שיתוף - לביקורת ספר נוער בוגר חדש - רפאל

[ק. כצן]

מקווה שתאהבו את זה יותר. אם יש עוד הערות, בשמחה!

 

[ניקיאל]

אני לא רוצה להתערב בסגנון העיצוב, אבל כשמדובר בנוער בוגר, הייתי שוקל כיוון כזה:

ספוילר

 

[ניקיאל]

אני לא רוצה להתערב בסגנון העיצוב, אבל כשמדובר בנוער בוגר, הייתי שוקל כיוון כזה:

ספוילר

צפה בקובץ המצורף 1862872

אופס...
אני רואה שלא כתבתי נכון את השם. עמכם הסליחה.

 

[IMOD]

אני לא רוצה להתערב בסגנון העיצוב, אבל כשמדובר בנוער בוגר, הייתי שוקל כיוון כזה:

ספוילר

צפה בקובץ המצורף 1862872

אישית אהבתי את העיצוב הקודם הוא נראה בהיר ומושך יותר, יש בו אלמנט של עבר ועתיד, עם דמות לא ברורה שמוסיפה למתח, כאילו קוראת לך להצטרף לסיפור.
אולי הפונט קצת פשוט, אבל הפשיטות רק מוסיפה לנועם של התמונה.

 

[מה שניחשת]

לדעתי העיצוב של @ניקיאל יותר מושך.. הוא נקי כזה או שפשוט יש לי חולשה לעיצובים נקיים..
כלומר- בתור נוער בוגר ואני נקראת נוער בוגר הייתי פונה לספר מעוצב כזה.. הקודם נראה לי יותר חובבני.. אולי ילדותי טיפה..
אבל קחי הכל בערבון מוגבל..

 

[סיפורים בע"מ]

לדעתי העיצוב של @ניקיאל יותר מושך.. הוא נקי כזה או שפשוט יש לי חולשה לעיצובים נקיים..
כלומר- בתור נוער בוגר ואני נקראת נוער בוגר הייתי פונה לספר מעוצב כזה.. הקודם נראה לי יותר חובבני.. אולי ילדותי טיפה..
אבל קחי הכל בערבון מוגבל..

מצטרפת. הפונט בהחלט לוקח הרבה יותר. הכריכה עצמה חשוכה אבל עם הבהרה יצא יותר מוצלח (ידיעת התקציר - גב הכריכה תסייע הרבה בשיפוט)
@ק. כצן מדובר על ז'אנר בדיוני או פנטזי (לא היסטורי, קסום)? כי הכריכה מפנה לכיוון הזה (לדעתי), ואם לא זה הכיוון - מטעה.

 

[ק. כצן]

וואו! מאד יפה!
ניקיאל, כל הכבוד! צריך לשקול זאת ברצינות!
אני מאד מבינה מה שסיפורים בע"מ אומרת. ואכן הספר הוא יותר היסטורי קסום. אולי יש בו אחוזון קטן של פנטזיה.

 

[ק. כצן]

ועכשיו נמשיך בעיצוב מורכבותה של דמות, אותה התחלנו לעצב קודם:
כעבור זמן מה, יוחנן חוזר. פניו קודרות, אך קולו יציב כשהוא מוסר את הבשורה:
"פרץ כלוא כעת במבצר המלכותי של העיר. נגזר עליו לקבל את עונשו היום, לפני השקיעה. בינתיים, אף אחד לא הצליח לבטל את גזר הדין".

המילים ננעצות בי כמו סכין קרה. תחושת הזמן הולכת ומואצת, כאילו השמש עצמה ממהרת לשקוע.

תחושת דחיפות לוחצת בתוכי, מזרזת אותי לפעול עוד. ואז עולה בזיכרוני דמותו של מרטין דה פואטה והשיחה הארוכה שקיימנו בביתו של רודריגו.
"הוא הזכיר את קרבתו אל הנסיך", אני אומר לאחי, קולי חד ונחוש.
"ישראל, אף שחטא, ישראל הוא", משיב זכריה בנימה ספקנית, מבטו כבד. ברור לי שהוא מפקפק בסיכויי ההצלחה של השתדלותי, אך הוא מסכים ללוות אותי. יחד אנו עושים את דרכנו לעגלה שתוביל אותי אל ביתו המפואר של המשומד.

