כמעט סיימתי לכתוב את ספרי החדש. הפעם ניסיתי לכוון לגיל יעד של נוער ונוער בוגר. הספר נושא מסר שלא ראיתי כמותו בשום מקום, והעלילה באמת מפתיעה (ולא רק בגלל שאני כתבתי אותה). ראיתי את הרעיון בחלום בלילה של ראש השנה... (באמת!
) ואני יודעת ש"דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים", אך העלילה הייתה מדהימה והמסר מפעים, ובכל זאת זה הרי ראש השנה... ולכן תפסתי את הרעיון בשתי ידיי.
העלילה מתרחשת על רקע היסטורי מורכב, כמאה שנה לפני גירוש ספרד, בתקופת פרעות קנ"א, וברקע מככב התשב"ץ.
כל הספר כתוב בגוף ראשון ובהווה, חוץ מהפרק הראשון, של זכרונות ילדות, הוא כתוב בעבר.
אני מתכוונת לפרסם כאן קטעים נבחרים לעיונכם, ואשמח מאוד לקבל ביקורת בונה!
פרק א - סוף ההתחלה
רוב האנשים אינם מסוגלים להצביע על הרגע המדויק שבו הסתיימה ילדותם, אבל אני זוכר אותו כאילו התרחש אתמול.
"הנה השלישי! אני רואה אותו!" זעק זכריה, אחי, הישר לתוך אוזני.
שכבנו על הדשא, מוקפים בשיחי ורדים פורחים, מביטים בשמיים שהלכו והתכהו באיטיות.
האור האחרון של היום האיר את פנינו, והבחנתי כיצד עיניו החומות של זכריה—אותן עיני דבש שאמא תמיד אמרה שירשנו מאבא—הבריקו מהתלהבות. שערו השחור היה סתור מעט מהדשא, ואני לא יכולתי שלא לחייך למראה ההבדל בינינו; בעוד ששערי, בהיר יותר ומטושטש באור השקיעה, נראה כאילו היה שייך לאח אחר לגמרי, עינינו דיברו על הדמיון שלא ניתן להכחיש.
אחוזת משפחת מרון הייתה מהמפוארות שבאחוזות סרגוסה, ולמען האמת, אינני בטוח שהיה לה מתחרה.
כמשפחתו של שגריר המלוכה, הורשינו לגור מחוץ לרחובות הגטו היהודי. גם הגטו היה מלא בבתי פאר, אבל אף אחד מהם לא השתווה לאחוזה שלנו.
האחוזה השתרעה על פני שטח רחב ידיים, עם אכסדראות מעוטרות בגילופי עץ מעודנים, שעליהם השתרגו שריגי גפן בימות הקיץ. החלונות הגדולים, המקושתים, עוטרו בוויטראז'ים צבעוניים שהטילו על הקירות צללים מרהיבים כשרוח קרירה נשבה דרכם. בעיניי הילדיות שלי, נדמה היה שהאחוזה עצמה נושמת; רוטטת חיים וקסם.
בכל פינה עמדו כלי בדולח, כסף וזהב, מעוטרים בהידור ומסודרים בקפידה בארונות עץ מהגוני ובוויטרינות מבהיקות. השמועות על אוצרות המסתורין שבמרתפי האחוזה לא נעלמו מאיתנו הילדים; חיטוט במרתף היה בעינינו משימה שדרשה אומץ של אבירים.
הורינו דאגו ליצוק ילדות של שלווה עבורנו. אך לעיתים, כשהיינו מתפרצים בסערה אל אחד החדרים, תפסנו מבט חטוף בענן דאגה שחלף על פניה האציליות של אמי.
את אבי, לעומת זאת, ראינו לעיתים נדירות. תפקידו כשגריר חייב אותו לשהות באנגליה הרחוקה והעוינת למשך תקופות ארוכות.
"בבקשה, תתפטר," התחננה אמי כמעט בכל פעם כששב הביתה לחופשה קצרה.
"איני רשאי לבחור את התפקיד שיעד לי הכל," ענה אבי תמיד, בקולו העמוק והרגוע. מילותיו היו יצוקות כאבן, אך באותו הזמן היה בהן צער שבקושי הצליח להסתיר.
באותו מוצאי שבת, שכבנו על הדשא וספרנו כוכבים. פינו עוד היה מלא מטעם הקרמל של הקינוח, שאותו הצלחנו לקבל אחרי תחנונים עיקשים לאומנת שלנו. אפילו בחלומותינו הפרועים ביותר, לא העלינו בדעתנו שזו תהיה השבת האחרונה שלנו באחוזת מרון.
"אסור להסיט את המבט, כבר אמרתי לך!" עניתי לזכריה בחיוך. "את שלושת הכוכבים צריך לתפוס במבט אחד."
"נכון! תראה, רפאל," השיב אחי בהתלהבות, בעודו מצביע על השמיים וסופר בקולו הגבוה והצלול: "אחת! שתיים! שלוש!"
נאלצתי להסכים איתו, מצביע גם אני וסופר אחריו: "אחת, שתיים, שלוש."
קפצנו על רגלינו, צועקים ומקפצים כאחוזי דיבוק:
"ברוך המבדיל בין קודש לחול,
את חטאתינו הוא ימחול,
זרעינו וכספינו ירבה כחול
וככוכבים בלילה!"
בקצה שדה ראייתי הבחנתי בתנועה מוכרת. הרמתי את הראש וראיתי את רודריגו דה אלברדו, הילד מהאחוזה הסמוכה, משרבב את ראשו דרך החלון ועוקב אחרינו, כמו תמיד.
עיניו הבהירות נצצו תחת קרני השמש השוקעת, אך היה בהן גם שמץ של עצבנות נסתרת.
אביו של רודריגו, אדם קפדן וקשה יום, מעולם לא חייך אליו, ואמו, שתככי הארמון עניינו אותה הרבה יותר מבנה היחיד, כמעט שלא הקדישה לו מזמנה. הילד נותר לחסדיהם של מוריו הקשוחים והמנותקים, וכמה פעמים ראיתי את מבטיו המשתוקקים כשהשתובבנו בחצר האחורית שלנו. לעיתים רחוקות הצליח להימלט ממשגיחיו ולהשתחל דרך הגדרות המפרידות בין האחוזות.
אני זוכר במיוחד את הפעם האחרונה שזה קרה. הוא נתפס על ידי אמו, וצעקותיו מהמלקות שחטף הדהדו באוזנינו עוד זמן רב. גם את צעקותיה של אמו שמענו, חודרות דרך כל אבן וקורה.
"כיצד נפל בן הדוכס הנעלה להשתובב עם הכלבים היהודים הטמאים?!" היא צרחה בהיסטריה, ואנחנו הסתתרנו מאחורי השיחים, מבועתים.
רחמתי עליו. הרמתי את ידי ונפנפתי לעברו, ואז רצתי אחרי זכריה אל תוך הבית להודיע לאמי על יציאת השבת.
עד לפני כמה שנים, כשאבי לא היה בבית, בחורי ישיבה היו מגיעים לערוך הבדלה. אבל מאז שגיסתה של אמי זכתה להינשא לבחיר הישיבה, הרב שמעון בן צמח דוראן—שמעבר להיותו תלמיד חכם מופלג, נודע גם כרופא מומחה וקיבל אישור להתגורר לידינו—היינו צועדים כולם יחד לביתם במוצאי שבת.
עמדנו ליד הדלת, חסרי סבלנות, ממתינים לאמי שתסיים להתארגן ליציאה, כשהדפיקה נשמעה.
אמא סימנה לנו לעלות למעלה, ורב המשרתים שלנו מיהר לפתוח את הדלת. ברגע שהיא הפנתה אלינו את גבה, חמקנו מעבר למחיצה שהפרידה בין שני חלקי אולם הכניסה, והצצנו לעבר הפתח.
בדלת עמד הדוכס פרדו דה אלברדו בכבודו ובעצמו, מלווה במשרתו האישי.
הוא היה חיוור, עיניו השחורות והעמוקות ניצנצו בחושך, ומבע פניו היה חמור, כאילו נשא עמו את משקלו של כל העולם.
אמי מיהרה לקבל את פניו, ידיה רועדות. ידעתי משיחות המבוגרים שהתגנבו לאוזני הסקרניות כי הדוכס היה אמור ללוות את אבי בנסיעתו האחרונה.
"כבוד הדוכס," לחשה אמי, שחיוורון פניה התחרה באור העששיות, "כבר חזרתם?"
הדוכס פתח את פיו ושיעול יבש פרץ ממנו. לאחר שנרגע, אמר בקולו היבש:
"אינני איש בשורה היום, דונה מרון..." הוא הסיט את מבטו מאמי והוציא מכיסו מעטפה חתומה.
"המלך חואן הראשון ירום הודו החליט לשנות את מדיניות החוץ בפתאומיות. הוא כרת ברית עם צרפת, שכידוע נלחמת באנגליה כבר שנים ארוכות. הידיעה הזאת לא הגיעה אלינו בזמן. כשהגענו לנמל הממלכה, התנפלו עלינו שליחי המלך הנזעמים. בעור שיניי ובניסי ניסים הצלחתי להימלט מהם, אבל בעלך, דונה, כבר אינו איתנו..."
פניה של אמי איבדו את צבען, עד שאפילו שפתיה הפכו לבנות. היא צנחה על הרצפה, חסרת אונים.
זעקות אנשי האחוזה מילאו את האוויר. המשרתת האישית של אמי מיהרה אליה, בעוד הדוכס דוחף לידיה את המעטפה ומסתלק בבהילות, מלווה במשרתו.
שאר המאורעות של אותו ערב נחרתו בזכרוני כערבוב של זעקות, בכיות ואובדן. אני ואחי נשלחנו במהירות מביתנו אל ביתו של הרשב"ץ.
הדודה בונגודא דאגה לסדר עבורנו מקומות לינה, ועיניה נצצו מדמעות שלא הפסיקו לזרום.
זכריה נרדם לאחר זמן קצר, אך אני לא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.
"אנחנו יתומים עכשיו," לחשתי לאחי הישן, מלטף את שערו השחור שכה דמה לשיערו של אבי. המילים האלה, שהעזתי לבטא בפעם הראשונה, רעדו על שפתיי והרעידו כל נים בליבי.
זיכרונות הילדות, מטבעם, הם כיריעה חתוכה ומחוררת, חסרה במקומות רבים. הדבר הבא שאני זוכר היה מהומה של ריצות פזיזות ונמהרות של משרתי הבית, אורזים כל חפץ שניתן להעברה. עגלות סגורות ושחורות חנו לצד הבית באפלת הלילה, בעוד אמי החיוורת נתמכה בידי האומנת המבוגרת, ועזיבתנו התבצעה במהירות חסרת רחמים.
בין הצעדים הנמהרים והלחישות, הצלחנו לקלוט מילים שחזרו שוב ושוב, כמו הדהוד מבהיל באוויר: "פרסונא נון גרטא"—אישיות בלתי רצויה. המילים נאמרו בפחד, כמעט ביראה, אבל הן חדרו אלינו, ילדים קטנים, בצורה הברורה ביותר.
"איננו רצויים," חשבתי לעצמי, והמשמעות הבהירה הזו צרבה בתודעתי כמו להבה. גם בלי להבין עד תום את הפוליטיקה או ההקשר, הרגשנו את הנטל הכבד שנשאב לתוך עולמנו.
"אתם תאהבו את החיים באי. מיורקה היא מקום נהדר לרפא פצעי רוח ונפש," נידבה האומנת הסבר מצונזר ליתומים המבולבלים. "תגורו בביתה המרווח של סבתא, ואוויר הים בוודאי יעשה טוב לכולם."
הנושאים החמים
Reactions: השנונה..., שמואל!, מחוברת לעצמי ועוד 43 משתמשים46 //