שיתוף - לביקורת ספר נוער בוגר חדש - רפאל

  • הוסף לסימניות
  • #21
מקווה שתאהבו את זה יותר. אם יש עוד הערות, בשמחה!
הדמיה רפאל סגנון2.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
  • הוסף לסימניות
  • #24
אני לא רוצה להתערב בסגנון העיצוב, אבל כשמדובר בנוער בוגר, הייתי שוקל כיוון כזה:

אישית אהבתי את העיצוב הקודם הוא נראה בהיר ומושך יותר, יש בו אלמנט של עבר ועתיד, עם דמות לא ברורה שמוסיפה למתח, כאילו קוראת לך להצטרף לסיפור.
אולי הפונט קצת פשוט, אבל הפשיטות רק מוסיפה לנועם של התמונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
לדעתי העיצוב של @ניקיאל יותר מושך.. הוא נקי כזה או שפשוט יש לי חולשה לעיצובים נקיים..
כלומר- בתור נוער בוגר ואני נקראת נוער בוגר הייתי פונה לספר מעוצב כזה.. הקודם נראה לי יותר חובבני.. אולי ילדותי טיפה..
אבל קחי הכל בערבון מוגבל..
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
לדעתי העיצוב של @ניקיאל יותר מושך.. הוא נקי כזה או שפשוט יש לי חולשה לעיצובים נקיים..
כלומר- בתור נוער בוגר ואני נקראת נוער בוגר הייתי פונה לספר מעוצב כזה.. הקודם נראה לי יותר חובבני.. אולי ילדותי טיפה..
אבל קחי הכל בערבון מוגבל..
מצטרפת. הפונט בהחלט לוקח הרבה יותר. הכריכה עצמה חשוכה אבל עם הבהרה יצא יותר מוצלח (ידיעת התקציר - גב הכריכה תסייע הרבה בשיפוט)
@ק. כצן מדובר על ז'אנר בדיוני או פנטזי (לא היסטורי, קסום)? כי הכריכה מפנה לכיוון הזה (לדעתי), ואם לא זה הכיוון - מטעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
וואו! מאד יפה!
ניקיאל, כל הכבוד! צריך לשקול זאת ברצינות!
אני מאד מבינה מה שסיפורים בע"מ אומרת. ואכן הספר הוא יותר היסטורי קסום. אולי יש בו אחוזון קטן של פנטזיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
ועכשיו נמשיך בעיצוב מורכבותה של דמות, אותה התחלנו לעצב קודם:
כעבור זמן מה, יוחנן חוזר. פניו קודרות, אך קולו יציב כשהוא מוסר את הבשורה:
"פרץ כלוא כעת במבצר המלכותי של העיר. נגזר עליו לקבל את עונשו היום, לפני השקיעה. בינתיים, אף אחד לא הצליח לבטל את גזר הדין".

המילים ננעצות בי כמו סכין קרה. תחושת הזמן הולכת ומואצת, כאילו השמש עצמה ממהרת לשקוע.

תחושת דחיפות לוחצת בתוכי, מזרזת אותי לפעול עוד. ואז עולה בזיכרוני דמותו של מרטין דה פואטה והשיחה הארוכה שקיימנו בביתו של רודריגו.
"הוא הזכיר את קרבתו אל הנסיך", אני אומר לאחי, קולי חד ונחוש.
"ישראל, אף שחטא, ישראל הוא", משיב זכריה בנימה ספקנית, מבטו כבד. ברור לי שהוא מפקפק בסיכויי ההצלחה של השתדלותי, אך הוא מסכים ללוות אותי. יחד אנו עושים את דרכנו לעגלה שתוביל אותי אל ביתו המפואר של המשומד.

הבית של מרטין, אחד המבנים המפוארים בסיוטאט דה מיורקה, מזדקר מעל העיר כמו מגדל בודד. הוא מתנשא לגובה של ארבע קומות – נדיר ביותר בעיר הנמל השלֵווה. החזית מעוטרת בתגליפי אבן עדינים, ובחלונות הרחבים משולבים וויטראז'ים צבעוניים.

בכניסה ניצב שער עצום, מעשה ידי אומן, ובמרכזו פטישון פלדה מעוצב בקפידה. אני נוקש עליו. הצליל המתכתי מהדהד באוויר הדומם.
רגע חולף, ופשפש קטן נפתח. ראש קרח של שומר הפתח מציץ מבעדו, עיניו החשדניות בורקות באורה של השמש.
"כן?!" נהמתו גסה ובלתי מסבירת פנים.

"באתי בעניין דחוף אל מרטין דה פואטה", אני אומר, קולי רועד מהמתח ונשמע לחוץ אפילו באוזניי.
"האדון אינו מקבל אורחים עכשיו", הוא נוהם בחזרה, וטורק את הפשפש לפני שאספיק להוסיף מילה.

אני מהסס לשנייה, ואז נוקש שוב, חזק יותר, וקולי גובר בכעס כבוש:
"תמסור לו שרפאל בן חנניה מרון מבקש ממנו לקבל אותי בדחיפות! ואם לא תמסור, אתלונן עליך כאשר אפגוש באדונך שוב, באחד האירועים שהמרקיז רודריגו דה אלברדו עורך באחוזתו!"

מבטו של השומר חודר לרגע מבעד לסורגי הפשפש. הוא משתהה, ואז נוהם בקול עמוק: "חכה".
צעדים כבדים נשמעים מתרחקים מאחורי הדלת, ואני נשאר לעמוד שם, ליבי פועם בחוזקה, באוויר שנעשה לפתע דחוס.

'כנראה ששמו של המרקיז עשה את שלו', אני חושב, מודד בצעדים קצובים את רוחב השער, הלוך ושוב, כמו טורף כלוא בכלוב.

לאחר המתנה שנדמתה לי כנצח, שבים הצעדים הכבדים, נשמעים קרבים אלי. השער נפתח בחריקה צורמת.
"היכנס", נוהם השומר, קולו חזק וחד מתמיד.

אני מבחין בו לראשונה בבירור: איש כביר ממדים, עוטה מדים שחורים קטנים מדי לממדי גופו. מבטו חסר הבעה, תנועותיו מדודות וכוחניות. אני עוקב אחריו בשקט, נכנס בשביל החוצה גינה מפוארת שמעוררת בי תחושת ניכור – כאילו היופי הזה זר לעולם שאני מכיר.

הוא מוביל אותי סביב הבית אל האכסדרה האחורית. משם אנו נכנסים לקומה הראשונה, וממשיכים לעלות במדרגות תלולות שמובילות אל גג האחוזה.

כשאני מגיע אל הגג, אני רואה אותו: מרטין דה פואטה, עומד קרוב מאוד לקצה. עיניו מזוגגות, מביטות מטה אל הקרקע הרחוקה, כאילו מחשבתו נודדת למקום אחר.

המראה שלו מזעזע אותי. זה לא אותו אציל מגונדר שפגשתי בביתו של המרקיז.
חולצתו רחבה יתר על המידה, מקומטת ולא מגוהצת, כאילו לא נגעה בה יד כובסת מזה ימים רבים. כתם כהה ומוזר מעטר את החזה, ושיערו סתור באי-סדר, כמעט פרוע. ריח לא נעים נישא ממנו, כבד ועכור, מזכיר לי ריח של משקה שהחמיץ.

אני מתקרב, ליבי הולם, חושש ממה שאשמע, אך יודע שאין דרך חזרה.

"רפאל", הוא מביט בי ומניף את ידו בתנועה מזמינה להתקרב. קולו עמום, אך אני שומע את השם שלי בבירור.

'הוא שיכור!' ההבנה מכה בי ברגע שאני מתקרב אליו. הריח החריף מתגבר ומכה בחזקה באפי, ועיניו האדומות והכבויות מאשרות את חששותיי.

"מה אתה רוצה, ידידי רפאל?" הוא ממלמל, המילים נמשכות מפיו כבדות ומסורבלות, כאילו מתקשות למצוא את דרכן אל העולם. עיניו הכחולות, שבדרך כלל מבריקות, ריקות מהבעה – מראה מבהיל שמעמיק את הדאגה שלי.

"חברי בצרה", אני משיב, קולי איטי וזהיר, כמו מנסה לפרוץ חומה בלתי נראית. ואני יודע תוך כדי דיבור שאין טעם להמשיך. מכאן, הישועה לא תבוא.

"אתה הרי מקורב לנסיך", אני מוסיף, למרות שהבטן שלי מתהפכת מהייאוש.

עיניו האדומות נעצרות עליי בבת אחת, וזיק הבנה מהבהב בהן לרגע. הוא מתנדנד על מקומו, וחשש מציף אותי. מבטי עובר במהירות סביב, מחפש משהו שיאפשר לי לייצב אותו ולהרחיק אותו מהקצה המסוכן של הגג.

"הנה, שם", אני אומר, מצביע לעבר שתי כורסאות ושולחן קטן בפינה. המקום נראה מיועד למנוחה מול הנוף עוצר הנשימה שנשקף מגובה ארבע קומות.

אני שולח את ידי לתמוך בו, אך הוא דוחה אותי בפתאומיות, גופו מזדעזע קלות.
"אל תיגע בי," הוא מפטיר בקול עבה, לשונו מתגלגלת, "אני הולך לשם לבד".

ליבי הולם בחוזקה עם כל פסיעה שלו. כל תנועה שלו נראית כמו התגרות בגורל. הוא עלול לקרוס בכל רגע.

מרטין מצליח להגיע לכורסא בקושי ומתיישב בכבדות. אף אני מתיישב בכורסא השניה. מחליט להישאר למרות כל האותות הברורים. לא מסוגל פשוט לקום וללכת.

"אתה חושב שאני יכול לעזור לך. נדמה לך שאני בעל השפעה ומעמד", קולו של מרטין נסדק כשהוא נשען לאחור על משענת הכיסא. עיניו מתעכבות על בקבוק היין החצי ריק העומד בינינו, ואצבעותיו מרפרפות קלות על שפתו. "אולי אתה אפילו מקנא בי", הוא מוסיף, חיוך מריר נמרח על שפתיו.

הוא משתתק לרגע, ואז קולו מתרומם לפתע, צעקתו חותכת את הדממה כמו להב: "אך האמת היא שאני האדם הריק ביותר עלי אדמות. אין לי כלום! כלום! אתה שומע?!"

הוא שולח את ידו ותופס בזרועי בחוזקה, עיניו נוצצות בברק משוגע שמצמרר אותי.
"פעם הייתי מרדכי", הוא לוחש בקול נחרץ, "היום אני כבר לא. אבל גם מרטין זה לא באמת שמי. זה רק מסכה, מסכה שכולם דואגים לתלוש מתי שנח להם ולהלביש חזרה מתי שלא. אין נשמה אחת קרובה אליי באמת".

מרטין משתתק שוב, שואף אוויר כמו טובע, ואז הוא שולף כוס זכוכית מעוצבת ומקרב אותה אליי במהירות, מבטו כמעט מתחנן:
"הנה אתה! אתה מסכים להרים איתי כוסית? הא?"

גופי מגיב לפני שראשי קולט את משמעות המילים. אני נסוג מעט לאחור בתנועה בלתי רצונית, והוא מבחין בכך מיד.

"לא? לא?" הוא שואל, גיחוך נואש מטפס על שפתיו. "אני יודע שלא! הרי זה יין נסך!" קולו מתנשא לזעקה, והוא קופץ ממקומו, רץ במהירות לא צפויה אל קצה הגג.

"מרטין!" אני קורא אחריו, מנסה לשמור על קול יציב. "בוא לכאן. בבקשה. תסביר לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאין לך כלום. אני לא מבין. הרי אתה עשיר מופלג, מסובב בחברים, נכון?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבו, להחזיר אותו לרגע של שפיות, להרחיק אותו מהקצה המסוכן של הגג.

הוא מסתובב אליי באיטיות, המילים שלי נראות כנוגעות בקצה תודעתו. לאחר כמה ניסיונות שכנוע נוספים, אני מצליח להוביל אותו בחזרה לכורסאות.

"חשבתי שאם אקבל את דתם, הם יקבלו אותי", קולו של מרטין רועד, כאילו המילים עצמן שורפות את גרונו. "חלמתי שהעושר יעניק לי את האושר. אבל כולם עבדו עלי!" הוא מטיח את ידו בשולחן, ועיניו מתמלאות זעם ודמעות בעת ובעונה אחת. "הם בזים לי בליבם. כשאני לא שומע, הם קוראים לי חזיר מלוכלך. הם רק משתמשים בי, כדי להתהדר לפני הכנסייה. הנסיך, שעל שמו אני קרוי, זוכר אותי רק כשהוא רוצה להרשים כמרים ובישופים חשובים, להשוויץ ביהודי רם המעלה שהוא הצליח לשבור".

מרטין משתנק, ונראה שהוא בולע את הכאב כמו רעל. "ועל אחי היהודים... אני אפילו לא מדבר", הוא לוחש, קולו כמעט בלתי נשמע. "הם שונאים אותי. שונאים אותי שנאה עזה יותר משהם שונאים את הגויים. אני לנצח אשאר קונברסוס, שנוא ומנודה".
דמעות זולגות מעיניו. הוא מנגב אותן בשרוולו, והבעת פניו מתעוותת כמו מי שאיבד את כל עולמו.
"כל הדיונים הפילוסופיים האלו, חסרי התכלית... נמאסו עליי. מה זה משנה אם היווני חסר הדרך ארץ, חלאת האדם ההוא, הגה במוחו הקודח מחשבת שטות כזו או אחרת?!" קולו מתרומם שוב.

"למי זה יועיל? מה זה יוסיף בעולמנו? אין לחיי שום משמעות! כבר טעמתי את כל המאכלים, טיילתי בכל המקומות... ומה עכשיו? נשמתי נכרתה מעץ החיים, ואין לי עוד תכלית".

המילים שלו מכות בי כמו רעם. אני מזועזע מדבריו מלאי היאוש, מחוסר התקווה שהשתלט עליו כל כך. מוחי מחפש את המילים הנכונות לומר, משהו שיאחז בו, אבל לשוני קפואה, כמו גם ליבי. פחד משתלט עלי שעוד רגע הוא ירוץ שוב אל קצה הגג.

קול נחירות עמוקות, בלתי צפוי, נשמע מכיוונו. מרטין נרדם, ראשו נוטה הצידה, כוס היין החצי מלאה רועדת קלות לצידו.

אני יורד במדרגות במהירות, מבטי פוגש את השומר הענק שעמד בכניסה.
"כדאי שתעבירו את אדונכם אל מיטתו. הוא נרדם", אני אומר בקול קריר, מנסה להסתיר את הסערה שעדיין געשה בתוכי. מבלי לחכות לתגובה, אני יוצא החוצה.

המקום הזה, שהיה כה מפואר מבחוץ, חשף בתוכו טרגדיה שלא יכולתי לשאת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אני מפצלת לשניים -
פונט: לדעתי ציורי מדי, פחות חד ולא נראה מושך (הפונט של שם הסופרת+ קהל יעד לעומתו נראה מיושן, חשוב להתאים)
עיצוב כריכה: הבדל עצום בין הקודם לנוכחי. אהבתי יותר את המואר (וחושבת שיותר מושך בחנויות), אבל שוב - עניין של הזאנר, שלא הבנתי כל כך מהו.

סתם חושבת שהעלאת כריכה במקום כזה רק תגרור לך אלפי שינויים, כי כל אחד יביע את דעתו כנגד או בעד ולא תסיימי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
וואו.
זה בהחלט עושה רושם הרבה יותר בוגר.
והכתב - כל הסלסולים האלו... מתאימים יותר לנוער צעיר. אלא אם כן את מוצאת לי כתב שמתאים לימי הביניים או לימי ספרד [אני לא בדיוק אוחזת איפה היא נמצאת, אם זה אחרי תור הזהב ועכשיו הרקונקיסטה, או כל תקופה אחרת, אז אני מעדיפה לא לבלבל בשכל...]
כמה הערות לפרק הקודם -
הדמות של מרטין הייתה גסה מידי. בועטת. אף אדם לא משתנה ככה, גם לא באמיתי. וגם שיכור - לא ידבר ככה על עצמו. הוא יבכה, יגיד שאין לו כלום, וכולם שונאים אותו, וגם החברים שלו קוראים לו חזיר מלוכלך בווווווווווו, וכל היהודים שונאאאאאאאאים אותו, וכל החיים שלו אבודים...
מבינה? לא ככה. לא באופן הבולט הזה.
זה פשוט לא אמין.

וכמה הערות פשוטות...
תחושת דחיפות לוחצת בתוכי, מזרזת אותי לפעול עוד.
זה מאוד חיצוני. לא מכניס לדמות. למה שלא לכתוב משהו כמו -
אני חייב, פשוט חייב לעשות משהו. לא אשב בחיבוק ידיים, בעוד מיסטר X עומד להיות מוצא להורג בכל רגע [פינטזתי. אבל הרעיון הוא - במקום לכתוב שדחיפות לחצה, אפשר לתת לקורא להרגיש דרך המחשבות שלו. ואז אפשר גם לכתוב שבטנו החלה לכאוב או בלה בלה בלה.
שאני האדם הריק ביותר
אף אדם לא יגיד את זה על עצמו.
הוא יגיד איך לי כלום, כל החיים שלי שווים כלום, לא יודעת מה.
אדם ריק - זה מושג מידי יהודי... ולא משהו שאף אחד ישתמש בו. גם את לא. החיים שלי דפוקים, אין לי טעם בכלום, נמאס לי מהכל...
וגם תביני - אני לא יודעת אם ראית פעם שיכור אמיתי, אבל הם ממש לא מדברים בלשון מסודרת וגבוהה. ה ם קוטעים את עצמם, מתבלבלים, מתחילים משפט ולא גומרים, ובכלל לא מדברים בשפה גבוהה ונמלצת עם מושגים ברורים.
נשמתי נכרתה מעץ החיים, ואין לי עוד תכלית".
וואלה וואלה וואלה.
מלודרמטי, בדיוק על זה נאמר.
גם שיכור, גם פייטן, איש מוכשר הוא המומר שלך.
אני מבינה שבאת בפרק הזה לציין נקודה. אז שתדעי, אפשר להעביר נקודה בעדינות רבה יותר, ואנשים יבינו. לא צריך את כל ה'חבר'ה, תדעו אני אומלל!!'
די להאכיל קוראים בכפית.
נוער בוגר כבר מזמן אוכל לבד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
  • הוסף לסימניות
  • #34
אני מפצלת לשניים -
פונט: לדעתי ציורי מדי, פחות חד ולא נראה מושך (הפונט של שם הסופרת+ קהל יעד לעומתו נראה מיושן, חשוב להתאים)
עיצוב כריכה: הבדל עצום בין הקודם לנוכחי. אהבתי יותר את המואר (וחושבת שיותר מושך בחנויות), אבל שוב - עניין של הזאנר, שלא הבנתי כל כך מהו.

סתם חושבת שהעלאת כריכה במקום כזה רק תגרור לך אלפי שינויים, כי כל אחד יביע את דעתו כנגד או בעד ולא תסיימי...
צודקת שאף פעם אי אפשר לקלוע לכל הטעמים. אך הדברים עוזרים לי וקבוצת התמיכה הפרטית שלי להבין את הכיוון! ככה שכולם מאד עוזרים אף שלא את כל ההערות ניתן ליישם :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
ואחרי התקפת ההערות...
אני יכולה לנשום, ולהגיד לך שזאת התפתחות מאוד לא צפויה, ומעניינת.
חבל שאת לא מעלה הכל לכאן... זה פשוט לא הוגן!
תודה רבה, חני יקרה! יש לך ממש כשרון להיות מבקרת ספרותית. אני שמחה שהנסיון החיים שלך לא נתן לך לפגוש שיכורים רבים, כך שלא נראה לי שתוכלי לדעת כיצד אנשים שונים מגיבים לכמויות שכר מסוימות :) מרטין לא השתנה, אלא שהמצב המסוים הזה הוציא צד אחר שלו. בהמשך יהיה קטע שבו תחזור להופיע החזית החיצונית של אישיותו.
הספרות תמיד מחצינה חלקים מסוימים שהיא רוצה להדגיש וזה בסדר :)
בכל מקרה קיבלתי את הערותיך ונדון עליהם בהרחבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
המשך קטעים לדמותו של מרטין :

באחת הפעמים בהן הגעתי לבקר באחוזתו של רודריגו, חיכתה לי פגישה מפתיעה. מרטין עמד שם, באחד משבילי הגן, במלוא הדרו. בגדיו מוקפדים ומגוהצים למשעי, וחיוכו הקורן שוב נמתח מאוזן לאוזן. הוא ניצב בתנועה מרושלת, מספר בדיחה שמבדרת מאוד את המרקיז.

"רפאל, ידידי! אני כל כך מאושר לפגוש אותך!" מרטין ממהר להתקרב אליי בצעדים רחבים ברגע שמבטו נח עליי, מובל על ידי משרת מנומס.

הוא לוחץ את ידי בחוזקה, עד שאני מרגיש שעוד רגע היא תצא ממקומה. המרקיז מברך אותי לשלום ופונה להכין את אנשיו לקראת שיעור הסייף שלנו.

מרטין מנצל את הרגע מיד. הוא מושך אותי אל אחת מפינותיו הנסתרות של הגן, מאחורי סבך של גפנים תלויים.

"רפאל, ידידי", הוא מתחיל בלחישה נרגשת, עיניו משוטטות סביב, כאילו לוודא שאיש אינו מאזין.
"אני מצטער כל כך שהיית צריך להיות עד למחזה האומלל שנגלה לפניך בעת ביקורך בביתי", הוא אומר, ועיניו ממשיכות להתרוצץ.

אני ממלמל משהו בלתי ברור, אך מרטין לא מחכה לשמוע את מילמולי עד סופם וממשיך:
"אתה יודע איך זה לפעמים, יש ימים שחורים לכל אחד, נכון? לא צריך לקחת ללב, וכמובן לא כדאי להעביר את זה הלאה. זה יכול להביך, אתה מבין אותי, כן? פשוט בוא נסכם ששנינו נשכח מכל העניין, קבענו?"

בלי לחכות לתשובה ממני הוא שוב לוחץ את ידי בחוזקה.

המשרת המנומס מציל אותי מהמשך השיחה המביכה. "אדוני המרקיז קורא לך להצטרף אליו", הוא אומר, ואני נענה מיד. כפי שקבענו מראש, אנשיו של המרקיז ילמדו אותי כיצד להחזיק חרב.

הפגישה הזו מותירה בי טעם משונה של מבוכה, מהולה ברחמים. התקווה לחזרתו של מרטין לכור מחצבתו מתמוגגת לאיטה.

***** כאן אנו מבצעים קפיצה גדולה בעלילה*****

הכרכרה נכנסת לתוך העיר, והדוכס מצווה על כמה ממשרתיו לעבור לפניה ולהודיע על בואו של האציל רם המעלה. כאילו זה לא מספיק, פותחות הכנסיות בצלצולי פעמוניהן האין-סופיים. כל זה נועד למשוך תשומת לב ולהוציא את כל התושבים אל הרחובות.

בתחילה אנחנו עוברים ברובע העוני, שם מקבל אותנו ההמון הנוצרי בקולות תרועה. הכומר והדוכס נעמדים על רגליהם, שוחים בעונג באותות הכבוד והתהילה, עד שאבן אחת נזרקת אל המרכבה.

אליה מצטרף גוש בוץ שפוגע בגלימתו של הדוכס ומעורר את זעמו. כמה שומרים פורצים אל ההמון, מנסים לצוד את הפושע.

"כבודו, הרשה לי לנקות את הכתם", ממלמל המשרת הכורע לרגלי האדונים, קולו רועד כשידיו ממהרות לפעול.
"פראי אדם!" שואג הדוכס בזעם. "חסרי תרבות!"
המשרת ממשיך לשפשף במרץ, אצבעותיו רועדות תחת מבטו המאיים של אדונו. אני קולט זאת בזווית עיני, בעוד ראשי נוטה קלות לאחור, נמשך כמעט בעל כורחי למראה המביך הזה.

"על מה אתה פוזל, מראנו מלוכלך?" נוזף בי הדוכס בקול חד ומאיים. צל של גיחוך מרושע חולף על פניו, ואני קופא במקומי, כאילו כל גופי מצטמצם מתחת למבטו.

אני ממהר להשפיל את עיניי, יושב מאובן, כאילו שיתוק אחז בי. תחושת אימה מתפשטת בחזי כמו גל קור. אני מחכה, דרוך, לרגע שבו תעצור הכרכרה ברובע היהודים. הצליל הכבד של גלגלי העץ החורקים במרוצתם מעמיק את תחושת הפחד.

ואז, בבת אחת, הכרכרה נעצרת. הרגע הזה, שכה חששתי ממנו, מגיע.

היהודים יוצאים מבתיהם, מפוחדים ורועדים. השומרים פוסעים ביניהם בצעד כבד, ואני מבחין שגם הם, ככל הנראה, הוכרחו להשתתף במעמד המשפיל הזה. המספר המועט של היהודים שנותרו נחשף לעיניי, ומעורר בי תדהמה.

אני מכיר רבים מהם, כל פנים ופנים הם זיכרון חי, והם מביטים בי בעיניים פעורות, עמוסות אימה וכאב. נראה שאינם מאמינים למראה עיניהם.
"הגם רפאל מרון, בחור הישיבה, קרובו של התשב"ץ – במומרים?!" השאלה הזאת זועקת מתוך כל דמותם האבלה.

אבלם כבד; הם מתאבלים על קרוביהם וידידיהם שמסרו נפשם על קידוש השם. ועתה – הם רואים אותי, אחד מהמובחרים שבהם, יושב בכרכרה מלכותית.
מן הצד, אולי זה נדמה כאילו עליתי לגדולה: אני יושב בין רוזני הארץ, לבוש בגדי פאר.

ןהבוז העמוק, הגואה ונראה בבירור על פניהם, צורב את לבי.

אני רוצה לצעוק. רוצה לזעוק שזו אינה בחירתי, שאולצתי לכך, שנכפתה עליי דרך שאיני חפץ בה. אך הכבלים הלוחצים על רגליי, וקת החרב שהדוכס שולף באיום מאחורי גבי, מרסנים אותי.

ולא רק החרב והכבלים מונעים ממני למחות; הידיעה המרה שאני עצמי אשם. הבחירות השגויות שלי הובילו אותי הנה.
"הבוז הזה מגיע לי ביושר", חולפת בי מחשבה חדה, נוקבת, כמו מסמר אחרון הננעץ בקברי הרוחני.
"אני הוא זה שלא שמע בקול הרבי. אני הוא זה שנכנע לתאוות הכבוד והבצע. זהו עונשי".

בדיוק אז אנו חולפים על פני ביתי הישן, העומד עתה ריק ושומם.
גם הוא כבר איננו שלי, כמו גם כל ירושת משפחתי – אותו רכוש שעבר מדור לדור וכל דור הוסיף לו משלו. במו ידי איבדתי הכל.
מול כל שאר הצרות הרובצות עלי, הרכוש והכסף נדמים חסרי משמעות בעיניי.

כרכרה מפוארת מתקרבת לעברנו בנתיב הצר. ברגע שהשתוו הכרכרות, מורה הדוכס לרכבו לעצור. מן הכרכרה היוקרתית יורד מרטין דה פואטה, חיוך רחב נמתח על פניו. שוב הוא לבוש במיטב מחלצותיו, פאר והדר עוטפים אותו מכף רגל ועד ראש, עד שקשה להאמין שזהו אותו צעיר שבכה בכאב על גג ביתו לפני זמן לא רב.

מרטין קד קידה עמוקה, כמעט תיאטרלית, מול הדוכס, העומד יציב וזקוף.
"מרטין דה פואטה", מכריז הדוכס, קולו רם ומלכותי, "קבל את אחינו החדש, רפאל!"
אני מביט סביבי בתמיהה. האם רק אני שומע לעג חבוי בדבריו? האם איש מלבדי אינו מבחין בנימת הציניות?

