טובה, צדיקה, ותצאי מהאצ"ל. ככה גם תהיה לך פרנסה וגם לא תעשי עברה".

זה בדיוק מה שחסר לה. "תודה, גברת", רחל חייכה באדיבות, חשה את רגליה מעקצצות. "איך אמרת שהפסוק הזה הולך? 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'?" תמיד אמרו לה שהזיכרון שלה שובר שיאים. ניחא, אולי הוא יבוא עכשיו לידי שימוש. אם לעבודה לא מוכנים לקחת אותה.

התימניה נדה בראשה בשביעות רצון. "יש לך זיכרון טוב, צדיקה. ד' יעזור לך ויביא לך את הפרנסה שלך מהר מהר", ברכה אותה בלבביות, מחייכת וממשיכה במורד הרחוב בצעדיה המדשדשים.

רחל בהתה אחריה כמה רגעים ואחר פנתה שמאלה, לכיוון ההפוך. איך היא אמורה לשלם בסוף החודש את שכר הדירה שלה? ומאיפה יהיה לה כסף לכלכל את עצמה? אבן כבדה התיישבה על ליבה. תקופה קשה באה עליהם עכשיו, לאיש מבין חברי המחתרת אין פרנסה בשפע. היא לא יכולה ליפול לנטל על אף אחת מחברותיה. עגלות חלפו לידה ומכוניות, דוהרות על הכביש. חולפות במהירות, כל אחד ממהר ליעדו.

ורק היא מסתובבת סביב עצמה, אבודה.

למה הם עושים להם את זה? למה אנשי ההנהגה הציונית וההגנה יורדים לחייהם, משתפים פעולה עם הבריטים ורודפים אחריהם? כל כך הרבה לוחמי אצ"ל הוסגרו בשבועות האחרונים. מאות איבדו את מקור הפרנסה שלהם. ומילא אם מדובר רק בצעירים חסרי עול! משפחות שלמות נותרו עתה רעבות ללחם!

הם לא יהודים?

דמעות חדשות עלו לעיניה, מטשטשות את הבתים הדו-קומתיים שעמדו כחיילים משני צידי הרחוב. רגליה הוליכו אותה מאליהם אל החדר שהשכירה, עולה את המדרגות אל הדלת החיצונית. פותחת את הדלת וכושלת פנימה, זורקת את תיקה לקצה השני של החדרון.

שום דבר לא הולך!!

אבל אחרי עשרים דקות של בהיה בקיר, רחל מבינה שעדיף לה לצאת החוצה. אולי תתנדב שעות נוספות עבור האצ"ל, מילא אין לה עבודה או חיים אחרים. היא לא אחת שתבלה עם חברות במסיבות ובהוללות.

מעברו השני של השביל היוצא מן הדלת של החדר שלה הייתה דלת לבנה ומקולפת, וגיבוב סמרטוטים נח על יד המדרגות העקומות. רחל לא הכירה את שכניה, רק ראתה פעם אחת ילדה צעירה ורזה, כבת תשע, יוצאת מהבית כשצרחות נשיות בטונים מבהילים הודפים את הדלת מאחוריה.

היא עמדה להסתובב ולצאת אל הרחוב, כשתנועה לא צפויה מערמת הסמרטוטים לכדה את תשומת ליבה. עד כמה שהיא יודעת, סמרטוטים שייכים לעולם הדומם, ואינם אמורים לנוע מעצמם. מישהו מתחבא שם? דריכות מילאה את עורקיה. ערבי?

בצעדים זהירים היא התקרבה אל ערמת הסמרטוטים, אינה מסירה את עיניה מהגיבוב המתנועע. הערבים די שמרו על שקט לאחרונה. מי זה יכול להיות?

רק כשעמדה ממש מעל ערמת הסמרטוטים עיניה ראו את הדבר.

יותר מדויק, את הדברים. או את השתיים, כי לא נהוג לכנות אנשים כחפצים.

רחל כרעה על ברך אחת, עיניה גדולות מפליאה. "ילדה, אני יכולה לעזור לך?" שאלה בקול נמוך, שלא להפתיע את בת התשע לערך. שכנתה.