הבית של מרטין, אחד המבנים המפוארים בסיוטאט דה מיורקה, מזדקר מעל העיר כמו מגדל בודד. הוא מתנשא לגובה של ארבע קומות – נדיר ביותר בעיר הנמל השלֵווה. החזית מעוטרת בתגליפי אבן עדינים, ובחלונות הרחבים משולבים וויטראז'ים צבעוניים.

בכניסה ניצב שער עצום, מעשה ידי אומן, ובמרכזו פטישון פלדה מעוצב בקפידה. אני נוקש עליו. הצליל המתכתי מהדהד באוויר הדומם.
רגע חולף, ופשפש קטן נפתח. ראש קרח של שומר הפתח מציץ מבעדו, עיניו החשדניות בורקות באורה של השמש.
"כן?!" נהמתו גסה ובלתי מסבירת פנים.

"באתי בעניין דחוף אל מרטין דה פואטה", אני אומר, קולי רועד מהמתח ונשמע לחוץ אפילו באוזניי.
"האדון אינו מקבל אורחים עכשיו", הוא נוהם בחזרה, וטורק את הפשפש לפני שאספיק להוסיף מילה.

אני מהסס לשנייה, ואז נוקש שוב, חזק יותר, וקולי גובר בכעס כבוש:
"תמסור לו שרפאל בן חנניה מרון מבקש ממנו לקבל אותי בדחיפות! ואם לא תמסור, אתלונן עליך כאשר אפגוש באדונך שוב, באחד האירועים שהמרקיז רודריגו דה אלברדו עורך באחוזתו!"

מבטו של השומר חודר לרגע מבעד לסורגי הפשפש. הוא משתהה, ואז נוהם בקול עמוק: "חכה".
צעדים כבדים נשמעים מתרחקים מאחורי הדלת, ואני נשאר לעמוד שם, ליבי פועם בחוזקה, באוויר שנעשה לפתע דחוס.

'כנראה ששמו של המרקיז עשה את שלו', אני חושב, מודד בצעדים קצובים את רוחב השער, הלוך ושוב, כמו טורף כלוא בכלוב.

לאחר המתנה שנדמתה לי כנצח, שבים הצעדים הכבדים, נשמעים קרבים אלי. השער נפתח בחריקה צורמת.
"היכנס", נוהם השומר, קולו חזק וחד מתמיד.

אני מבחין בו לראשונה בבירור: איש כביר ממדים, עוטה מדים שחורים קטנים מדי לממדי גופו. מבטו חסר הבעה, תנועותיו מדודות וכוחניות. אני עוקב אחריו בשקט, נכנס בשביל החוצה גינה מפוארת שמעוררת בי תחושת ניכור – כאילו היופי הזה זר לעולם שאני מכיר.

הוא מוביל אותי סביב הבית אל האכסדרה האחורית. משם אנו נכנסים לקומה הראשונה, וממשיכים לעלות במדרגות תלולות שמובילות אל גג האחוזה.

כשאני מגיע אל הגג, אני רואה אותו: מרטין דה פואטה, עומד קרוב מאוד לקצה. עיניו מזוגגות, מביטות מטה אל הקרקע הרחוקה, כאילו מחשבתו נודדת למקום אחר.

המראה שלו מזעזע אותי. זה לא אותו אציל מגונדר שפגשתי בביתו של המרקיז.
חולצתו רחבה יתר על המידה, מקומטת ולא מגוהצת, כאילו לא נגעה בה יד כובסת מזה ימים רבים. כתם כהה ומוזר מעטר את החזה, ושיערו סתור באי-סדר, כמעט פרוע. ריח לא נעים נישא ממנו, כבד ועכור, מזכיר לי ריח של משקה שהחמיץ.

אני מתקרב, ליבי הולם, חושש ממה שאשמע, אך יודע שאין דרך חזרה.

"רפאל", הוא מביט בי ומניף את ידו בתנועה מזמינה להתקרב. קולו עמום, אך אני שומע את השם שלי בבירור.

'הוא שיכור!' ההבנה מכה בי ברגע שאני מתקרב אליו. הריח החריף מתגבר ומכה בחזקה באפי, ועיניו האדומות והכבויות מאשרות את חששותיי.

"מה אתה רוצה, ידידי רפאל?" הוא ממלמל, המילים נמשכות מפיו כבדות ומסורבלות, כאילו מתקשות למצוא את דרכן אל העולם. עיניו הכחולות, שבדרך כלל מבריקות, ריקות מהבעה – מראה מבהיל שמעמיק את הדאגה שלי.

"חברי בצרה", אני משיב, קולי איטי וזהיר, כמו מנסה לפרוץ חומה בלתי נראית. ואני יודע תוך כדי דיבור שאין טעם להמשיך. מכאן, הישועה לא תבוא.

"אתה הרי מקורב לנסיך", אני מוסיף, למרות שהבטן שלי מתהפכת מהייאוש.

עיניו האדומות נעצרות עליי בבת אחת, וזיק הבנה מהבהב בהן לרגע. הוא מתנדנד על מקומו, וחשש מציף אותי. מבטי עובר במהירות סביב, מחפש משהו שיאפשר לי לייצב אותו ולהרחיק אותו מהקצה המסוכן של הגג.

"הנה, שם", אני אומר, מצביע לעבר שתי כורסאות ושולחן קטן בפינה. המקום נראה מיועד למנוחה מול הנוף עוצר הנשימה שנשקף מגובה ארבע קומות.

אני שולח את ידי לתמוך בו, אך הוא דוחה אותי בפתאומיות, גופו מזדעזע קלות.
"אל תיגע בי," הוא מפטיר בקול עבה, לשונו מתגלגלת, "אני הולך לשם לבד".

ליבי הולם בחוזקה עם כל פסיעה שלו. כל תנועה שלו נראית כמו התגרות בגורל. הוא עלול לקרוס בכל רגע.

מרטין מצליח להגיע לכורסא בקושי ומתיישב בכבדות. אף אני מתיישב בכורסא השניה. מחליט להישאר למרות כל האותות הברורים. לא מסוגל פשוט לקום וללכת.

"אתה חושב שאני יכול לעזור לך. נדמה לך שאני בעל השפעה ומעמד", קולו של מרטין נסדק כשהוא נשען לאחור על משענת הכיסא. עיניו מתעכבות על בקבוק היין החצי ריק העומד בינינו, ואצבעותיו מרפרפות קלות על שפתו. "אולי אתה אפילו מקנא בי", הוא מוסיף, חיוך מריר נמרח על שפתיו.

הוא משתתק לרגע, ואז קולו מתרומם לפתע, צעקתו חותכת את הדממה כמו להב: "אך האמת היא שאני האדם הריק ביותר עלי אדמות. אין לי כלום! כלום! אתה שומע?!"

הוא שולח את ידו ותופס בזרועי בחוזקה, עיניו נוצצות בברק משוגע שמצמרר אותי.
"פעם הייתי מרדכי", הוא לוחש בקול נחרץ, "היום אני כבר לא. אבל גם מרטין זה לא באמת שמי. זה רק מסכה, מסכה שכולם דואגים לתלוש מתי שנח להם ולהלביש חזרה מתי שלא. אין נשמה אחת קרובה אליי באמת".

מרטין משתתק שוב, שואף אוויר כמו טובע, ואז הוא שולף כוס זכוכית מעוצבת ומקרב אותה אליי במהירות, מבטו כמעט מתחנן:
"הנה אתה! אתה מסכים להרים איתי כוסית? הא?"

גופי מגיב לפני שראשי קולט את משמעות המילים. אני נסוג מעט לאחור בתנועה בלתי רצונית, והוא מבחין בכך מיד.

"לא? לא?" הוא שואל, גיחוך נואש מטפס על שפתיו. "אני יודע שלא! הרי זה יין נסך!" קולו מתנשא לזעקה, והוא קופץ ממקומו, רץ במהירות לא צפויה אל קצה הגג.

"מרטין!" אני קורא אחריו, מנסה לשמור על קול יציב. "בוא לכאן. בבקשה. תסביר לי למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאין לך כלום. אני לא מבין. הרי אתה עשיר מופלג, מסובב בחברים, נכון?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבו, להחזיר אותו לרגע של שפיות, להרחיק אותו מהקצה המסוכן של הגג.

הוא מסתובב אליי באיטיות, המילים שלי נראות כנוגעות בקצה תודעתו. לאחר כמה ניסיונות שכנוע נוספים, אני מצליח להוביל אותו בחזרה לכורסאות.

