ועכשיו נמשיך בעיצוב מורכבותה של דמות, אותה התחלנו לעצב קודם:
כעבור זמן מה, יוחנן חוזר. פניו קודרות, אך קולו יציב כשהוא מוסר את הבשורה:
"פרץ כלוא כעת במבצר המלכותי של העיר. נגזר עליו לקבל את עונשו היום, לפני השקיעה. בינתיים, אף אחד לא הצליח לבטל את גזר הדין".
המילים ננעצות בי כמו סכין קרה. תחושת הזמן הולכת ומואצת, כאילו השמש עצמה ממהרת לשקוע.
תחושת דחיפות לוחצת בתוכי, מזרזת אותי לפעול עוד. ואז עולה בזיכרוני דמותו של מרטין דה פואטה והשיחה הארוכה שקיימנו בביתו של רודריגו.
"הוא הזכיר את קרבתו אל הנסיך", אני אומר לאחי, קולי חד ונחוש.
"ישראל, אף שחטא, ישראל הוא", משיב זכריה בנימה ספקנית, מבטו כבד. ברור לי שהוא מפקפק בסיכויי ההצלחה של השתדלותי, אך הוא מסכים ללוות אותי. יחד אנו עושים את דרכנו לעגלה שתוביל אותי אל ביתו המפואר של המשומד.
הבית של מרטין, אחד המבנים המפוארים בסיוטאט דה מיורקה, מזדקר מעל העיר כמו מגדל בודד. הוא מתנשא לגובה של ארבע קומות – נדיר ביותר בעיר הנמל השלֵווה. החזית מעוטרת בתגליפי אבן עדינים, ובחלונות הרחבים משולבים וויטראז'ים צבעוניים.
בכניסה ניצב שער עצום, מעשה ידי אומן, ובמרכזו פטישון פלדה מעוצב בקפידה. אני נוקש עליו. הצליל המתכתי מהדהד באוויר הדומם.
רגע חולף, ופשפש קטן נפתח. ראש קרח של שומר הפתח מציץ מבעדו, עיניו החשדניות בורקות באורה של השמש.
"כן?!" נהמתו גסה ובלתי מסבירת פנים.
"באתי בעניין דחוף אל מרטין דה פואטה", אני אומר, קולי רועד מהמתח ונשמע לחוץ אפילו באוזניי.
"האדון אינו מקבל אורחים עכשיו", הוא נוהם בחזרה, וטורק את הפשפש לפני שאספיק להוסיף מילה.
אני מהסס לשנייה, ואז נוקש שוב, חזק יותר, וקולי גובר בכעס כבוש:
"תמסור לו שרפאל בן חנניה מרון מבקש ממנו לקבל אותי בדחיפות! ואם לא תמסור, אתלונן עליך כאשר אפגוש באדונך שוב, באחד האירועים שהמרקיז רודריגו דה אלברדו עורך באחוזתו!"
מבטו של השומר חודר לרגע מבעד לסורגי הפשפש. הוא משתהה, ואז נוהם בקול עמוק: "חכה".
צעדים כבדים נשמעים מתרחקים מאחורי הדלת, ואני נשאר לעמוד שם, ליבי פועם בחוזקה, באוויר שנעשה לפתע דחוס.
'כנראה ששמו של המרקיז עשה את שלו', אני חושב, מודד בצעדים קצובים את רוחב השער, הלוך ושוב, כמו טורף כלוא בכלוב.
לאחר המתנה שנדמתה לי כנצח, שבים הצעדים הכבדים, נשמעים קרבים אלי. השער נפתח בחריקה צורמת.
"היכנס", נוהם השומר, קולו חזק וחד מתמיד.
אני מבחין בו לראשונה בבירור: איש כביר ממדים, עוטה מדים שחורים קטנים מדי לממדי גופו. מבטו חסר הבעה, תנועותיו מדודות וכוחניות. אני עוקב אחריו בשקט, נכנס בשביל החוצה גינה מפוארת שמעוררת בי תחושת ניכור – כאילו היופי הזה זר לעולם שאני מכיר.
הוא מוביל אותי סביב הבית אל האכסדרה האחורית. משם אנו נכנסים לקומה הראשונה, וממשיכים לעלות במדרגות תלולות שמובילות אל גג האחוזה.
כשאני מגיע אל הגג, אני רואה אותו: מרטין דה פואטה, עומד קרוב מאוד לקצה. עיניו מזוגגות, מביטות מטה אל הקרקע הרחוקה, כאילו מחשבתו נודדת למקום אחר.
המראה שלו מזעזע אותי. זה לא אותו אציל מגונדר שפגשתי בביתו של המרקיז.
חולצתו רחבה יתר על המידה, מקומטת ולא מגוהצת, כאילו לא נגעה בה יד כובסת מזה ימים רבים. כתם כהה ומוזר מעטר את החזה, ושיערו סתור באי-סדר, כמעט פרוע. ריח לא נעים נישא ממנו, כבד ועכור, מזכיר לי ריח של משקה שהחמיץ.
אני מתקרב, ליבי הולם, חושש ממה שאשמע, אך יודע שאין דרך חזרה.
"רפאל", הוא מביט בי ומניף את ידו בתנועה מזמינה להתקרב. קולו עמום, אך אני שומע את השם שלי בבירור.
'הוא שיכור!' ההבנה מכה בי ברגע שאני מתקרב אליו. הריח החריף מתגבר ומכה בחזקה באפי, ועיניו האדומות והכבויות מאשרות את חששותיי.
"מה אתה רוצה, ידידי רפאל?" הוא ממלמל, המילים נמשכות מפיו כבדות ומסורבלות, כאילו מתקשות למצוא את דרכן אל העולם. עיניו הכחולות, שבדרך כלל מבריקות, ריקות מהבעה – מראה מבהיל שמעמיק את הדאגה שלי.
"חברי בצרה", אני משיב, קולי איטי וזהיר, כמו מנסה לפרוץ חומה בלתי נראית. ואני יודע תוך כדי דיבור שאין טעם להמשיך. מכאן, הישועה לא תבוא.
"אתה הרי מקורב לנסיך", אני מוסיף, למרות שהבטן שלי מתהפכת מהייאוש.
עיניו האדומות נעצרות עליי בבת אחת, וזיק הבנה מהבהב בהן לרגע. הוא מתנדנד על מקומו, וחשש מציף אותי. מבטי עובר במהירות סביב, מחפש משהו שיאפשר לי לייצב אותו ולהרחיק אותו מהקצה המסוכן של הגג.
"הנה, שם", אני אומר, מצביע לעבר שתי כורסאות ושולחן קטן בפינה. המקום נראה מיועד למנוחה מול הנוף עוצר הנשימה שנשקף מגובה ארבע קומות.
אני שולח את ידי לתמוך בו, אך הוא דוחה אותי בפתאומיות, גופו מזדעזע קלות.
"אל תיגע בי," הוא מפטיר בקול עבה, לשונו מתגלגלת, "אני הולך לשם לבד".
ליבי הולם בחוזקה עם כל פסיעה שלו. כל תנועה שלו נראית כמו התגרות בגורל. הוא עלול לקרוס בכל רגע.
מרטין מצליח להגיע לכורסא בקושי ומתיישב בכבדות. אף אני מתיישב בכורסא השניה. מחליט להישאר למרות כל האותות הברורים. לא מסוגל פשוט לקום וללכת.
"אתה חושב שאני יכול לעזור לך. נדמה לך שאני בעל השפעה ומעמד", קולו של מרטין נסדק כשהוא נשען לאחור על משענת הכיסא. עיניו מתעכבות על בקבוק היין החצי ריק העומד בינינו, ואצבעותיו מרפרפות קלות על שפתו. "אולי אתה אפילו מקנא בי", הוא מוסיף, חיוך מריר נמרח על שפתיו.
הוא משתתק לרגע, ואז קולו מתרומם לפתע, צעקתו חותכת את הדממה כמו להב: "אך האמת היא שאני האדם הריק ביותר עלי אדמות. אין לי כלום! כלום! אתה שומע?!"
הוא שולח את ידו ותופס בזרועי בחוזקה, עיניו נוצצות בברק משוגע שמצמרר אותי.
"פעם הייתי מרדכי", הוא לוחש בקול נחרץ, "היום אני כבר לא. אבל גם מרטין זה לא באמת שמי. זה רק מסכה, מסכה שכולם דואגים לתלוש מתי שנח להם ולהלביש חזרה מתי שלא. אין נשמה אחת קרובה אליי באמת".
מרטין משתתק שוב, שואף אוויר כמו טובע, ואז הוא שולף כוס זכוכית מעוצבת ומקרב אותה אליי במהירות, מבטו כמעט מתחנן:
"הנה אתה! אתה מסכים להרים איתי כוסית? הא?"
גופי מגיב לפני שראשי קולט את משמעות המילים. אני נסוג מעט לאחור בתנועה בלתי רצונית, והוא מבחין בכך מיד.
"לא? לא?" הוא שואל, גיחוך נואש מטפס על שפתיו. "אני יודע שלא! הרי זה יין נסך!" קולו מתנשא לזעקה, והוא קופץ ממקומו, רץ במהירות לא צפויה אל קצה הגג.
"מרטין!" אני קורא אחריו, מנסה לשמור על קול יציב. "בוא לכאן. בבקשה. תסביר לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאין לך כלום. אני לא מבין. הרי אתה עשיר מופלג, מסובב בחברים, נכון?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבו, להחזיר אותו לרגע של שפיות, להרחיק אותו מהקצה המסוכן של הגג.
הוא מסתובב אליי באיטיות, המילים שלי נראות כנוגעות בקצה תודעתו. לאחר כמה ניסיונות שכנוע נוספים, אני מצליח להוביל אותו בחזרה לכורסאות.
"חשבתי שאם אקבל את דתם, הם יקבלו אותי", קולו של מרטין רועד, כאילו המילים עצמן שורפות את גרונו. "חלמתי שהעושר יעניק לי את האושר. אבל כולם עבדו עלי!" הוא מטיח את ידו בשולחן, ועיניו מתמלאות זעם ודמעות בעת ובעונה אחת. "הם בזים לי בליבם. כשאני לא שומע, הם קוראים לי חזיר מלוכלך. הם רק משתמשים בי, כדי להתהדר לפני הכנסייה. הנסיך, שעל שמו אני קרוי, זוכר אותי רק כשהוא רוצה להרשים כמרים ובישופים חשובים, להשוויץ ביהודי רם המעלה שהוא הצליח לשבור".
מרטין משתנק, ונראה שהוא בולע את הכאב כמו רעל. "ועל אחי היהודים... אני אפילו לא מדבר", הוא לוחש, קולו כמעט בלתי נשמע. "הם שונאים אותי. שונאים אותי שנאה עזה יותר משהם שונאים את הגויים. אני לנצח אשאר קונברסוס, שנוא ומנודה".
דמעות זולגות מעיניו. הוא מנגב אותן בשרוולו, והבעת פניו מתעוותת כמו מי שאיבד את כל עולמו.
"כל הדיונים הפילוסופיים האלו, חסרי התכלית... נמאסו עליי. מה זה משנה אם היווני חסר הדרך ארץ, חלאת האדם ההוא, הגה במוחו הקודח מחשבת שטות כזו או אחרת?!" קולו מתרומם שוב.
"למי זה יועיל? מה זה יוסיף בעולמנו? אין לחיי שום משמעות! כבר טעמתי את כל המאכלים, טיילתי בכל המקומות... ומה עכשיו? נשמתי נכרתה מעץ החיים, ואין לי עוד תכלית".
המילים שלו מכות בי כמו רעם. אני מזועזע מדבריו מלאי היאוש, מחוסר התקווה שהשתלט עליו כל כך. מוחי מחפש את המילים הנכונות לומר, משהו שיאחז בו, אבל לשוני קפואה, כמו גם ליבי. פחד משתלט עלי שעוד רגע הוא ירוץ שוב אל קצה הגג.
קול נחירות עמוקות, בלתי צפוי, נשמע מכיוונו. מרטין נרדם, ראשו נוטה הצידה, כוס היין החצי מלאה רועדת קלות לצידו.
אני יורד במדרגות במהירות, מבטי פוגש את השומר הענק שעמד בכניסה.
"כדאי שתעבירו את אדונכם אל מיטתו. הוא נרדם", אני אומר בקול קריר, מנסה להסתיר את הסערה שעדיין געשה בתוכי. מבלי לחכות לתגובה, אני יוצא החוצה.
המקום הזה, שהיה כה מפואר מבחוץ, חשף בתוכו טרגדיה שלא יכולתי לשאת.