הילדה, שערותיה מדובללות ופניה מלוכלכות, הרימה עיניים כשל עכבר מבוהל. "לא, גברת", אמרה והרימה את השמיכה שעליה אל כתפיה.

מכסה את התינוק השוכב בחיקה, הבחינה רחל. מפחדת שיתגלה, שומרת עליו. למה? מדוע היא שוכבת בחוץ? התינוק נראה, מהמבט הקצר שנתנה בו לפני שהוא כוסה, כבן שבועיים. לכל היותר. איפה אמא שלו?

דוחקת כל מחשבה מראשה, היא התרכזה בפנים הצעירות והמבוהלות ובעיניים הענקיות והמבוגרות שננעצו בה. "מה אכלת לארוחת צהריים?"

הילדה בעלת עיני השקד שתקה. מעפעפת.

רחל התרוממה באחת ונכנסה הביתה בלי לומר מילה, חוזרת כעבור רגעים ספורים עם מה שייעדה להיות ארוחת הערב שלה. "מתוקה, אני רוצה שתאכלי", אמרה והניחה על הקרקע את הצלחת עם שתי פרוסות הלחם, מחצית כוס החלב ופרוסת עגבניה.

קריעה ריצדה בעיניה הגדולות של הילדה. מצד אחד ניכר היה כי היא רעבה מאוד, מצד שני היא פחדה. ידה התהדקה סביב הגוף הקטן שלצידה, יבבה קטנה בוקעת מצידו.

לבסוף, הרעב גבר על החשש. הילדה התרוממה, מכסה היטב את התינוק, והתנפלה על האוכל בלי לומר מילה. היא אכלה בשתיקה, גומרת את הפרוסות בהינד עפעף ובהינד השני – פרוסת העגבנייה נעלמה. רק בכוס החלב היא לא נגעה.

"למה את לא שותה?" קולה של רחל עדין, אכפתי. "את לא אוהבת חלב?" קשה לה להאמין. הילדה מורעבת, במצב שלה לא עושים חשבונות של טעים או לא. אוכלים הכל.

עיניה של הילדה הושפלו, ואז היא הרימה בהיסוס את התינוק המייבב ואחזה אותו בידיים לא אמונות, נוטלת את כוס החלב ומשקה בזהירות את שפתיו הזעירות. רוב המשקה הלבן ניגר משני צידי פיו, ידיה של הילדה מרעידות. "נו, תמר, תשתי", התחננה בת התשע כשדמעות עולות בעיניה. "אמא אמרה שהיא לא מביאה לך כלום עד מחר. את לא יכולה לשפוך!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
רחל חשה בדמעה קטנה מצטברת בזווית עינה. "חמודה, בואי תכנסי אלי הביתה. מתחיל להיות קר, ותמר קטנה מידי. היא לא יכולה להישאר בחוץ".

הילדה הרימה עיניים שתהומות של כאב ניבטות מבעד לרטיבות השקופה. "ישנו בחוץ כבר שלושה לילות. אמא אמרה שאני גדולה מספיק כדי לטפל בה". קולה אינו מתריס, כי אם עובדתי. התינוקת גדולה מספיק כדי שאחותה תדאג לה. האם לא צריכה לטפל בה יותר.

"את ישנה כל לילה בחוץ??" זעזוע טלטל את ליבה של רחל. לא ייתכן, שכל החודשים האלו ילדה זרוקה ברחוב, והיא לא יודעת! איך אמא מסוגלת להתנהג כך לילדתה? "בואי, נדבר בבית. יש לי עוד חלב בשביל תמר", הבטיחה, יודעת שהילדה לא תעמוד מנגד.

ואכן, המילים הצליחו להקים אותה. היא היטיבה את אחיזתה באחותה הקטנה, עולה את המדרגות בזהירות. בבית פנימה, רחל ישבה על ידה, מאזינה לסיפור העצוב אותו גוללה. מאז היותה בת חמש היא ישנה בחוץ, מקבלת כל בוקר אוכל מאימה בדלת ואז זו נטרקת על פניה. לפעמים החנווני המכיר אותה מוכן לתת לה משיירי דוכנו בערב, לפני שסוגר את הדלת. ולפני שלושה ימים אחותה הקטנה נזרקה לידיה.

"היא כל כך רזה", דמעות שטפו את פניה של הילדה, רות. "אני מפחדת שהיא תמות. תינוקות שקר להם ושאין להם מספיק אוכל מתים, ככה אמרה האישה בגינה. את חושבת שהיא יכולה למות?"

רחל נשכה את שפתיה. "אני מקווה שלא", הושיטה את ידיה קדימה, מבקשת את התינוקת. "אם תתני לי לעזור לך, אולי אוכל לדאוג לה. ילדה בגיל שלך, רות, לא אמורה לטפל בתינוקות קטנים. בואי, נלך אל החנווני. אבקש ממנו חלב טרי בשביל תמר. אגב, מי קרא לה תמר?"

רות נפרדה מאחותה הקטנה במיאון פנימי, מתגברת בשביל טובתה. "אני", חתמה. לא מוכנה לפרש. ורחל לא המשיכה לשאול.

עוטפת את תמר בשמיכה הטובה ביותר שלה, רחל סימנה לרות בראשה ויצאה מן הבית. איך תכלכל את שתי הילדות הללו, היא לא יודעת. אבל אם לא תעזור להן, תמר לא תשרוד את השבוע הקרוב. נס שהיא עדיין חיה בכלל. מה היא יכולה לעשות עבורן? אין לה די כסף ומזון בשביל עצמה. אפילו מקור הכנסה מינימאלי אין לה!

הפסוק של הזקנה נצנץ במוחה. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", היא מלמלה. הוריה לא היו דתיים, השתייכו לציונים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי. אבל על אלוקים שמעה לא פעם. אולי הוא באמת יענה לתפילה שלה? זאת לא רק היא עכשיו, כי אם גם שתי ילדות קטנות חסרות קורת גג.

החנות הקטנה בלטה בגג האדום שלה, וכעבור רגעים ספורים השלוש דרכו על מפתנה. בלשון רכה הסבירה רחל את המצב אליו נקלעה, מראה לחנווני את התינוקת הקטנה שבזרועותיה. אומרת שאין לה די כסף בשביל ארוחת הערב של מחר, והיא צריכה עזרה כדי שהתינוקת לא תמות מרעב. בתוכה, היא החליטה להתעקש. לא משנה מה תהיה תגובתו של החנווני. היא מכאן לא יוצאת עד שתקבל את מבוקשה והבטחה גם לימים הבאים. תמר עמדה לצידה, אוחזת בחצאיתה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה. שותקת.

לבסוף, אחרי עשר דקות של תחנונים, החנווני נעתר. "תבואי לכאן כל בוקר, אני אומר לך", קולו רעם מקצה אחד של החנות לשני, "החלב אז טרי. התינוקת לא יכולה לשתות חלב לא טרי, מסוכן לה. ואת החלב שאת רוצה לערב, תשימי בארגז קירור. בסדר? תבואי כל יום". הוא הניח בנקישה כלי מלא חלב על הדלפק, נעלם שוב וחוזר עם בקבוק קטן. "זה יקר זה, אבל אני משער שאין לך שום דבר בבית. תזכי למצוות, גיברת".

רחל הושיטה את הבקבוק לתמר, נוטלת את כלי החלב תוך כדי שמודה לחנווני נדיב הלב. בעיה אחת נפתרה. עכשיו היא חוזרת לנקודה בה עמדה הבוקר – איך היא מפרנסת את עצמה, וכעת גם את בת התשע שתחת חסותה? אם היא לא מוצאת עבודה, הילדות תזרקנה שוב לרחוב.

היא לא יכולה להרשות לזה לקרות.

יוצאת החוצה אל הרחוב הבוהק מקרני שמש של שעת צהריים מאוחרת, היא השפילה את מבטה אל תמר שבזרועותיה. התינוקת נראתה רגועה, שבעה, נינוחה בידיים שלה. כמה היא מוכנה להשקיע כדי להציל חיים של תינוקת אחת שהיא לא מכירה.

משהו נצנץ בזכרונה. דבריה של התמניה. "אדמה לא שווה דם של יהודי". היא צריכה לחשוב על זה. היא יוצאת מדרכה כדי להגן על יהודי אחד, בעוד בפעולות של הארגון אליו היא משתייכת נהרגים חיילים רבים.

בינתיים, אין לה ברירה אחרת כי אם להישאר בבית. הילדות צריכות אותה. היא לא יכולה להסתכן.

"רגע, גיברת רחל!" קולו הרועם של החנווני חצה את הרחוב. "רגע!"

רחל עצרה, מסתובבת. רות הרימה אליה עיניים מלאות אמון. ליבה זע. היא חייבת לדאוג לה. "כן, אדוני?" שאלה, סבה על עקבותיה.

החנווני חכך בפדחתו. "יש לי בן דוד, הוא מוכן להעסיק גם פעילי אצ"ל למרות החרם. אכתוב לך מכתב המלצה, הוא בטוח יקבל אותך".

המילים נפלו על רחל כגשם פתאומי באמצע תמוז. עיניה נפערו. החנווני נכס לחנות, חוזר אחרי דקה וחצי עם דף כתוב בצפיפות.

כל הדרך הביתה היא כשלה, בקושי מצליחה לאחוז בתמר הישנה בזרועותיה. רות הילכה לצידה בשתיקה. פסוקה של הזקנה הדהד בראשה לכל אורך הרחוב, מלווה אותה גם פנימה לתוך הבית.

'פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
רחל חשה בדמעה קטנה מצטברת בזווית עינה. "חמודה, בואי תכנסי אלי הביתה. מתחיל להיות קר, ותמר קטנה מידי. היא לא יכולה להישאר בחוץ".

הילדה הרימה עיניים שתהומות של כאב ניבטות מבעד לרטיבות השקופה. "ישנו בחוץ כבר שלושה לילות. אמא אמרה שאני גדולה מספיק כדי לטפל בה". קולה אינו מתריס, כי אם עובדתי. התינוקת גדולה מספיק כדי שאחותה תדאג לה. האם לא צריכה לטפל בה יותר.

"את ישנה כל לילה בחוץ??" זעזוע טלטל את ליבה של רחל. לא ייתכן, שכל החודשים האלו ילדה זרוקה ברחוב, והיא לא יודעת! איך אמא מסוגלת להתנהג כך לילדתה? "בואי, נדבר בבית. יש לי עוד חלב בשביל תמר", הבטיחה, יודעת שהילדה לא תעמוד מנגד.

ואכן, המילים הצליחו להקים אותה. היא היטיבה את אחיזתה באחותה הקטנה, עולה את המדרגות בזהירות. בבית פנימה, רחל ישבה על ידה, מאזינה לסיפור העצוב אותו גוללה. מאז היותה בת חמש היא ישנה בחוץ, מקבלת כל בוקר אוכל מאימה בדלת ואז זו נטרקת על פניה. לפעמים החנווני המכיר אותה מוכן לתת לה משיירי דוכנו בערב, לפני שסוגר את הדלת. ולפני שלושה ימים אחותה הקטנה נזרקה לידיה.

"היא כל כך רזה", דמעות שטפו את פניה של הילדה, רות. "אני מפחדת שהיא תמות. תינוקות שקר להם ושאין להם מספיק אוכל מתים, ככה אמרה האישה בגינה. את חושבת שהיא יכולה למות?"

רחל נשכה את שפתיה. "אני מקווה שלא", הושיטה את ידיה קדימה, מבקשת את התינוקת. "אם תתני לי לעזור לך, אולי אוכל לדאוג לה. ילדה בגיל שלך, רות, לא אמורה לטפל בתינוקות קטנים. בואי, נלך אל החנווני. אבקש ממנו חלב טרי בשביל תמר. אגב, מי קרא לה תמר?"

רות נפרדה מאחותה הקטנה במיאון פנימי, מתגברת בשביל טובתה. "אני", חתמה. לא מוכנה לפרש. ורחל לא המשיכה לשאול.

עוטפת את תמר בשמיכה הטובה ביותר שלה, רחל סימנה לרות בראשה ויצאה מן הבית. איך תכלכל את שתי הילדות הללו, היא לא יודעת. אבל אם לא תעזור להן, תמר לא תשרוד את השבוע הקרוב. נס שהיא עדיין חיה בכלל. מה היא יכולה לעשות עבורן? אין לה די כסף ומזון בשביל עצמה. אפילו מקור הכנסה מינימאלי אין לה!

הפסוק של הזקנה נצנץ במוחה. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", היא מלמלה. הוריה לא היו דתיים, השתייכו לציונים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי. אבל על אלוקים שמעה לא פעם. אולי הוא באמת יענה לתפילה שלה? זאת לא רק היא עכשיו, כי אם גם שתי ילדות קטנות חסרות קורת גג.

החנות הקטנה בלטה בגג האדום שלה, וכעבור רגעים ספורים השלוש דרכו על מפתנה. בלשון רכה הסבירה רחל את המצב אליו נקלעה, מראה לחנווני את התינוקת הקטנה שבזרועותיה. אומרת שאין לה די כסף בשביל ארוחת הערב של מחר, והיא צריכה עזרה כדי שהתינוקת לא תמות מרעב. בתוכה, היא החליטה להתעקש. לא משנה מה תהיה תגובתו של החנווני. היא מכאן לא יוצאת עד שתקבל את מבוקשה והבטחה גם לימים הבאים. תמר עמדה לצידה, אוחזת בחצאיתה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה. שותקת.

לבסוף, אחרי עשר דקות של תחנונים, החנווני נעתר. "תבואי לכאן כל בוקר, אני אומר לך", קולו רעם מקצה אחד של החנות לשני, "החלב אז טרי. התינוקת לא יכולה לשתות חלב לא טרי, מסוכן לה. ואת החלב שאת רוצה לערב, תשימי בארגז קירור. בסדר? תבואי כל יום". הוא הניח בנקישה כלי מלא חלב על הדלפק, נעלם שוב וחוזר עם בקבוק קטן. "זה יקר זה, אבל אני משער שאין לך שום דבר בבית. תזכי למצוות, גיברת".

רחל הושיטה את הבקבוק לתמר, נוטלת את כלי החלב תוך כדי שמודה לחנווני נדיב הלב. בעיה אחת נפתרה. עכשיו היא חוזרת לנקודה בה עמדה הבוקר – איך היא מפרנסת את עצמה, וכעת גם את בת התשע שתחת חסותה? אם היא לא מוצאת עבודה, הילדות תזרקנה שוב לרחוב.

היא לא יכולה להרשות לזה לקרות.

יוצאת החוצה אל הרחוב הבוהק מקרני שמש של שעת צהריים מאוחרת, היא השפילה את מבטה אל תמר שבזרועותיה. התינוקת נראתה רגועה, שבעה, נינוחה בידיים שלה. כמה היא מוכנה להשקיע כדי להציל חיים של תינוקת אחת שהיא לא מכירה.

משהו נצנץ בזכרונה. דבריה של התמניה. "אדמה לא שווה דם של יהודי". היא צריכה לחשוב על זה. היא יוצאת מדרכה כדי להגן על יהודי אחד, בעוד בפעולות של הארגון אליו היא משתייכת נהרגים חיילים רבים.

בינתיים, אין לה ברירה אחרת כי אם להישאר בבית. הילדות צריכות אותה. היא לא יכולה להסתכן.

"רגע, גיברת רחל!" קולו הרועם של החנווני חצה את הרחוב. "רגע!"

רחל עצרה, מסתובבת. רות הרימה אליה עיניים מלאות אמון. ליבה זע. היא חייבת לדאוג לה. "כן, אדוני?" שאלה, סבה על עקבותיה.

החנווני חכך בפדחתו. "יש לי בן דוד, הוא מוכן להעסיק גם פעילי אצ"ל למרות החרם. אכתוב לך מכתב המלצה, הוא בטוח יקבל אותך".

המילים נפלו על רחל כגשם פתאומי באמצע תמוז. עיניה נפערו. החנווני נכס לחנות, חוזר אחרי דקה וחצי עם דף כתוב בצפיפות.

כל הדרך הביתה היא כשלה, בקושי מצליחה לאחוז בתמר הישנה בזרועותיה. רות הילכה לצידה בשתיקה. פסוקה של הזקנה הדהד בראשה לכל אורך הרחוב, מלווה אותה גם פנימה לתוך הבית.

'פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
רחל חשה בדמעה קטנה מצטברת בזווית עינה. "חמודה, בואי תכנסי אלי הביתה. מתחיל להיות קר, ותמר קטנה מידי. היא לא יכולה להישאר בחוץ".

הילדה הרימה עיניים שתהומות של כאב ניבטות מבעד לרטיבות השקופה. "ישנו בחוץ כבר שלושה לילות. אמא אמרה שאני גדולה מספיק כדי לטפל בה". קולה אינו מתריס, כי אם עובדתי. התינוקת גדולה מספיק כדי שאחותה תדאג לה. האם לא צריכה לטפל בה יותר.

"את ישנה כל לילה בחוץ??" זעזוע טלטל את ליבה של רחל. לא ייתכן, שכל החודשים האלו ילדה זרוקה ברחוב, והיא לא יודעת! איך אמא מסוגלת להתנהג כך לילדתה? "בואי, נדבר בבית. יש לי עוד חלב בשביל תמר", הבטיחה, יודעת שהילדה לא תעמוד מנגד.

ואכן, המילים הצליחו להקים אותה. היא היטיבה את אחיזתה באחותה הקטנה, עולה את המדרגות בזהירות. בבית פנימה, רחל ישבה על ידה, מאזינה לסיפור העצוב אותו גוללה. מאז היותה בת חמש היא ישנה בחוץ, מקבלת כל בוקר אוכל מאימה בדלת ואז זו נטרקת על פניה. לפעמים החנווני המכיר אותה מוכן לתת לה משיירי דוכנו בערב, לפני שסוגר את הדלת. ולפני שלושה ימים אחותה הקטנה נזרקה לידיה.

"היא כל כך רזה", דמעות שטפו את פניה של הילדה, רות. "אני מפחדת שהיא תמות. תינוקות שקר להם ושאין להם מספיק אוכל מתים, ככה אמרה האישה בגינה. את חושבת שהיא יכולה למות?"

רחל נשכה את שפתיה. "אני מקווה שלא", הושיטה את ידיה קדימה, מבקשת את התינוקת. "אם תתני לי לעזור לך, אולי אוכל לדאוג לה. ילדה בגיל שלך, רות, לא אמורה לטפל בתינוקות קטנים. בואי, נלך אל החנווני. אבקש ממנו חלב טרי בשביל תמר. אגב, מי קרא לה תמר?"

רות נפרדה מאחותה הקטנה במיאון פנימי, מתגברת בשביל טובתה. "אני", חתמה. לא מוכנה לפרש. ורחל לא המשיכה לשאול.

עוטפת את תמר בשמיכה הטובה ביותר שלה, רחל סימנה לרות בראשה ויצאה מן הבית. איך תכלכל את שתי הילדות הללו, היא לא יודעת. אבל אם לא תעזור להן, תמר לא תשרוד את השבוע הקרוב. נס שהיא עדיין חיה בכלל. מה היא יכולה לעשות עבורן? אין לה די כסף ומזון בשביל עצמה. אפילו מקור הכנסה מינימאלי אין לה!

הפסוק של הזקנה נצנץ במוחה. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", היא מלמלה. הוריה לא היו דתיים, השתייכו לציונים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי. אבל על אלוקים שמעה לא פעם. אולי הוא באמת יענה לתפילה שלה? זאת לא רק היא עכשיו, כי אם גם שתי ילדות קטנות חסרות קורת גג.

החנות הקטנה בלטה בגג האדום שלה, וכעבור רגעים ספורים השלוש דרכו על מפתנה. בלשון רכה הסבירה רחל את המצב אליו נקלעה, מראה לחנווני את התינוקת הקטנה שבזרועותיה. אומרת שאין לה די כסף בשביל ארוחת הערב של מחר, והיא צריכה עזרה כדי שהתינוקת לא תמות מרעב. בתוכה, היא החליטה להתעקש. לא משנה מה תהיה תגובתו של החנווני. היא מכאן לא יוצאת עד שתקבל את מבוקשה והבטחה גם לימים הבאים. תמר עמדה לצידה, אוחזת בחצאיתה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה. שותקת.

לבסוף, אחרי עשר דקות של תחנונים, החנווני נעתר. "תבואי לכאן כל בוקר, אני אומר לך", קולו רעם מקצה אחד של החנות לשני, "החלב אז טרי. התינוקת לא יכולה לשתות חלב לא טרי, מסוכן לה. ואת החלב שאת רוצה לערב, תשימי בארגז קירור. בסדר? תבואי כל יום". הוא הניח בנקישה כלי מלא חלב על הדלפק, נעלם שוב וחוזר עם בקבוק קטן. "זה יקר זה, אבל אני משער שאין לך שום דבר בבית. תזכי למצוות, גיברת".

רחל הושיטה את הבקבוק לתמר, נוטלת את כלי החלב תוך כדי שמודה לחנווני נדיב הלב. בעיה אחת נפתרה. עכשיו היא חוזרת לנקודה בה עמדה הבוקר – איך היא מפרנסת את עצמה, וכעת גם את בת התשע שתחת חסותה? אם היא לא מוצאת עבודה, הילדות תזרקנה שוב לרחוב.

היא לא יכולה להרשות לזה לקרות.

יוצאת החוצה אל הרחוב הבוהק מקרני שמש של שעת צהריים מאוחרת, היא השפילה את מבטה אל תמר שבזרועותיה. התינוקת נראתה רגועה, שבעה, נינוחה בידיים שלה. כמה היא מוכנה להשקיע כדי להציל חיים של תינוקת אחת שהיא לא מכירה.

משהו נצנץ בזכרונה. דבריה של התמניה. "אדמה לא שווה דם של יהודי". היא צריכה לחשוב על זה. היא יוצאת מדרכה כדי להגן על יהודי אחד, בעוד בפעולות של הארגון אליו היא משתייכת נהרגים חיילים רבים.

בינתיים, אין לה ברירה אחרת כי אם להישאר בבית. הילדות צריכות אותה. היא לא יכולה להסתכן.

"רגע, גיברת רחל!" קולו הרועם של החנווני חצה את הרחוב. "רגע!"

רחל עצרה, מסתובבת. רות הרימה אליה עיניים מלאות אמון. ליבה זע. היא חייבת לדאוג לה. "כן, אדוני?" שאלה, סבה על עקבותיה.

החנווני חכך בפדחתו. "יש לי בן דוד, הוא מוכן להעסיק גם פעילי אצ"ל למרות החרם. אכתוב לך מכתב המלצה, הוא בטוח יקבל אותך".

המילים נפלו על רחל כגשם פתאומי באמצע תמוז. עיניה נפערו. החנווני נכס לחנות, חוזר אחרי דקה וחצי עם דף כתוב בצפיפות.

כל הדרך הביתה היא כשלה, בקושי מצליחה לאחוז בתמר הישנה בזרועותיה. רות הילכה לצידה בשתיקה. פסוקה של הזקנה הדהד בראשה לכל אורך הרחוב, מלווה אותה גם פנימה לתוך הבית.

'פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וואו, חתיכת סיפור דרמטי!
ה' ישמור מהרעיון של לזרוק ילדה בחוץ
ואיזה חמוד החנווני, ואיזו אישה טובה התימניה
איך מצליחים לגמור סיפור כזה בשני פרקים בלבד?

הערה קטנה:
כאן קפץ לך לכתיבה בלש' הווה, והרס לי את הרצף המרותק...
אבל אחרי עשרים דקות של בהיה בקיר, רחל מבינה שעדיף לה לצאת החוצה. אולי תתנדב שעות נוספות עבור האצ"ל, מילא אין לה עבודה או חיים אחרים. היא לא אחת שתבלה עם חברות במסיבות ובהוללות.

[והחלק השני עלה לך 3 פעמים משומה, לצומך]
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
סיפור מיוחד מאד! נוגע ללב! כתיבה מרתקת!

כתבת שזה מיועד ללמידה. אני לא יודעת למה בדיוק הכוונה. כדאי שתדייקי לעצמך מה המטרה של הסיפור:

האם זה בעצם לימוד חומר בצורה שונה, מעניינת יותר? אם כן, אני חושבת שכדאי לספר יותר על הרדיפות של הקבוצות אחת את השנייה, האג'נדה של כל קבוצה, אילו דעות פוליטיות היו לחברים, וכולי. להכניס כמה שיותר מידע היסטורי בתוך העלילה.

האם מטרת הסיפור הוא לאפשר לתלמידות לחוות יותר את המצב בארץ? אולי המטרה היא לכתוב סיפור מרתק עם מסר יהודי (פותח את ידך...) שמתרחש בתקופה היסטורית מסויימת ולכן יש בו רקע שמוכר לתלמידות ממה שלמדו בכיתה? סוג של העשרה מעבר לנלמד. אם כן, זה סיפור נפלא!

בתור סיפור בפני עצמו, זה סיפור מיוחד מאד. השאלה היא רק אם הוא משיג את המטרה שלשמה נכתב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
היי, הודעה מ @חני גרשון :
עקב חסימה של הבוט היא לא יכולה להיכנס לאשכול הזה, ולכן שלחה לי בפרטי את המשך הסיפור להעלות כאן (בצילומי מסך)
1733753269908.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
היי, הודעה מ @חני גרשון :
אני גם בנטפרי והאשכול חסום לגמרי בתצוגה הרגילה. אבל אפשר להכנס בתצוגת פוסטים.
בכל מקרה מהודעה זו ואילך הכל מאוקסס. תבקשי ממנה (או מישהו שלא חסום לו) צילום מסך של הפרקים האחרונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סיפור מיוחד מאד! נוגע ללב! כתיבה מרתקת!

כתבת שזה מיועד ללמידה. אני לא יודעת למה בדיוק הכוונה. כדאי שתדייקי לעצמך מה המטרה של הסיפור:

האם זה בעצם לימוד חומר בצורה שונה, מעניינת יותר? אם כן, אני חושבת שכדאי לספר יותר על הרדיפות של הקבוצות אחת את השנייה, האג'נדה של כל קבוצה, אילו דעות פוליטיות היו לחברים, וכולי. להכניס כמה שיותר מידע היסטורי בתוך העלילה.

האם מטרת הסיפור הוא לאפשר לתלמידות לחוות יותר את המצב בארץ? אולי המטרה היא לכתוב סיפור מרתק עם מסר יהודי (פותח את ידך...) שמתרחש בתקופה היסטורית מסויימת ולכן יש בו רקע שמוכר לתלמידות ממה שלמדו בכיתה? סוג של העשרה מעבר לנלמד. אם כן, זה סיפור נפלא!

בתור סיפור בפני עצמו, זה סיפור מיוחד מאד. השאלה היא רק אם הוא משיג את המטרה שלשמה נכתב.
תודה על התגובה.
המטרה היא בעיקר לתת לבנות תחושה של המצב בארץ.
אפשר בהחלט למצוא אמא, ניצולת שואה, שמזניחה את הילדים.
הפשטות של אז- תימנים מבוגרים, שרק הם שומרי מצוות בדרך כלל, חנוונים, העבודה שאין ועוד כמה דברים. זה הקטע.
השאלה שלי הייתה אם הסיפור הכניס לאווירה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
שיתוף - לביקורת מלחמה!
פגישה ראשונה

עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.

היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.

בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.

זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.

היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.

לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
והפרידה הסופית שלי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה