פרולוג שאמור להכניס למתח בלי לגלות את סודות העלילה: (אתם תשפטו אם הצלחתי)
פרולוג
זה היה ליל סתיו קר ולח, מכוסה בערפל סמיך ואפור, אשר נדחס בין סמטאות הנמל, משתלט על כל פינה ודוחק כל אור וחום. הערפל לחץ על העיניים, טשטש את קווי המתאר של העולם, והכביד על הלב כמשא בלתי נראה.
קבוצת אנשים לבושי מעילי מסע שחורים צעדה בזריזות על המזח הרעוע, שולי מעיליהם נוטפים מים ונגררים על הקרשים הרטובים. הם נעצרו ליד סירת משוטים קטנה, שחבליה שוזרו בעדינות סביב עמודי העגינה. כל קשר נקשר בזהירות יתרה, כך שהנוגעים בדבר יוכלו לפותחו בקלות.
"מהרו," לחש אחד מהם בקול עמוק ונמוך, כאילו הוא חושש שגם הערפל עשוי להאזין. הם טיפסו בזהירות אל הסירה, כל תנועה מדודה ושקטה, מנסים לחמוק מעיניהם הבולשות של השומרים. אך הערפל עשה את עבודתו: דחק את עיניהם של השומרים והותיר אותם חסרי אונים, כמו עיוורים בזירת קרב.
"הערפל הזה יכול להציל אותנו," אמר המנהיג החסון, קולו נוקב אך מתוח, "אך הוא גם עלול להיות למלכודת מוות עבורינו."
שיניו החשוקות נגלו לרגע באורו החיוור של הירח שהציץ לרגע מבעד לעננות הכבדה. הוא התיישב על ספסל הסירה, רגליו נטועות היטב על קרשי העץ הרטובים, מביט לצדדים בתשומת לב. לצדו ישב השקט, שותפו המופנם, מבטו נעוץ באופק הקודר.
שני משרתים ישבו בצדדים, ידיהם המאומנות לוחצות במרץ על המשוטים. צליל חריקת העץ מול הגלים נשמע בקצב אחיד, כמעט מרגיע, אך החרדה הייתה תלויה באוויר כמו חוט בלתי נראה המחבר את כל הנוכחים.
"השאלה אם נספיק להתרחק מהחוף עד עלות השחר," הוסיף החסון. הוא רקע בעצבנות ברגליו על תחתית הסירה, כאילו יוכל לעזור לה להתקדם מהר יותר בכוח רצונו בלבד.
לא רחוק משם, ספינת קרוולה מאובזרת היטב חיכתה להם, צלליתה נראית בקושי מבעד לערפל. ברגע שהגיעו אליה, טיפסו על סולם החבלים. המנהיג החסון פקד בקול חד: "הרם עוגן! פרוס מפרסים!"
צוות המלחים התעורר לחיים, תנועותיהם מדויקות ומהירות. הספינה התחילה להגביר מהירות, חודרת את מסך הערפל כמו חיה פצועה המנסה להימלט.
"נכון יהיה לנצל את הלילה למנוחה," אמר השקט בקול רגוע, מבטו מופנה אל חברו. "כאן לא נוכל להועיל עוד."
"אתה חופשי ללכת. החדר שלך מוכן," ענה החסון מבלי להסיר את עיניו מן האופק. ידיו נשלבו על חזהו, וגופו עמד קפוא כפסל, מבטו מנסה לחדור את הערפל כאילו יש בכוחו לגלות את הנסתר.
השקט נאנח, הניד בראשו קלות ופנה ללכת, אך עצר. הוא נעמד, מתבונן בחברו במבט מודאג. לרגע נדמה היה שהוא מתכוון לומר דבר-מה, אך המילים נשארו כלואות.
רעם פתאומי קרע את השקט. קול יריית תותח פילח את האוויר, מחריש את האוזניים וחוצה את הלילה כמו להב חד. הערפל רעד לרגע, והחשיכה העמיקה.
השקט החוויר, עיניו נפערות באימה. החסון הרפה את ידיו השלובות, ושניהם פרצו בריצה לעבר אנשי הצוות.
"כוון תותחים!" צעק השקט, קולו רועד אך נחוש.
הערפל והחושך היו בלתי חדירים, אך התחושה הייתה ברורה: אויב מתקרב, והקרב לא יהיה קל.
"כבו את העששיות!" קרא השקט שוב, רץ אל התורן הראשי, שם נתלו כמה עששיות בוהקות. אך איש לא שעה לדבריו. אנשי הצוות הפנו את מבטיהם אל החסון, ממתינים לפקודתו.
האיש עמד בקצה הסיפון, דמותו נראית כצל כהה על רקע הערפל. בידו לפיד בוער, והלהבה הקטנה נעה ימינה ושמאלה בתנועות מדודות, כמו סימן מוסכם מראש.
השקט עצר במקומו, עיניו מתרחבות בפליאה. מוחו העייף סירב לעבד את מראה הנגלה מולו. עד אשר ניגשו אליו כמה מלחים, פניהם קודרות.
"אני מצטער," לחש אחד מהם, קולו כמעט שבור. הוא אחז בזרועותיו של השקט וקשר את ידיו ורגליו בתנועות מדודות, כמעט רכות, כאילו מנסה להמעיט מכאב הבגידה.
המפרשים הורדו, החבלים נזרקו לים, וסיפון הספינה התמלא באנשים זרים. דמות הדורה טיפסה במעלה סולם החבלים, נוכחותה מוחצת. החסון התקרב אליה, ארגז כבד בידיו.
"אני מקווה שתעמדו בחלקכם בהסכם," אמר החסון בקול קר, כמעט מתכתי, בעודו מוסר את הארגז לידי הדמות.
היא פתחה אותו, בוחנת את תוכנו בקפידה כמעט טקסית. לאחר רגע קצר, הנידה בראשה באישור.
"היפטרו ממנו!" פקד החסון, קולו חד כתער, והצביע לעבר האיש הקשור.
האחרים הרימו אותו, כמו חבילה חסרת ערך, ונעלמו בערפל. החסון נותר לעמוד, דמותו מתמזגת באפלה, עיניו בוערות כגחלים עמומות, והערפל בלע אותו לתוך הלילה.
על המים, הסירה הקטנה החלה להתרחק, גוררת איתה את האיש הקשור, גופו קפוא אך מחשבותיו סוערות. "האם זה הסוף?" תהה, בעוד זיכרונותיו מתערבבים עם פחדיו.
ברקע, נותרה הספינה מאחור, צלליתה מתמוססת בערפל, שומרת את סודותיה עמוק בתוכה.
הנושאים החמים
Reactions: השנונה..., שמואל!, מחוברת לעצמי ועוד 43 משתמשים46 //