"חשבתי שאם אקבל את דתם, הם יקבלו אותי", קולו של מרטין רועד, כאילו המילים עצמן שורפות את גרונו. "חלמתי שהעושר יעניק לי את האושר. אבל כולם עבדו עלי!" הוא מטיח את ידו בשולחן, ועיניו מתמלאות זעם ודמעות בעת ובעונה אחת. "הם בזים לי בליבם. כשאני לא שומע, הם קוראים לי חזיר מלוכלך. הם רק משתמשים בי, כדי להתהדר לפני הכנסייה. הנסיך, שעל שמו אני קרוי, זוכר אותי רק כשהוא רוצה להרשים כמרים ובישופים חשובים, להשוויץ ביהודי רם המעלה שהוא הצליח לשבור".

מרטין משתנק, ונראה שהוא בולע את הכאב כמו רעל. "ועל אחי היהודים... אני אפילו לא מדבר", הוא לוחש, קולו כמעט בלתי נשמע. "הם שונאים אותי. שונאים אותי שנאה עזה יותר משהם שונאים את הגויים. אני לנצח אשאר קונברסוס, שנוא ומנודה".
דמעות זולגות מעיניו. הוא מנגב אותן בשרוולו, והבעת פניו מתעוותת כמו מי שאיבד את כל עולמו.
"כל הדיונים הפילוסופיים האלו, חסרי התכלית... נמאסו עליי. מה זה משנה אם היווני חסר הדרך ארץ, חלאת האדם ההוא, הגה במוחו הקודח מחשבת שטות כזו או אחרת?!" קולו מתרומם שוב.

"למי זה יועיל? מה זה יוסיף בעולמנו? אין לחיי שום משמעות! כבר טעמתי את כל המאכלים, טיילתי בכל המקומות... ומה עכשיו? נשמתי נכרתה מעץ החיים, ואין לי עוד תכלית".

המילים שלו מכות בי כמו רעם. אני מזועזע מדבריו מלאי היאוש, מחוסר התקווה שהשתלט עליו כל כך. מוחי מחפש את המילים הנכונות לומר, משהו שיאחז בו, אבל לשוני קפואה, כמו גם ליבי. פחד משתלט עלי שעוד רגע הוא ירוץ שוב אל קצה הגג.

קול נחירות עמוקות, בלתי צפוי, נשמע מכיוונו. מרטין נרדם, ראשו נוטה הצידה, כוס היין החצי מלאה רועדת קלות לצידו.

אני יורד במדרגות במהירות, מבטי פוגש את השומר הענק שעמד בכניסה.
"כדאי שתעבירו את אדונכם אל מיטתו. הוא נרדם", אני אומר בקול קריר, מנסה להסתיר את הסערה שעדיין געשה בתוכי. מבלי לחכות לתגובה, אני יוצא החוצה.

המקום הזה, שהיה כה מפואר מבחוץ, חשף בתוכו טרגדיה שלא יכולתי לשאת.

 

[ק. כצן]

עוד אפשרות של כריכה לפי מוטיביים של ניקיאל

 

[סיפורים בע"מ]

אני מפצלת לשניים -
פונט: לדעתי ציורי מדי, פחות חד ולא נראה מושך (הפונט של שם הסופרת+ קהל יעד לעומתו נראה מיושן, חשוב להתאים)
עיצוב כריכה: הבדל עצום בין הקודם לנוכחי. אהבתי יותר את המואר (וחושבת שיותר מושך בחנויות), אבל שוב - עניין של הזאנר, שלא הבנתי כל כך מהו.

סתם חושבת שהעלאת כריכה במקום כזה רק תגרור לך אלפי שינויים, כי כל אחד יביע את דעתו כנגד או בעד ולא תסיימי...

 

[חני גרשון]

וואו.
זה בהחלט עושה רושם הרבה יותר בוגר.
והכתב - כל הסלסולים האלו... מתאימים יותר לנוער צעיר. אלא אם כן את מוצאת לי כתב שמתאים לימי הביניים או לימי ספרד [אני לא בדיוק אוחזת איפה היא נמצאת, אם זה אחרי תור הזהב ועכשיו הרקונקיסטה, או כל תקופה אחרת, אז אני מעדיפה לא לבלבל בשכל...]
כמה הערות לפרק הקודם -
הדמות של מרטין הייתה גסה מידי. בועטת. אף אדם לא משתנה ככה, גם לא באמיתי. וגם שיכור - לא ידבר ככה על עצמו. הוא יבכה, יגיד שאין לו כלום, וכולם שונאים אותו, וגם החברים שלו קוראים לו חזיר מלוכלך בווווווווווו, וכל היהודים שונאאאאאאאאים אותו, וכל החיים שלו אבודים...
מבינה? לא ככה. לא באופן הבולט הזה.
זה פשוט לא אמין.

וכמה הערות פשוטות...

תחושת דחיפות לוחצת בתוכי, מזרזת אותי לפעול עוד.

זה מאוד חיצוני. לא מכניס לדמות. למה שלא לכתוב משהו כמו -
אני חייב, פשוט חייב לעשות משהו. לא אשב בחיבוק ידיים, בעוד מיסטר X עומד להיות מוצא להורג בכל רגע [פינטזתי. אבל הרעיון הוא - במקום לכתוב שדחיפות לחצה, אפשר לתת לקורא להרגיש דרך המחשבות שלו. ואז אפשר גם לכתוב שבטנו החלה לכאוב או בלה בלה בלה.

שאני האדם הריק ביותר

אף אדם לא יגיד את זה על עצמו.
הוא יגיד איך לי כלום, כל החיים שלי שווים כלום, לא יודעת מה.
אדם ריק - זה מושג מידי יהודי... ולא משהו שאף אחד ישתמש בו. גם את לא. החיים שלי דפוקים, אין לי טעם בכלום, נמאס לי מהכל...
וגם תביני - אני לא יודעת אם ראית פעם שיכור אמיתי, אבל הם ממש לא מדברים בלשון מסודרת וגבוהה. ה ם קוטעים את עצמם, מתבלבלים, מתחילים משפט ולא גומרים, ובכלל לא מדברים בשפה גבוהה ונמלצת עם מושגים ברורים.

נשמתי נכרתה מעץ החיים, ואין לי עוד תכלית".

וואלה וואלה וואלה.
מלודרמטי, בדיוק על זה נאמר.
גם שיכור, גם פייטן, איש מוכשר הוא המומר שלך.
אני מבינה שבאת בפרק הזה לציין נקודה. אז שתדעי, אפשר להעביר נקודה בעדינות רבה יותר, ואנשים יבינו. לא צריך את כל ה'חבר'ה, תדעו אני אומלל!!'
די להאכיל קוראים בכפית.
נוער בוגר כבר מזמן אוכל לבד.

 

[חני גרשון]

ואחרי התקפת ההערות...
אני יכולה לנשום, ולהגיד לך שזאת התפתחות מאוד לא צפויה, ומעניינת.
חבל שאת לא מעלה הכל לכאן... זה פשוט לא הוגן!

 

[ניקיאל]

עוד אפשרות של כריכה לפי מוטיביים של ניקיאל
צפה בקובץ המצורף 1863291

אהבתי! חשוב לשים לב רק לעדכניות של הפונטים, בעיצוב הקודם וגם בנוכחי הפונטים מעט מיושנים.
עם פונט עדכני זה יכול להיות מהמם!

 

[ק. כצן]

אני מפצלת לשניים -
פונט: לדעתי ציורי מדי, פחות חד ולא נראה מושך (הפונט של שם הסופרת+ קהל יעד לעומתו נראה מיושן, חשוב להתאים)
עיצוב כריכה: הבדל עצום בין הקודם לנוכחי. אהבתי יותר את המואר (וחושבת שיותר מושך בחנויות), אבל שוב - עניין של הזאנר, שלא הבנתי כל כך מהו.

סתם חושבת שהעלאת כריכה במקום כזה רק תגרור לך אלפי שינויים, כי כל אחד יביע את דעתו כנגד או בעד ולא תסיימי...

צודקת שאף פעם אי אפשר לקלוע לכל הטעמים. אך הדברים עוזרים לי וקבוצת התמיכה הפרטית שלי להבין את הכיוון! ככה שכולם מאד עוזרים אף שלא את כל ההערות ניתן ליישם

 

[ק. כצן]

ואחרי התקפת ההערות...
אני יכולה לנשום, ולהגיד לך שזאת התפתחות מאוד לא צפויה, ומעניינת.
חבל שאת לא מעלה הכל לכאן... זה פשוט לא הוגן!

תודה רבה, חני יקרה! יש לך ממש כשרון להיות מבקרת ספרותית. אני שמחה שהנסיון החיים שלך לא נתן לך לפגוש שיכורים רבים, כך שלא נראה לי שתוכלי לדעת כיצד אנשים שונים מגיבים לכמויות שכר מסוימות מרטין לא השתנה, אלא שהמצב המסוים הזה הוציא צד אחר שלו. בהמשך יהיה קטע שבו תחזור להופיע החזית החיצונית של אישיותו.
הספרות תמיד מחצינה חלקים מסוימים שהיא רוצה להדגיש וזה בסדר
בכל מקרה קיבלתי את הערותיך ונדון עליהם בהרחבה.

 

[ק. כצן]

המשך קטעים לדמותו של מרטין :

באחת הפעמים בהן הגעתי לבקר באחוזתו של רודריגו, חיכתה לי פגישה מפתיעה. מרטין עמד שם, באחד משבילי הגן, במלוא הדרו. בגדיו מוקפדים ומגוהצים למשעי, וחיוכו הקורן שוב נמתח מאוזן לאוזן. הוא ניצב בתנועה מרושלת, מספר בדיחה שמבדרת מאוד את המרקיז.

"רפאל, ידידי! אני כל כך מאושר לפגוש אותך!" מרטין ממהר להתקרב אליי בצעדים רחבים ברגע שמבטו נח עליי, מובל על ידי משרת מנומס.

הוא לוחץ את ידי בחוזקה, עד שאני מרגיש שעוד רגע היא תצא ממקומה. המרקיז מברך אותי לשלום ופונה להכין את אנשיו לקראת שיעור הסייף שלנו.

מרטין מנצל את הרגע מיד. הוא מושך אותי אל אחת מפינותיו הנסתרות של הגן, מאחורי סבך של גפנים תלויים.

"רפאל, ידידי", הוא מתחיל בלחישה נרגשת, עיניו משוטטות סביב, כאילו לוודא שאיש אינו מאזין.
"אני מצטער כל כך שהיית צריך להיות עד למחזה האומלל שנגלה לפניך בעת ביקורך בביתי", הוא אומר, ועיניו ממשיכות להתרוצץ.

אני ממלמל משהו בלתי ברור, אך מרטין לא מחכה לשמוע את מילמולי עד סופם וממשיך:
"אתה יודע איך זה לפעמים, יש ימים שחורים לכל אחד, נכון? לא צריך לקחת ללב, וכמובן לא כדאי להעביר את זה הלאה. זה יכול להביך, אתה מבין אותי, כן? פשוט בוא נסכם ששנינו נשכח מכל העניין, קבענו?"

בלי לחכות לתשובה ממני הוא שוב לוחץ את ידי בחוזקה.

המשרת המנומס מציל אותי מהמשך השיחה המביכה. "אדוני המרקיז קורא לך להצטרף אליו", הוא אומר, ואני נענה מיד. כפי שקבענו מראש, אנשיו של המרקיז ילמדו אותי כיצד להחזיק חרב.

הפגישה הזו מותירה בי טעם משונה של מבוכה, מהולה ברחמים. התקווה לחזרתו של מרטין לכור מחצבתו מתמוגגת לאיטה.

***** כאן אנו מבצעים קפיצה גדולה בעלילה*****

הכרכרה נכנסת לתוך העיר, והדוכס מצווה על כמה ממשרתיו לעבור לפניה ולהודיע על בואו של האציל רם המעלה. כאילו זה לא מספיק, פותחות הכנסיות בצלצולי פעמוניהן האין-סופיים. כל זה נועד למשוך תשומת לב ולהוציא את כל התושבים אל הרחובות.

בתחילה אנחנו עוברים ברובע העוני, שם מקבל אותנו ההמון הנוצרי בקולות תרועה. הכומר והדוכס נעמדים על רגליהם, שוחים בעונג באותות הכבוד והתהילה, עד שאבן אחת נזרקת אל המרכבה.

אליה מצטרף גוש בוץ שפוגע בגלימתו של הדוכס ומעורר את זעמו. כמה שומרים פורצים אל ההמון, מנסים לצוד את הפושע.

"כבודו, הרשה לי לנקות את הכתם", ממלמל המשרת הכורע לרגלי האדונים, קולו רועד כשידיו ממהרות לפעול.
"פראי אדם!" שואג הדוכס בזעם. "חסרי תרבות!"
המשרת ממשיך לשפשף במרץ, אצבעותיו רועדות תחת מבטו המאיים של אדונו. אני קולט זאת בזווית עיני, בעוד ראשי נוטה קלות לאחור, נמשך כמעט בעל כורחי למראה המביך הזה.

"על מה אתה פוזל, מראנו מלוכלך?" נוזף בי הדוכס בקול חד ומאיים. צל של גיחוך מרושע חולף על פניו, ואני קופא במקומי, כאילו כל גופי מצטמצם מתחת למבטו.

אני ממהר להשפיל את עיניי, יושב מאובן, כאילו שיתוק אחז בי. תחושת אימה מתפשטת בחזי כמו גל קור. אני מחכה, דרוך, לרגע שבו תעצור הכרכרה ברובע היהודים. הצליל הכבד של גלגלי העץ החורקים במרוצתם מעמיק את תחושת הפחד.

ואז, בבת אחת, הכרכרה נעצרת. הרגע הזה, שכה חששתי ממנו, מגיע.

היהודים יוצאים מבתיהם, מפוחדים ורועדים. השומרים פוסעים ביניהם בצעד כבד, ואני מבחין שגם הם, ככל הנראה, הוכרחו להשתתף במעמד המשפיל הזה. המספר המועט של היהודים שנותרו נחשף לעיניי, ומעורר בי תדהמה.

אני מכיר רבים מהם, כל פנים ופנים הם זיכרון חי, והם מביטים בי בעיניים פעורות, עמוסות אימה וכאב. נראה שאינם מאמינים למראה עיניהם.
"הגם רפאל מרון, בחור הישיבה, קרובו של התשב"ץ – במומרים?!" השאלה הזאת זועקת מתוך כל דמותם האבלה.

אבלם כבד; הם מתאבלים על קרוביהם וידידיהם שמסרו נפשם על קידוש השם. ועתה – הם רואים אותי, אחד מהמובחרים שבהם, יושב בכרכרה מלכותית.
מן הצד, אולי זה נדמה כאילו עליתי לגדולה: אני יושב בין רוזני הארץ, לבוש בגדי פאר.

ןהבוז העמוק, הגואה ונראה בבירור על פניהם, צורב את לבי.

אני רוצה לצעוק. רוצה לזעוק שזו אינה בחירתי, שאולצתי לכך, שנכפתה עליי דרך שאיני חפץ בה. אך הכבלים הלוחצים על רגליי, וקת החרב שהדוכס שולף באיום מאחורי גבי, מרסנים אותי.

ולא רק החרב והכבלים מונעים ממני למחות; הידיעה המרה שאני עצמי אשם. הבחירות השגויות שלי הובילו אותי הנה.
"הבוז הזה מגיע לי ביושר", חולפת בי מחשבה חדה, נוקבת, כמו מסמר אחרון הננעץ בקברי הרוחני.
"אני הוא זה שלא שמע בקול הרבי. אני הוא זה שנכנע לתאוות הכבוד והבצע. זהו עונשי".

בדיוק אז אנו חולפים על פני ביתי הישן, העומד עתה ריק ושומם.
גם הוא כבר איננו שלי, כמו גם כל ירושת משפחתי – אותו רכוש שעבר מדור לדור וכל דור הוסיף לו משלו. במו ידי איבדתי הכל.
מול כל שאר הצרות הרובצות עלי, הרכוש והכסף נדמים חסרי משמעות בעיניי.

כרכרה מפוארת מתקרבת לעברנו בנתיב הצר. ברגע שהשתוו הכרכרות, מורה הדוכס לרכבו לעצור. מן הכרכרה היוקרתית יורד מרטין דה פואטה, חיוך רחב נמתח על פניו. שוב הוא לבוש במיטב מחלצותיו, פאר והדר עוטפים אותו מכף רגל ועד ראש, עד שקשה להאמין שזהו אותו צעיר שבכה בכאב על גג ביתו לפני זמן לא רב.

מרטין קד קידה עמוקה, כמעט תיאטרלית, מול הדוכס, העומד יציב וזקוף.
"מרטין דה פואטה", מכריז הדוכס, קולו רם ומלכותי, "קבל את אחינו החדש, רפאל!"
אני מביט סביבי בתמיהה. האם רק אני שומע לעג חבוי בדבריו? האם איש מלבדי אינו מבחין בנימת הציניות?

"ברוך הבא, ידידי היקר!" קורא מרטין, קידה נוספת מלווה את מילותיו, הפעם לעברי. פניו זורחות מאושר, כאילו עולמו מלא באור נפלא ואין בו כל צל. נראה כי הוא אינו מבחין לא בגינוניו הכפויים של הדוכס ולא בחיוורוני ובמצבי העגום.

"אני שמח עם כל אח חדש שמצטרף אל חבורתנו!" מכריז מרטין בקול צוהל, ידו נשלחת בתנועה רחבה לעבר הכרכרה. רק אז אני מבחין בצעירים הנוסעים עמו.

אימה משתלטת עלי ברגע שעיני נחות על פניהם. בין הנוסעים אני מזהה כמה מבני חבורתו הקרובה של יוחנן. הם לבושים בבגדי אצילים מהודרים, דומים למרטין בלבושם ובמעמדם החדש, אך הבעת פניהם שונה בתכלית. לא חיוך נסוך על שפתותיהם, רק מבע עגום ומתחמק בעיניהם, כאילו מתביישים הם בעצם המעמד.

'ריבונו של עולם, רחם עלינו!' התחינה בוקעת מליבי כמו אש, מתלקחת מתוך הפצע הפתוח ושותת הדם של נשמתי. המראה הזה מזעזע אותי. אני מרגיש שזהו מראה פניהם של אנשים שנקרעו מעצמם, ואיני יכול שלא לתהות: האם כך בדיוק אני נראה בעיניהם? ואולי, רחמנא ליצלן, אף גרוע מכך?

אני מתפלל בלחש שהנסיעה הזו תגיע כבר לקיצה, שהרגע הזה יחלוף במהרה. הדוכס ומרטין ממשיכים לשוחח, נימוסיהם עוטפים את השיחה כמו מעטה דקיק של זוהר מזויף. לבסוף, לאחר חילופי מילות חנופה וצחוק ריק מתוכן, הם מסיימים את שיחתם ואנחנו שבים לנסיעה.

זרועי בוערת בכאב חד, וכל גופי רועד ללא שליטה. כאשר אנו מגיעים לנמל, איני מצליח עוד לשמור על גב זקוף. גופי קורס קדימה, ורק בקושי אני נאחז בדופן העגלה, כדי לא ליפול.

הכומר מביט בי, הבעת דאגה קלה נראית בעיניו כשהוא נוגע בידי.
"הוא בוער מחום", הוא אומר לדוכס, שנראה כמי שמתענג על שלל צרותיי.

"אני קיבלתי ממנו כל מה שרציתי!" פולט הדוכס בקרירות, פניו מוארות באור ניצחון מרושע. "הוא נתון לחסדכם. קחו אותו אל סגן הבישוף מרטינז, והודיעו לו שאשמח להעיד במשפטו!"
הדוכס קופץ מהעגלה בתנועה חדה, מתעלם מהמשרת המושיט לו יד לעזרה. מבטו פונה קדימה בלבד.
"רודריגו, אנו שבים לאראגון", הוא ממשיך, קולו מלא גאווה. "יש לנו עניינים דחופים לסדר, עכשיו כאשר חזרנו להיות אחת ממשפחות האצולה העשירות ביותר!"

רודריגו יורד מן העגלה באיטיות, צעדיו כבדים ומבטו מושפל. הוא אינו מפנה מבט לאחור, כאילו אינני קיים עוד.

 

[סיפורים בע"מ]

וואוו וואוו וואוו... מתי יוצא לאור? נשמע מותח ביותר!

 

[ק. כצן]

וואוו וואוו וואוו... מתי יוצא לאור? נשמע מותח ביותר!

תודה רבה, יקרה! בע"ה לקראת פורים

 

[אא-אסתר]

זהו, הגענו לשיא המתח?
מה את מעוללת שם?
כתיבה משובחת , אחד הפרקים הטובים שהעלת!!

 

[ק. כצן]

זהו, הגענו לשיא המתח?
מה את מעוללת שם?
כתיבה משובחת , אחד הפרקים הטובים שהעלת!!

תודה יקרה! אז אני רואה שאתם הכי אוהבים את הקטעים של המתח... הבנתי אותכם זה עדיין לא שיא המתח. ויש אותו הרבה בספר הזה.