להשראה סיפור שכתבתי לכבוד הנחת אבן פינה

[כתיבת תוכן]

"אבן שבונה בניינים"

יום ראשון כ"ו שבט 19.30 ניו יורק סיטי

"מרק ברוקס" חזר כמידי אחר הצהרים לכיוון ביתו שבכשכונת "לואר איטס סייד" בשדרה החמישית.

הוא נכנס לעבר רחוב "האוסטון" הרחוב המוביל אל ביתו סרט אדום של המשטרה המקומית עצר בעד כלי הרכב מלעבור. מעניין, הוא הרהר לעצמו מדוע סגרה המשטרה את הרחוב הראשי המוביל לעבר ביתו? הוא דילג מעל הסרט האדום והמשיך להתקדם רגלית לעבר ביתו ומרחוק הוא ראה אותם את "האולטרה אורתודוקס" הוא לעומת שכנו מו הבית הסמוך דווקא חיבב אותם...

במיוחד הוא אהב לשבת עם אשתו בשבת אחר הצהריים בחצר המשקיפה לעבר הרחוב הראשי כשלקראת ערב הם היו פוסעים בנחת מוקפים בילדיהם מראה זה היה נוסך בו מין רוגע מסויים, מידיי פעם הוא אף היה מברך אחדים מהם בברכת "גוד מורנינג"...

אבל מעולם הוא לא ראה כמות כזאת גדולה יחד, זקנים נערים ילדים עומדים על מין מדרגות משופעות באמצע הכביש...

כנראה שהם גם יודעים לארגן הפגנות הוא הרהר, כן הוא שמע מידיי פעם בחדשות המקומיות שיש התנכלות ליהודים באיזור, בטח נמאס להם והם החליטו לסגור את הכביש להביע את זעמם וכאבם בכדיי שמישהו שם למעלה מבכירי העירייה יתעורר לפני שיקרה אסון...

כאות הזדהות ולאור היכרות רבת השנים הוא החליט שהוא מצטרף איתם במחאה.

הוא מפלס את דרכו בין ההמונים, אחדים מהם שהכירוהו מן השכונה טפחו לו על שכמו בחיוך רחב מה לו ולכאן הרהרו לעצמם, הצעירים שבהם כבר הספיקו להתלחשש שכנראה הוא יהודי מצד אימו... אחד מהם אף הרחיק לכת וטען שאך לפני כמה ימים ראה אותו בשעת לילה מתגנב בחשאי לבית כ"ק האדמו"ר ויצא משם לאחר שעה ארוכה כשעיניו אדומות..

מרק מטפס במעלות ה"פרנצעס" מגיע למעלה ומנפף בחוזקה בידיו לאות מחאה.

חבל, הוא חשב לעצמו חבל שמיקמו את הפגנה מול שטח החול המסתיר את הכביש הראשי מיקום ההפגנה במקום מרכזי יותר היה מניב תוצאות טובות יותר...

לפתע הס שקט האלפים עמדו דום רכב שרד התנהל באיטיות בתוך שטח החול, כנראה זהו אחד הבכירים מעיריית ניו יורק שבא להידבר עם המפגינים, הוא החל להעביר במוחו את השמות האפשריים ג'ון מייקל, רקס גוסטב, דייויד כאהן, או אולי ראש העיר בעצמו מייקל בלומברג, הוא הוציא את הסמארטפון מכיסו מתכונן לתעד את שאגות הבוז של ההמון ואת הבכיר מנופף בידו מנסה להשתיקם, חיוך קל עלה על שפתיו אף עיתונאי לא נראה בשטח הם פספסו את זה הוא חשב לעצמו...

דלתות הרכב נפתחו הוא החזיק את הטלפון במצב צילום עצמי כדיי לא לפספס שום רגע

מן הדלת האחורית יצאו שני חסידים מבוגרים הם נעמדים דום בפני הדלת הקדמית ואז הוא רואה רגל ואחר כך יד ולבסוף הוא רואה אותו, זקן ישיש פניו בורקות זקנו הלבן כמו מוסיף תואר והדר לצורתו, את השקט היה ניתן לחתוך בסכין הישיש הרים את עיניו לעבר קהל האלפים מנופף בידו לעברם וברגע אחד קהל האלפים כולם כאחד מנופפים לו בידם.

הישיש נתמך בשניים שלידו והתקדם באיטיות לעבר מרכז השטח קהל האלפים פרץ בשירה

מרק קראוס שידו קפאה על מקומה ממשיכה לתעד את המתרחש חש כבתוך חלום

הוא לא יכול לעצור בעד עצמו אוזר אומץ ופונה לעבר זה שלידו

אקסיוז מי הוא אומר, אני פה השכן שלכם אני ממש אתכם אני מבין את הקושי שאתם עוברים ובאתי להפגין אתכם ביחד רק לא כל כך ברור לי השירים והזקן...

איים סורי עונה ההוא שלצידו שהזדהה בשם אברום, זאת לא הפגנה ידידי זהו יום שמחה שלנו יום שחיכינו לו הרבה שנים, אברום בא להמשיך ולהסביר כשלפתע שוב הס הושלך בקהל האלפים אברום סימן בידו לעבר מרק לאות המתן, מרק הפנה את מבטו שוב לעבר מגרש החול הישיש עמד שם במרכז השטח בידו האחת הוא אוחז כף מלאה במלט אבן הונחה על החול הרך, הישיש מרח את המלט באיטיות על האבן מכל צידיה...

משסיים הוא הניח את הכף הסתובב בשנית אל עבר קהל האלפים הוא החל נושא כמה משפטים ומזווית עיניו הבחין מרק בכמה ישישים שדמעות זולגות מעיניהם...

אה הוא אמר לעצמו כנראה שאחת המצוות שלהם זה לשים מלט על אבנים והם כל כך שמחים בזה... כן הוא כבר שמע שליהודים יש המון מצוות מוזרות...

פתאום עלה במוחו רעיון.

בשבוע הבא הוא תכנן להחליף את גדר העץ שבגינתו לגדר אבן חדשה,

אזמין את הרב הישיש ואת מאמיניו לעשות את המצווה שלהם הם בטח יקפצו על המציאה.

הוא כבר החל לתכנן בראשו איך ייראה מעמד זה בחצר ביתו כשהאלפים צובאים על הפתח הרב הישיש מניח את המלט על האבנים והמשטרה המקומית שוב תסגור את הרחוב...

הוא החל לחשב בראשו איך ישבו משפחתו הקרובה והרחוקה, את מי הוא יזמין לחזות במעמד ואת מי לא, בהמשך הוא גם חשב למכור כמה כרטיסים לאלה שירצו לראות את האלפים מקרוב...

הוא ציפה בקוצר רוח לאברום שיגמור לשיר בכדיי לשתף אותו בפרטים של הרעיון.

אברום סיים הפנה את מבטו לעבר מרק והתכונן להמשיך את ההסבר על השמחה הגדולה מהנקודה שבה הוא עצר, אך מרק הפסיקו בחדות, עזוב אתה לא צריך להסביר לי אני כבר יודע זה המצווה שלכם ואתם שמחים מאוד לקיים אותה... תשמע, אומר לו מרק, אני יכול לסדר לזקן שלכם בשבוע הבא עוד מצווה כזאת אבל זה יהיה ממש יפה, אברום לא הבין על מה הוא מדבר ומרק המשיך. בשבוע הבא אני בונה את גדר האבן החדשה שלי בחצר הבית, לכבוד גדול יהיה לי שתבואו כולכם לביתי כדיי לקיים שם את המצווה שלכם להניח את המלט על האבנים זאת לא תהיה סתם אבן פשוטה כמו זאת, אלה יהיו אבנים מיוחדות שהזמנתי במיוחד...

אברום החל לקלוט לאן הוא חותר ונענע בראשו בשלילה, סורי מיסטר מרק הוא אמר, כנראה שלא הבנת, הוא משך את מרק בדש חולצתו אל פינה פחות רועשת וסיפר לו את סיפור חייו של "הרבי" שלהם הישיש שיושב ליד האבן ומתייפח ללא הרף, הרבי שלנו הגיע לפני שישים שנה מאירופה לאחר השואה שבור ורצוץ כל משפחתו נספו בגיא ההריגה מסביבו התאספו מניין חסידים הוא היה להם לאב ולאם כאחד שנים הוא חלם על מקום גדול וכשעוד היו לו רק "חמישים חסידים" הוא התחיל לטוות באזניהם את חזונו על הבניין הגדול שיקום במרכז השדרה החמישית... חלפו שנים החסידים התרבו וכמו שאתה רואה החמישים שהיו אז נהפכו לחמישים אלף,

והיום המשיך אברום לספר, היום נסגר החוזה עם בעל השטח והנחנו את האבן הראשונה של הבניין הזה שעליו חלם הרבי שלנו הרבה שנים, והאבן הזאת עוד תוליד הרבה בניינים זה מה שהרבי שלנו אמר לפני כמה דקות כשראית חלק מסביבך מוחים דמעה... איים סורי אמר מרק, אתה מדבר על בנינים אני רואה רק אבן אחת קטנה וזקן אחד שיושב על כסא ולא מפסיק לבכות, על איזה בניינים אתה מדבר???

אברום שתק והרהר בליבו הוא לעולם כנראה לא יבין, הוא אמנם רואה רק אבן קטנה ומעט מלט על גבה, אבל הרבי שלנו רואה בעיני רוחו את אלפי הבניינים את המשפחות את תלמודי התורה הישיבות והכוללים שעוד יצאו מהאבן הזאת...