"ברוך הבא, ידידי היקר!" קורא מרטין, קידה נוספת מלווה את מילותיו, הפעם לעברי. פניו זורחות מאושר, כאילו עולמו מלא באור נפלא ואין בו כל צל. נראה כי הוא אינו מבחין לא בגינוניו הכפויים של הדוכס ולא בחיוורוני ובמצבי העגום.

"אני שמח עם כל אח חדש שמצטרף אל חבורתנו!" מכריז מרטין בקול צוהל, ידו נשלחת בתנועה רחבה לעבר הכרכרה. רק אז אני מבחין בצעירים הנוסעים עמו.

אימה משתלטת עלי ברגע שעיני נחות על פניהם. בין הנוסעים אני מזהה כמה מבני חבורתו הקרובה של יוחנן. הם לבושים בבגדי אצילים מהודרים, דומים למרטין בלבושם ובמעמדם החדש, אך הבעת פניהם שונה בתכלית. לא חיוך נסוך על שפתותיהם, רק מבע עגום ומתחמק בעיניהם, כאילו מתביישים הם בעצם המעמד.

'ריבונו של עולם, רחם עלינו!' התחינה בוקעת מליבי כמו אש, מתלקחת מתוך הפצע הפתוח ושותת הדם של נשמתי. המראה הזה מזעזע אותי. אני מרגיש שזהו מראה פניהם של אנשים שנקרעו מעצמם, ואיני יכול שלא לתהות: האם כך בדיוק אני נראה בעיניהם? ואולי, רחמנא ליצלן, אף גרוע מכך?

אני מתפלל בלחש שהנסיעה הזו תגיע כבר לקיצה, שהרגע הזה יחלוף במהרה. הדוכס ומרטין ממשיכים לשוחח, נימוסיהם עוטפים את השיחה כמו מעטה דקיק של זוהר מזויף. לבסוף, לאחר חילופי מילות חנופה וצחוק ריק מתוכן, הם מסיימים את שיחתם ואנחנו שבים לנסיעה.

זרועי בוערת בכאב חד, וכל גופי רועד ללא שליטה. כאשר אנו מגיעים לנמל, איני מצליח עוד לשמור על גב זקוף. גופי קורס קדימה, ורק בקושי אני נאחז בדופן העגלה, כדי לא ליפול.

הכומר מביט בי, הבעת דאגה קלה נראית בעיניו כשהוא נוגע בידי.
"הוא בוער מחום", הוא אומר לדוכס, שנראה כמי שמתענג על שלל צרותיי.

"אני קיבלתי ממנו כל מה שרציתי!" פולט הדוכס בקרירות, פניו מוארות באור ניצחון מרושע. "הוא נתון לחסדכם. קחו אותו אל סגן הבישוף מרטינז, והודיעו לו שאשמח להעיד במשפטו!"
הדוכס קופץ מהעגלה בתנועה חדה, מתעלם מהמשרת המושיט לו יד לעזרה. מבטו פונה קדימה בלבד.
"רודריגו, אנו שבים לאראגון", הוא ממשיך, קולו מלא גאווה. "יש לנו עניינים דחופים לסדר, עכשיו כאשר חזרנו להיות אחת ממשפחות האצולה העשירות ביותר!"

רודריגו יורד מן העגלה באיטיות, צעדיו כבדים ומבטו מושפל. הוא אינו מפנה מבט לאחור, כאילו אינני קיים עוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
זהו, הגענו לשיא המתח?
מה את מעוללת שם?
כתיבה משובחת , אחד הפרקים הטובים שהעלת!!
תודה יקרה! אז אני רואה שאתם הכי אוהבים את הקטעים של המתח... הבנתי אותכם :) זה עדיין לא שיא המתח. ויש אותו הרבה בספר הזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אוטובוס.
יום קריר, גשום בחוץ.
טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.

אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.

"אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.

"כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.

הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.

"נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".

"נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".

אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".

"אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".

"אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.

המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"

וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".

"יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".

אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.

אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?
כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
 תגובה אחרונה 

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה