שיתוף - לביקורת ספר נוער בוגר חדש - רפאל

  • הוסף לסימניות
  • #61
קראתי השבוע את שני הספרים האחרונים של קודיאל. נהניתי מאד, רק הפריע לי שהייתי צריכה להסתיר את זה שאני קוראת אותם, הכריכה די מסגירה ובעלי צחק עלי שאני קוראת עם ניקוד חח.
מהמעט שקראתי על הספר החדש - אכן נשמע שהוא פונה לזאנר בוגר יותר. אם נוער צעיר או מבוגר יותר - על זה כדאי שתתייעצי עם קוראי הבטא, אם יש. אחרי שתגיעי להגדרת הזאנר הנכון את יכולה פשוט להחליט למקם את זה בצורה פחות בולטת, למשל בגב בתוך המלל על הספר (שורות אחרונות על הסופרת, נניח: כותבת סדרת קודיאל וסוד הזהב פונה כעת גם לנוער הבוגר...).
מה שכן - בבקשה שהכריכה תהיה תואמת, כדי שאוכל לקרוא בכיף על הספה ולא להתחבא מאימת הגיסות וכו' 🤭
ובלי ניקוד, כן??
תודה יקרה!
זה מה שאני מנסה לעשות... אברך אחד סיפר שהוא לא מעיז לקרוא את הספר ליד אשתו ועוד רבים כמוהו...
את העיצוב כבר ראיתם קודם. השאלה היחידה היא אם להשאיר את הסימון - מתח מקדימה. ואם להוסיף לזה דרמה...
ובטח שלא מנוקד. זה באמת לא ספר ילדים הפעם :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
מעלה לכם את הכריכה הסופית... כולל התוספת של ת.עקבי.
כריכה 09.02.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
מהמם!
חושבת רק:
1. בגב, ה'רפאל דה מיורקה' קצת נבלע לעומת כל הפונט הלבן, במיוחד עם הרקע הכהה שתחתיו (מקדימה זה בסדר, כי הרקע משתנה ויותר בהיר)
2. תסגנני את המשפט האחרון, נשמע כאילו הוא נקטע באמצע. תתני לו עומק.
3. לגבי השמות - רפאל, בעל הרזים. ההדגשה לא ברורה. אולי נטוי וכדומה יעזרו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
תודה יקרה :)
בחנויות, בע"ה, לפני פורים.
איך לתת עומק למשפט האחרון? את מתכוונת למשפט שלך?
בד"כ כשכותבים על הספרים הקודמים אז מפרטים יותר. תסתכלי בתקצירי ספרים, אולי יעזור לך.
לדוגמא:
סתם ספר ראשון שמצאתי בו את הסגנון
1739175996471.png

ועוד אחד
1739176051601.png

טכנית את גם יכולה לוותר לגמרי על השורה. ברגע שהבאת ציטוטים מהספר זה די מסביר את קהל היעד אליו את פונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
כמעט סיימתי לכתוב את ספרי החדש. הפעם ניסיתי לכוון לגיל יעד של נוער ונוער בוגר. הספר נושא מסר שלא ראיתי כמותו בשום מקום, והעלילה באמת מפתיעה (ולא רק בגלל שאני כתבתי אותה). ראיתי את הרעיון בחלום בלילה של ראש השנה... (באמת! :)) ואני יודעת ש"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים", אך העלילה הייתה מדהימה והמסר מפעים, ובכל זאת זה הרי ראש השנה... ולכן תפסתי את הרעיון בשתי ידיי.

העלילה מתרחשת על רקע היסטורי מורכב, כמאה שנה לפני גירוש ספרד, בתקופת פרעות קנ"א, וברקע מככב התשב"ץ.
כל הספר כתוב בגוף ראשון ובהווה, חוץ מהפרק הראשון, של זכרונות ילדות, הוא כתוב בעבר.

אני מתכוונת לפרסם כאן קטעים נבחרים לעיונכם, ואשמח מאוד לקבל ביקורת בונה!

פרק א - סוף ההתחלה​

רוב האנשים אינם מסוגלים להצביע על הרגע המדויק שבו הסתיימה ילדותם, אבל אני זוכר אותו כאילו התרחש אתמול.

"הנה השלישי! אני רואה אותו!" זעק זכריה, אחי, הישר לתוך אוזני.
שכבנו על הדשא, מוקפים בשיחי ורדים פורחים, מביטים בשמיים שהלכו והתכהו באיטיות.

האור האחרון של היום האיר את פנינו, והבחנתי כיצד עיניו החומות של זכריה—אותן עיני דבש שאמא תמיד אמרה שירשנו מאבא—הבריקו מהתלהבות. שערו השחור היה סתור מעט מהדשא, ואני לא יכולתי שלא לחייך למראה ההבדל בינינו; בעוד ששערי, בהיר יותר ומטושטש באור השקיעה, נראה כאילו היה שייך לאח אחר לגמרי, עינינו דיברו על הדמיון שלא ניתן להכחיש.

אחוזת משפחת מרון הייתה מהמפוארות שבאחוזות סרגוסה, ולמען האמת, אינני בטוח שהיה לה מתחרה.

כמשפחתו של שגריר המלוכה, הורשינו לגור מחוץ לרחובות הגטו היהודי. גם הגטו היה מלא בבתי פאר, אבל אף אחד מהם לא השתווה לאחוזה שלנו.
האחוזה השתרעה על פני שטח רחב ידיים, עם אכסדראות מעוטרות בגילופי עץ מעודנים, שעליהם השתרגו שריגי גפן בימות הקיץ. החלונות הגדולים, המקושתים, עוטרו בוויטראז'ים צבעוניים שהטילו על הקירות צללים מרהיבים כשרוח קרירה נשבה דרכם. בעיניי הילדיות שלי, נדמה היה שהאחוזה עצמה נושמת; רוטטת חיים וקסם.

בכל פינה עמדו כלי בדולח, כסף וזהב, מעוטרים בהידור ומסודרים בקפידה בארונות עץ מהגוני ובוויטרינות מבהיקות. השמועות על אוצרות המסתורין שבמרתפי האחוזה לא נעלמו מאיתנו הילדים; חיטוט במרתף היה בעינינו משימה שדרשה אומץ של אבירים.

הורינו דאגו ליצוק ילדות של שלווה עבורנו. אך לעיתים, כשהיינו מתפרצים בסערה אל אחד החדרים, תפסנו מבט חטוף בענן דאגה שחלף על פניה האציליות של אמי.

את אבי, לעומת זאת, ראינו לעיתים נדירות. תפקידו כשגריר חייב אותו לשהות באנגליה הרחוקה והעוינת למשך תקופות ארוכות.
"בבקשה, תתפטר," התחננה אמי כמעט בכל פעם כששב הביתה לחופשה קצרה.
"איני רשאי לבחור את התפקיד שיעד לי הכל," ענה אבי תמיד, בקולו העמוק והרגוע. מילותיו היו יצוקות כאבן, אך באותו הזמן היה בהן צער שבקושי הצליח להסתיר.

באותו מוצאי שבת, שכבנו על הדשא וספרנו כוכבים. פינו עוד היה מלא מטעם הקרמל של הקינוח, שאותו הצלחנו לקבל אחרי תחנונים עיקשים לאומנת שלנו. אפילו בחלומותינו הפרועים ביותר, לא העלינו בדעתנו שזו תהיה השבת האחרונה שלנו באחוזת מרון.

"אסור להסיט את המבט, כבר אמרתי לך!" עניתי לזכריה בחיוך. "את שלושת הכוכבים צריך לתפוס במבט אחד."
"נכון! תראה, רפאל," השיב אחי בהתלהבות, בעודו מצביע על השמיים וסופר בקולו הגבוה והצלול: "אחת! שתיים! שלוש!"
נאלצתי להסכים איתו, מצביע גם אני וסופר אחריו: "אחת, שתיים, שלוש."

קפצנו על רגלינו, צועקים ומקפצים כאחוזי דיבוק:
"ברוך המבדיל בין קודש לחול,
את חטאתינו הוא ימחול,
זרעינו וכספינו ירבה כחול
וככוכבים בלילה!"

בקצה שדה ראייתי הבחנתי בתנועה מוכרת. הרמתי את הראש וראיתי את רודריגו דה אלברדו, הילד מהאחוזה הסמוכה, משרבב את ראשו דרך החלון ועוקב אחרינו, כמו תמיד.
עיניו הבהירות נצצו תחת קרני השמש השוקעת, אך היה בהן גם שמץ של עצבנות נסתרת.

אביו של רודריגו, אדם קפדן וקשה יום, מעולם לא חייך אליו, ואמו, שתככי הארמון עניינו אותה הרבה יותר מבנה היחיד, כמעט שלא הקדישה לו מזמנה. הילד נותר לחסדיהם של מוריו הקשוחים והמנותקים, וכמה פעמים ראיתי את מבטיו המשתוקקים כשהשתובבנו בחצר האחורית שלנו. לעיתים רחוקות הצליח להימלט ממשגיחיו ולהשתחל דרך הגדרות המפרידות בין האחוזות.

אני זוכר במיוחד את הפעם האחרונה שזה קרה. הוא נתפס על ידי אמו, וצעקותיו מהמלקות שחטף הדהדו באוזנינו עוד זמן רב. גם את צעקותיה של אמו שמענו, חודרות דרך כל אבן וקורה.

"כיצד נפל בן הדוכס הנעלה להשתובב עם הכלבים היהודים הטמאים?!" היא צרחה בהיסטריה, ואנחנו הסתתרנו מאחורי השיחים, מבועתים.

רחמתי עליו. הרמתי את ידי ונפנפתי לעברו, ואז רצתי אחרי זכריה אל תוך הבית להודיע לאמי על יציאת השבת.

עד לפני כמה שנים, כשאבי לא היה בבית, בחורי ישיבה היו מגיעים לערוך הבדלה. אבל מאז שגיסתה של אמי זכתה להינשא לבחיר הישיבה, הרב שמעון בן צמח דוראן—שמעבר להיותו תלמיד חכם מופלג, נודע גם כרופא מומחה וקיבל אישור להתגורר לידינו—היינו צועדים כולם יחד לביתם במוצאי שבת.

עמדנו ליד הדלת, חסרי סבלנות, ממתינים לאמי שתסיים להתארגן ליציאה, כשהדפיקה נשמעה.

אמא סימנה לנו לעלות למעלה, ורב המשרתים שלנו מיהר לפתוח את הדלת. ברגע שהיא הפנתה אלינו את גבה, חמקנו מעבר למחיצה שהפרידה בין שני חלקי אולם הכניסה, והצצנו לעבר הפתח.

בדלת עמד הדוכס פרדו דה אלברדו בכבודו ובעצמו, מלווה במשרתו האישי.
הוא היה חיוור, עיניו השחורות והעמוקות ניצנצו בחושך, ומבע פניו היה חמור, כאילו נשא עמו את משקלו של כל העולם.

אמי מיהרה לקבל את פניו, ידיה רועדות. ידעתי משיחות המבוגרים שהתגנבו לאוזני הסקרניות כי הדוכס היה אמור ללוות את אבי בנסיעתו האחרונה.
"כבוד הדוכס," לחשה אמי, שחיוורון פניה התחרה באור העששיות, "כבר חזרתם?"

הדוכס פתח את פיו ושיעול יבש פרץ ממנו. לאחר שנרגע, אמר בקולו היבש:
"אינני איש בשורה היום, דונה מרון..." הוא הסיט את מבטו מאמי והוציא מכיסו מעטפה חתומה.
"המלך חואן הראשון ירום הודו החליט לשנות את מדיניות החוץ בפתאומיות. הוא כרת ברית עם צרפת, שכידוע נלחמת באנגליה כבר שנים ארוכות. הידיעה הזאת לא הגיעה אלינו בזמן. כשהגענו לנמל הממלכה, התנפלו עלינו שליחי המלך הנזעמים. בעור שיניי ובניסי ניסים הצלחתי להימלט מהם, אבל בעלך, דונה, כבר אינו איתנו..."

פניה של אמי איבדו את צבען, עד שאפילו שפתיה הפכו לבנות. היא צנחה על הרצפה, חסרת אונים.
זעקות אנשי האחוזה מילאו את האוויר. המשרתת האישית של אמי מיהרה אליה, בעוד הדוכס דוחף לידיה את המעטפה ומסתלק בבהילות, מלווה במשרתו.

שאר המאורעות של אותו ערב נחרתו בזכרוני כערבוב של זעקות, בכיות ואובדן. אני ואחי נשלחנו במהירות מביתנו אל ביתו של הרשב"ץ.
הדודה בונגודא דאגה לסדר עבורנו מקומות לינה, ועיניה נצצו מדמעות שלא הפסיקו לזרום.

זכריה נרדם לאחר זמן קצר, אך אני לא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.
"אנחנו יתומים עכשיו," לחשתי לאחי הישן, מלטף את שערו השחור שכה דמה לשיערו של אבי. המילים האלה, שהעזתי לבטא בפעם הראשונה, רעדו על שפתיי והרעידו כל נים בליבי.


זיכרונות הילדות, מטבעם, הם כיריעה חתוכה ומחוררת, חסרה במקומות רבים. הדבר הבא שאני זוכר היה מהומה של ריצות פזיזות ונמהרות של משרתי הבית, אורזים כל חפץ שניתן להעברה. עגלות סגורות ושחורות חנו לצד הבית באפלת הלילה, בעוד אמי החיוורת נתמכה בידי האומנת המבוגרת, ועזיבתנו התבצעה במהירות חסרת רחמים.

בין הצעדים הנמהרים והלחישות, הצלחנו לקלוט מילים שחזרו שוב ושוב, כמו הדהוד מבהיל באוויר: "פרסונא נון גרטא"—אישיות בלתי רצויה. המילים נאמרו בפחד, כמעט ביראה, אבל הן חדרו אלינו, ילדים קטנים, בצורה הברורה ביותר.

"איננו רצויים," חשבתי לעצמי, והמשמעות הבהירה הזו צרבה בתודעתי כמו להבה. גם בלי להבין עד תום את הפוליטיקה או ההקשר, הרגשנו את הנטל הכבד שנשאב לתוך עולמנו.

"אתם תאהבו את החיים באי. מיורקה היא מקום נהדר לרפא פצעי רוח ונפש," נידבה האומנת הסבר מצונזר ליתומים המבולבלים. "תגורו בביתה המרווח של סבתא, ואוויר הים בוודאי יעשה טוב לכולם."
וואו!! איזו כתיבה מדהימה!! נשאבתי לעלילה, לא יכולה להפסיק לקרוא. האווירה, התיאורים, והדמויות - פשוט וואו!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

גלגל_מזלות_וינשוף_קסום.gif

ברוכים הבאים לאשכול הרשמי של "חויה בקליק" - הבית של המשחקים האינטראקטיביים, הקליקרים וההפעלות הכי חכמות שיש.

לרגל השקת האשכול ועונת המבצעים (Black Friday שקורה עכשיו וחנוכה שמגיע מיד אחריו), בנינו עבורכם את "גלגל המזל".אנחנו לא נגלה לכם איזו הנחה תקבלו. אתם תצטרכו לגלות בעצמכם...

אז איך זה עובד?​

בנינו אלגוריתם מיוחד שמחלק קופונים בצורה אקראית לגמרי.
בתוך המאגר מסתתרים:
מגוון סוגי קופונים לשירותים שלנו מהנחות בסיס ועד משחקים ללא עלות!

רוצים לסובב את הגלגל ולבדוק את המזל?​

  1. הגיבו כאן באשכול: "אני רוצה לסובב את הגלגל"
  2. נשלח לכם בהודעה פרטית קישור קסם חד-פעמי.
  3. לחצו על הקישור- ותגלו מיד במה זכיתם.
  4. כל כרטיס זוכה!

קצת עלינו (למי שלא מכיר):​

אנחנו ב"חויה בקליק" הופכים כל אירוע – מיום הולדת משפחתי ועד כנס של 2000 איש – לאירוע סוחף, תחרותי ומגבש.

מה תמצאו אצלינו:

  • מערכות טריויה להפעלה עצמית: אתם בונים את המשחק, מקרינים על מסך, והקהל משחק מהניידים שלו בזמן אמת-גם בטלפונים כשרים!. (פתרון מושלם וזול למשפחות, ימי הולדת וכיתות).

  • השכרת קליקרים (שלטים) פיזיים: הדבר האמיתי! ערכות של שלטים אלחוטיים למשחק ללא צורך אינטרנט וטלפונים בכלל. (הפתרון האידיאלי למוסדות, סמינרים, תלמודי תורה ומשפחות).

  • הפקות תוכן מלאות: אנחנו בונים לכם את השאלות, את העיצוב ואת החוויה מא' ועד ת' לארגונים ומוסדות
  • תוכנית בת מצוה יחודית חוויה סוחפת, מגבשת ומלאת עניין שכולם שותפים בה! לאירוע בת מצוה שלא ישכחו! טריילר לצפיה

  • ספיישל חנוכה: תוכניות מוכנות, מעוצבות ומתוכנתות למסיבות חנוכה - רק לחבר למסך ולהתחיל לשחק.

  • מסע את תוך עצמי וכמובן התוכנית החדשה שלנו סינק מסע מרתק לגילוי עצמי עם תוצאיה אישית ויחודית לכל משתתף
    מסע שאף משפחה לא מפספסת! טריילר לצפיה

שירות ותמיכה​

האשכול הזה נועד לכיף, להתייעצות על סוגי הפעלות ולחלוקת ההטבות.כדי שנוכל לתת שירות מהיר ומדויק ללקוחות קיימים (ובמיוחד בלחץ של חנוכה):שאלות טכניות, עזרה בתפעול או תמיכה בזמן אמת – נא לא לכתוב באשכול זה! (אנחנו עלולים לפספס אתכם כאן).פנו אלינו אך ורק בערוצי התמיכה הרשמיים לקבלת מענה מיידי:

📞 בטלפון לתמיכה ושירות: 03-773-7970
🌐 לאתר שלנו ולהתרשמות: -https://clicker.co.il/
📧 מייל: K037737970 @ GMAIL.COM

אז... מי הראשון שיש לו אומץ לסובב את הגלגל?
התגובות פתוחות, הקופונים במערכת מחכים... צאו לדרך! 👇

אשכולות דומים

אוטובוס.
יום קריר, גשום בחוץ.
טיפות אימתניות ניתזו על חלוני ברעש, קנאיות שלא לפגוע אחת בחברתה. רק לאחר פגישתן עם הזכוכית, הן התאחדו לכדי נחילים של ממש והתאגדו סופית לשלולית אחת גדולה. הלוואי וגם אנחנו היינו קנאים שלא לפגוע אחד בשני, חולפת בי מחשבת בזק. אולי כך היינו הופכים לשלולית אחת גדולה ומאוחדת.

אני חושבת על המצב ההזוי של בני התורה, בחורי הישיבות. משווה את זה לקומוניזם, ואז מתחלחלת, כי חס ושלום לקרוא ליהודים קומוניסטים. רשעים ככל שיהיו. אבל במחשבה שניה (או שלישית?) יש ערב רב. ותמיד היה. והשנאה כלפינו שרירה וקיימת נקווה שלא לעד.

"אמא". קול דקיק נשמע ברביעייה שעל ידי, קוטע את חוט מחשבתי המסתלסל. אני מפנה את ראשי לכיוון, ישובים שם אם ובנה. גילו נראה כבן שבע, אם אני מפרגנת. האמא לדעתי טיפוס פדנטי, כזה שיתקן אותך אם תגיד ילך לאלך.

"כן, מותק?" היא עונה לו בפיזור דעת, הראש שלה נעוץ בנקודה עלומה על מסך האחוז בין ידיה.

הילדון מסתכל בחלון ולא מביט על אמו, ממשיך לדבר בקולו הדקיק. "דיברו היום על תחפושות בחיידר". נימה מסתורית מתלווה אל המשפט הקצר הזה.

"נו?" היא התיקה את עיניה מהמסך, מביטה בו באי הבנה. "כבר קנינו לך תחפושת של אסטרונאוט בדיוק כמו שרצית".

"נכון". עיניו עדיין נעוצות במתרחש מחוץ לאוטובוס, ואני מתארת לעצמי שההתנהגות שלו קשורה להמשך השיחה. "יוסי גם רוצה להתחפש לאסטרונאוט".

אימו חייכה, עיניה חוזרות למסך. "יופי. אז תהיו שניכם אסטרונאוטים".

"אין לו תחפושת". הסיט הילד מבטו אל ברכיו, משחק באצבעותיו. "וגם לא יהיה. אין להם כסף".

"אוי מסכן". שוב התיקה הפדנטית את עיניה מהמסך, הבעת צער על פניה. "לכן אתה ככה קצת עצוב מתוקי?" מסתבר שצדקתי שהוא לא מתנהג כהרגלו.

המתוקי הנהן והרים את עיניו הגדולות אל אמו. "אמא". הוא הנמיך את קולו, לא מודע לסקרנותי המתפקעת שעולה כרגע על גדותיה ומחדדת אזניי. "אני יכול להביא לו את התחפושת שלי ל'מתנה'?"

וואו. נדהמתי. כנראה שגם אמו, שכן היא השתתקה והביטה בו דקה ארוכה. בסופה לטפה קלות את ראשו, תוך שהיא אומרת בטון לא ברור: "אתה צדיק מתוק שלי. אבל אין לך תחפושת אחרת ואנחנו לא נקנה אחת נוספת".

"יש לי את השוטר של שנה שעברה". הוא הקשה, הרצון להעניק לחברו בוער בעיניו ומבריק אותן מעט. "אמא, בבקשה. יוסי היה ממש עצוב".

אני לא יודעת את סופו של המקרה הזה כיוון שהיה עליי להפרד מהמותק-מתוקי-המתוק הנדיר הזה ולהשאר מסוקרנת עד לשד עצמותיי שאפילו שכחתי לפתוח את המטריה ברגע שירדתי מהאוטובוס והמבול העוצמתי שהכה בי עורר אותי ברטיבותו כהוגן.

אבל תגידו לי אתם. איך לא נהפוך לשלולית אחת מאוחדת, עם כאלה מתוקים בעולם?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה