עִיסָה או עִסָּה?

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

במקביל, עִיסָה או עִסָּה?

 

[עיגול רבוע]

בעזהי"ת

במקביל, עִיסָה או עִסָּה?

עִסָּה.

 

[חגי פאהן]

עִסָּה.

ולמה הדגש?

 

[יענקי R]

ולמה הדגש?

כבודו גם בשאלה הניח שזה או עם חיריק מלא, או עם חיריק חסר וסמ"ך דגושה.
ולמה לא? אחרי תנועה קטנה, כרגיל.

 

[חגי פאהן]

כבודו גם בשאלה הניח שזה או עם חיריק מלא, או עם חיריק חסר וסמ"ך דגושה.
ולמה לא? אחרי תנועה קטנה, כרגיל.

גודל התנועה נקבע על פי מה שאחריה, ואין דגש ללא סיבה (כמעט).

 

[יענקי R]

גודל התנועה נקבע על פי מה שאחריה, ואין דגש ללא סיבה (כמעט).

לא הבנתי.
חיריק חסר הוא לא תמיד תנועה קטנה?
וזו לא סיבה מספקת לדגש אחריה?

 

[חגי פאהן]

לא הבנתי.
חיריק חסר הוא לא תמיד תנועה קטנה?
וזו לא סיבה מספקת לדגש אחריה?

תנועה קטנה היא לא סיבה לדגש. עיצור שהושמט הוא סיבה לדגש. לדוגמה, במילה סִבָּה יש דגש משום שהשורש הוא ס.ב.ב, ושתי הב' התמזגו ונעשו ב' חזקה שצריך להדגישה בדיבור. במילה דִּבּוּר יש דגש קל בד' משום בג"ד כפ"ת בראש מלה, ובב' דגש חזק תבניתי משום שזהו בניין פִּעֵל, שהצורה ההיולית שלה היא דִּבְבֵּר, ואז הב' התמזגו וכנ"ל.

ממילא, תנועה שלפני דגש צריכה להיות קטנה משום שחיזוק העיצור עוצר אותה בשלב מוקדם של ההגייה.

 

[יענקי R]

תנועה קטנה היא לא סיבה לדגש. עיצור שהושמט הוא סיבה לדגש. לדוגמה, במילה סִבָּה יש דגש משום שהשורש הוא ס.ב.ב, ושתי הב' התמזגו ונעשו ב' חזקה שצריך להדגישה בדיבור. במילה דִּבּוּר יש דגש קל בד' משום בג"ד כפ"ת בראש מלה, ובב' דגש חזק תבניתי משום שזהו בניין פִּעֵל, שהצורה ההיולית שלה היא דִּבְבֵּר, ואז הב' התמזגו וכנ"ל.

ממילא, תנועה שלפני דגש צריכה להיות קטנה משום שחיזוק העיצור עוצר אותה בשלב מוקדם של ההגייה.

שפתיים יישק!
רק ילמדנו רבנו, מדוע בשאלתו לא נתן אופציה של עסה ללא דגש בסמ"ך, אם אכן זה שייך?

 

[חגי פאהן]

שפתיים יישק!
רק ילמדנו רבנו, מדוע בשאלתו לא נתן אופציה של עסה ללא דגש בסמ"ך, אם אכן זה שייך?

משום שאם יש דגש בסמך ממילא התנועה שלפניה תהיה קטנה, כמו שכתבתי הודעה אחת למעלה, ואם אין דגש אז למה לצמצם את התנועה? אלא שלא ידעתי האם יש כאן סיבה לדגש או אין.

 

[אפכא מסתברא]

ולמה הדגש?

לפי המילונים 'עִסָּה' מן עסס.

 

[עיגול רבוע]

ולמה הדגש?

לפי המילונים 'עִסָּה' מן עסס.

התשובה מסתברת.
לענ"ד מקור המילה הוא מהכתוב (בסוף מלאכי) "ועַסּוֹתֶם רשעים", פועל שמשמעותו מוכר גם בשפת זמנינו: "לעסות", כמו"כ העיסה נעשית ע"י פעולת עיסוי.
[התרגום במלאכי שם: "ותדושון". רש"י: "וכבשתם, לשון מיעוך". א"ע: "מגזרת עסיס, על שם שמעשים הענבים ברגל או בכל דבר המעסה". רד"ק: "ענין הדריסה והכתישה. ומזה נקרא עסיס המשקה היוצא ע"י כתישה וסחיטה". ועתה אני רואה לשון המלבי"ם שם המורה כדבריי "מענין עיסה, שבא על מיעוך וכתישה, ומזה שם עסיס"].
אלא שהפועל "לעסות" הוא משורש ע.ס.ה. והוא שורש חדש שלא נמצא במקרא (הוא נמצא כבר בלשון הא"ע שהבאנו כאן. ולכאו' הוא נמצא גם בלשון תדא"ר פרק ו'). משורש ע.ס.ה. נאמר "ועִסִּיתם" (או ועִסַּסְתם), מה שלא קיים במקרא. משא"כ ועסותם הוא משורש עסס, כמובן מצורת המילה. וכן הוא בספר השרשים לרד"ק.

דברי חגי בענין הדגש שהוא אינו תולדת התנועה שלפניה אלא אביה, הם דברים נכוחים ואמיתיים (ובודאי הוא אינו צריך לעדותי), שרבים הלומדים דקדוק אינם מודעים להם, מפני שצורת הלימוד שמטרתה להקנות את הכללים היא שאחר ת"ג יבוא דגש וכו' וכו', זו הצורה שמקנה היטב את הכללים, והיא גורמת להבנה מוטעית של המערכת.

 

[חגי פאהן]

התשובה מסתברת.
לענ"ד מקור המילה הוא מהכתוב (בסוף מלאכי) "ועַסּוֹתֶם רשעים", פועל שמשמעותו מוכר גם בשפת זמנינו: "לעסות", כמו"כ העיסה נעשית ע"י פעולת עיסוי.
[התרגום במלאכי שם: "ותדושון". רש"י: "וכבשתם, לשון מיעוך". א"ע: "מגזרת עסיס, על שם שמעשים הענבים ברגל או בכל דבר המעסה". רד"ק: "ענין הדריסה והכתישה. ומזה נקרא עסיס המשקה היוצא ע"י כתישה וסחיטה". ועתה אני רואה לשון המלבי"ם שם המורה כדבריי "מענין עיסה, שבא על מיעוך וכתישה, ומזה שם עסיס"].
אלא שהפועל "לעסות" הוא משורש ע.ס.ה. והוא שורש חדש שלא נמצא במקרא (הוא נמצא כבר בלשון הא"ע שהבאנו כאן. ולכאו' הוא נמצא גם בלשון תדא"ר פרק ו'). משורש ע.ס.ה. נאמר "ועִסִּיתם" (או ועִסַּסְתם), מה שלא קיים במקרא. משא"כ ועסותם הוא משורש עסס, כמובן מצורת המילה. וכן הוא בספר השרשים לרד"ק.

יישר כח!

מצינו משקל קִטָּה מגזרת הכפולים, כגון: דִּבָּה-ד.ב.ב, חִבָּה-ח.ב.ב, בִּזָּה-ב.ז.ז. היוצא מדבריך שהשורש ע.ס.ה שאינו מקראי, מקורו בפסוק הזה עצמו, "ועסותם רשעים"! הלא כן?

עכשיו אני מבין את המילה "הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין" (או לפחות את הצורה שלה). אם זה מהכפולים אז מובן.

ושמא ל.ע.ס מהמשנה (שגם הוא איננו במקרא) גם הוא מקורו בע.ס.ס? ושמא "עשׂק כי התעשׂקו עמו" קשור? אם תחשבו לעומק המשמעות - לחצו אותו, לא הרפו ממנו.

ובאותו נושא: מעניין אותי הספר של הרב זמיר כהן - "סוד האותיות". מישהו מכיר? ממליץ?

 

[בן מיכאל]

יישר כח!

מצינו משקל קִטָּה מגזרת הכפולים, כגון: דִּבָּה-ד.ב.ב, חִבָּה-ח.ב.ב, בִּזָּה-ב.ז.ז. היוצא מדבריך שהשורש ע.ס.ה שאינו מקראי, מקורו בפסוק הזה עצמו, "ועסותם רשעים"! הלא כן?

עכשיו אני מבין את המילה "הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין" (או לפחות את הצורה שלה). אם זה מהכפולים אז מובן.

ושמא ל.ע.ס מהמשנה (שגם הוא איננו במקרא) גם הוא מקורו בע.ס.ס? ושמא "עשׂק כי התעשׂקו עמו" קשור? אם תחשבו לעומק המשמעות - לחצו אותו, לא הרפו ממנו.

ובאותו נושא: מעניין אותי הספר של הרב זמיר כהן - "סוד האותיות". מישהו מכיר? ממליץ?

מכיר את הספר, יפה ומעניין.

 

[עיגול רבוע]

מצינו משקל קִטָּה מגזרת הכפולים, כגון: דִּבָּה-ד.ב.ב, חִבָּה-ח.ב.ב, בִּזָּה-ב.ז.ז.

כמו"כ גם:
(מה שלא ציינתי שהוא מלשון חז"ל - נמצא במקרא)

מִלָּה - מ.ל.ל.
סִבָּה - ס.ב.ב.
מִדָּה - מ.ד.ד.
רִנָּה - ר.נ.נ.
עִלָּה - ע.ל.ל. (מארמית בדניאל, ו, ה. מלשון עלילה).
גִּזָּה - ג.ז.ז.
[מִטָּה - מ.ט.ט. (רד"ק כתבה גם בשרש מ.ט.ט. וגם בשורש נ.ט.ה.)]
גִּנָּה - ג.נ.נ. (אבל דעת רד"ק שהוא משורש ג.נ. מתוך ספר השרשים שלו נראה לי שלדעתו יש מהשמות (להבדיל מהפעלים) שהם בני ב' אותיות שורש בלבד).
פִּנָּה - פ.נ.נ. (רד"ק מסתפק אם היא משורש פננ או משורש פנ).
כִּפָּה - כ.פ.פ.
צִנָּה - צ.נ.נ.
רִמָּה - ר.מ.מ.
שִדָּה - ש.ד.ד. (קהלת ב, ח. רד"ק בשרשים כתב שזה שורשה)
בִּלָּה - ב.ל.ל. (לשון חז"ל: "כל הראוי לבילה" כו')
קִצָּה - ק.צ.צ. (יש בתלמוד ירושלמי "זמן קיצה" של העצים)
זִקָּה - ז.ק.ק. (בלשון חז"ל. במקרא יש "זִקים"=כבלים).
זִמָּה - ז.מ.מ.
חִתָּה - ח.ת.ת. ("ויהי חתת אלקים")
בּצָּה - ב.צ.צ.
סִפָּה - ס.פ.פ. ("ספות כסף" מלכים ביב, יד, ועוד כיוצ"ב. רד"ק מסתפק אם היא משרש ספף או משורש ספ)

לענ"ד אפשר שגם המילה טִפָּה (נמצאת בלשון חז"ל ולא במקרא) היא משורש ט.פ.פ. והוא מהפסוק "הלוך וטפוף תלכנה" שפרשו רד"ק בשרשים שהוא מלשון ריקוד או מלשון תיפוף. ולפי"ז אפשר שנקראת כן הטיפה, מפני שטיפות הגשם בירדם לארץ הן מרקדות ומטפחות.

לכאורה גם כִּתָּה היא משורש כ.ת.ת. אבל צ"ע מה שייכות משמעות כת וכתה למשמעות שורש כ.ת.ת.

להבדיל בין קודש לחול, גם בעברית המודרנית:
הִלָּה מהשורש ה.ל.ל. ׁׁ(לשון אור. מהכתוב "בהלו נרו עלי ראשי", ועוד)

היוצא מדבריך שהשורש ע.ס.ה שאינו מקראי, מקורו בפסוק הזה עצמו, "ועסותם רשעים"! הלא כן?

אכן, לזאת כוונתי.

ושמא ל.ע.ס מהמשנה (שגם הוא איננו במקרא) גם הוא מקורו בע.ס.ס? ושמא "עשׂק כי התעשׂקו עמו" קשור? אם תחשבו לעומק המשמעות - לחצו אותו, לא הרפו ממנו.

לגבי עשק אי אפשר לומר כן. כי קו"ף איננה אות שנשמטת. מלבד שיש לפקפק ברעיון שעשק שייך דווקא ללחץ. [ועוד, שהרי התעשקו הוא בבנין התפעל, וא"כ לשיטתך תצטרך לומר שהם נלחצו מכך]
כמו"כ לגבי ל.ע.ס. קשה לומר שיש כאן למ"ד שרשית נופלת. כי כמעט אין כזאת, כי אם בשורש לקח, ולדעת מלבי"ם בשורש נוסף (ואולי שנים) שאינני זוכר כעת מיהו.

 

[אפכא מסתברא]

לגבי עשק אי אפשר לומר כן. כי קו"ף איננה אות שנשמטת. מלבד שיש לפקפק ברעיון שעשק שייך דווקא ללחץ. [ועוד, שהרי התעשקו הוא בבנין התפעל, וא"כ לשיטתך תצטרך לומר שהם נלחצו מכך]
כמו"כ לגבי ל.ע.ס. קשה לומר שיש כאן למ"ד שרשית נופלת. כי כמעט אין כזאת, כי אם בשורש לקח, ולדעת מלבי"ם בשורש נוסף (ואולי שנים) שאינני זוכר כעת מיהו.

כמדומני שכוונתו של @חגי פאהן היא לא לשורש דקדוקי אלא לפי שיטת ר' משה שפירא זצ"ל - שבכל שורש יש שתי אותיות עיקריות המעניקות לו את המשמעות הכללית, והאות השלישית הנוספת - את המשמעות הייחודית לו. (לדוג', שתי האותיות 'פר' שמשמעותן הבסיסית - יציאה, חריגה, הרחבה, מתבטאת בשורשים: פרא, פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרך, פרם, פרס, פרע, פרף, פרץ, פרק, פרש, ואפילו פרת.)

 

[חגי פאהן]

כמדומני שכוונתו של @חגי פאהן היא לא לשורש דקדוקי אלא לפי שיטת ר' משה שפירא זצ"ל - שבכל שורש יש שתי אותיות עיקריות המעניקות לו את המשמעות הכללית, והאות השלישית הנוספת - את המשמעות הייחודית לו. (לדוג', שתי האותיות 'פר' שמשמעותן הבסיסית - יציאה, חריגה, הרחבה, מתבטאת בשורשים: פרא, פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרך, פרם, פרס, פרע, פרף, פרץ, פרק, פרש, ואפילו פרת.)

אכן לזאת היתה כוונתי. ובסמוך הזכרתי את ספרו של הרב זמיר, שם הוא מפרט שלכל אות יש משמעות משלה, ומשמעות השורשים היא חיבור משמעויות האותיות.

 

[עיגול רבוע]

כמדומני שכוונתו של @חגי פאהן היא לא לשורש דקדוקי אלא לפי שיטת ר' משה שפירא זצ"ל - שבכל שורש יש שתי אותיות עיקריות המעניקות לו את המשמעות הכללית, והאות השלישית הנוספת - את המשמעות הייחודית לו. (לדוג', שתי האותיות 'פר' שמשמעותן הבסיסית - יציאה, חריגה, הרחבה, מתבטאת בשורשים: פרא, פרד, פרה, פרז, פרח, פרט, פרך, פרם, פרס, פרע, פרף, פרץ, פרק, פרש, ואפילו פרת.)

חשבתי שאולי כוונתו לכך.
אבל "תורת הדקדוק" הזאת, לענ"ד היא שטח שאפשר לומר בו הרבה סברות, מה שנקרא (בהשאלה) לא "מדע מדויק", וקשה להכריע בה דברים לכאן או לכאן. לכן אינני אוהב להגיב בה (ומטבעי אינני אוהב להתעסק בה, כי היא תחום "לא מוגבל" כל כך), וכל אחד יסבור בה ויחדש בה כרצונו, והיא תחום שלענ"ד לא חלים בו בדר"כ "כללי ראיות ודחיות".
אינני מתכוין לזלזל בזה ח"ו, אלא שמטבעי אינני אוהב להתעסק בזה.

 

[אפכא מסתברא]

חשבתי שאולי כוונתו לכך.
אבל "תורת הדקדוק" הזאת, לענ"ד היא שטח שאפשר לומר בו הרבה סברות, מה שנקרא (בהשאלה) לא "מדע מדויק", וקשה להכריע בה דברים לכאן או לכאן. לכן אינני אוהב להגיב בה (ומטבעי אינני אוהב להתעסק בה, כי היא תחום "לא מוגבל" כל כך), וכל אחד יסבור בה ויחדש בה כרצונו, והיא תחום שלענ"ד לא חלים בו בדר"כ "כללי ראיות ודחיות".
אינני מתכוין לזלזל בזה ח"ו, אלא שמטבעי אינני אוהב להתעסק בזה.

זו אינה 'תורת הדקדוק' - זו פנימיות לשה"ק. הוא לא הביא את זה כשיטה בדקדוק.