דיון עד כמה פיתה זה גרוע?

  • פותח הנושא sim
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #22
אני יודעת שלחם רגיל הוא מקמח אחיד קרי קמח שלא עבר הלבנה.
אם אתן זוכרות פעם היה לחם לבן לא פרוס, הוא היה מקמח לבן.
קמח לבן בבית, זה גם קמח שעובר הלבנה והשבחה, אז זה גם לא הכי בריא.
פיתה היא מקמח לבן שכן עובר הלבנה.
בפיתה אין כמעט שמן [נאמר לי במאפיה]
זה בדיוק מה שחשבתי
זכרתי שפעם היה לחם לבן
ואמא שלי תמיד אמרה שהוא פחות בריא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
לא משנה כמה, גם אם הוא יאכל גם בבוקר וגם בערב לחמניה, זה לא מה שיהפוך אותו לשמן.
וגם לגבי הרגלי אכילה, להרגיל את הילד לחשוב על שומן וסוכר, אני בטוחה שלא טוב.

ילד צריך לאכול טוב, ולהיות שבע ורגוע.
כל עוד זה בגדר אוכל אמיתי, ולא ביסקויטים ופריכיות. זה מעולה לו.
זה נכון אבל זה תקף הן ללחמניה ביתית והן ללחם קנוי.

אם מסתכלים על בריאות בבחינת החומרים שניהם לא משהו
אם מסתכלים על משביע וחשוב להרגלים בריאים. שניהם בקטגוריה. ואכן ילדים צריכים לאכול לשובע.
לא רואה שום העדפה של לחמניה ביתית על לחם קנוי.
בראשון יש יותר סוכן ושמן.
בשני יותר משפרי אפיה.
בכלל לא בטוח שהשני פחות בריא מהראשון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
שוב, השאלה היא כמה.
וגם לגבי הרגלי אכילה, אישית לא חושבת שילד שמתרגל לאכול כל יום לחמניה זה טוב.
למרות שבילדותי אכלתי כל יום לארוחת הבוקר לחמניה קנויה, אין לי בעיות היום... (עברו מאז משו כמו 20 שנה...)
כך שפיתה ודאי לא נראית בעייתית, בסוף ימאס להם, אצל ילדים הכל תקופתי בדר"כ (חוץ מהשמרנים)
 
  • תודה
Reactions: sim
  • הוסף לסימניות
  • #26
זה נכון אבל זה תקף הן ללחמניה ביתית והן ללחם קנוי.

אם מסתכלים על בריאות בבחינת החומרים שניהם לא משהו
אם מסתכלים על משביע וחשוב להרגלים בריאים. שניהם בקטגוריה. ואכן ילדים צריכים לאכול לשובע.
לא רואה שום העדפה של לחמניה ביתית על לחם קנוי.
בראשון יש יותר סוכן ושמן.
בשני יותר משפרי אפיה.
בכלל לא בטוח שהשני פחות בריא מהראשון.

מסכימה עם כל מילה שלך.
אין לי מושג למה ציטטת ההודעה שלי.
אני כתבתי על זה שאצל ילדים לא עושים חשבון של "משמין ולא משמין", אלא חשבון של "בריא ולא בריא".

מבחינת לחם ולחמניה או פיתה, כל עוד זה בגדר לחם ו"אוכל" זה בסדר.

יותר חשוב שהילד יאכל ויהיה רגוע, וילמד כמו שצריך ולא יריב עם חברים כי הוא רעב.
מאשר שהוא יאכל פחות 2 כפיות שמן בלחם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
למרות שבילדותי אכלתי כל יום לארוחת הבוקר לחמניה קנויה, אין לי בעיות היום... (עברו מאז משו כמו 20 שנה...)
כך שפיתה ודאי לא נראית בעייתית, בסוף ימאס להם, אצל ילדים הכל תקופתי בדר"כ (חוץ מהשמרנים)
ואני, אמא שלי שמה לי גבינה בלחם (ששנאתי) כי זה יותר בריא משוקולד....
והיום, ב"ה יש לי מה להוריד....
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
מסכימה עם כל מילה שלך.
אין לי מושג למה ציטטת ההודעה שלי.
אני כתבתי על זה שאצל ילדים לא עושים חשבון של "משמין ולא משמין", אלא חשבון של "בריא ולא בריא".

מבחינת לחם ולחמניה או פיתה, כל עוד זה בגדר לחם ו"אוכל" זה בסדר.

יותר חשוב שהילד יאכל ויהיה רגוע, וילמד כמו שצריך ולא יריב עם חברים כי הוא רעב.
מאשר שהוא יאכל פחות 2 כפיות שמן בלחם.
חח. מתחילת האשכול רציתי לכתוב את זה ולא היה לי דקה. בסוף נפלתי על ההודעה הלא נכונה.
לא נורא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אני גם רואה שאת הפיתות הילדים פחות לועסים
אולי לכן זה פחות משביע?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אני גם רואה שאת הפיתות הילדים פחות לועסים
אולי לכן זה פחות משביע?
זה לא פחות משביע, זה רק יותר קל לנשנוש ולכן לילדים יותר נחמד לאכול את זה, במיוחד לסרבני אכילה
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
אם מכינים לחמניות ביתיות מקמח מלא (או אחוזים של מלא) אז ברור שהכי שווה.
לי יש מתכון שנראה ממש כמו קמח לבן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
לכל המתבלטים כאן, מה עדיף, פיתה או לחמניה. אני דיברתי עם מומחה לרפואה סינית, כידוע שברפואה הסינית, יש חידושים מענינים מאד, שיטת הרפואה שלהם עובדת לפי עקרונות מסויימים שעברו אצלם מדורי דורות, ולפי העקרונות האלה הם הולכים עד הסוף עד היום... ואין מה להאריך. 2 דברים מסויימים שהוא הדגיש לי לגבי תזונת ילדים, זה דבר ראשון שלא לתת לילדים פרוסות קמח מלא, בטענה שזה בריא יותר ומזין יותר וכדו', משום שילדים אין עדיין את האפשרות לעכל את הסיבים התזונתיים שיש בלחם המלא, ודבר זה יכול להזיק להם מאד מאד למערכת העיכול, ולשבש להם את המערכת.
דבר שני, לא לתת לילד מוצרים עם חומרים משמרים, או מוצרים שיש בהם עיכובי חימצון למיניהם, נקניקים, פסטרמות, מוצרים קפואים, ילד צריך לאכול אוכל טרי כמה שיותר, וכל שהדבר יהיה יותר טרי במיוחד, כך מערכת ההתפתחות שלו תפרח ותגדל... אוכל לא טרי מזיק לילדים מאד.... ואף יכול לגרום להרעלת מזון... ממילא פיתה, יהיה הדבר הכי פולפולרי לילד, משום שבפיתה אין חומרים משמרים, וגם בדרך כלל הטריות שלה עומדת בעיניה, שקונים פיתות בדרך כלל אז יהיה אפוי לפני יום יומיים.. מקסימום... וגם צריך לסיים את זה כמה שיותר...
דבר נוסף הוא הדגיש לי, שלילד צריך להביא רק אוכל חם... רק אוכל שהתבשל והוא חם.... לא להביא לילד אוכל קר כלל וכלל... הדבר מזיק מאד לילד, והתפתחות הילד תהיה בהתאם, מכיון שאוכל חם מזרז את העיכול, ומעכל את האוכל היטב ובמהירות, דבר שמקל מאד על מערכת העיכול של הילד הרך, אך אוכל קר יכול לעבור הרבה זמן בבטן של ילד עד שיתעכל, ולכן בדרך כלל העיכול יהיה בעצלתיים או חצי עיכול, ובנתיים יכול להפריש חיידקים או עיפוש, דבר שהורס מאד את מערכת העיכול של ילד... (כל הנפק"מ כאן זה גם על נושאי הארוחות חלביות, שהם בדרך קרים, ויכולים להזיק מאד).
שמחתי לעזור. בדבר שיביא תועלת לכלל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
אני יודעת שלחם רגיל הוא מקמח אחיד קרי קמח שלא עבר הלבנה.
אם אתן זוכרות פעם היה לחם לבן לא פרוס, הוא היה מקמח לבן.
קמח לבן בבית, זה גם קמח שעובר הלבנה והשבחה, אז זה גם לא הכי בריא.
פיתה היא מקמח לבן שכן עובר הלבנה.
בפיתה אין כמעט שמן [נאמר לי במאפיה]
בארץ כיום אסור להלבין קמח
אז בגדול כל הקמחים הם אותו דבר
(סתם קמח לבן וריק וחסר טעם)
*עריכה* סליחה לא קלטתי שזה אשכול מוקפץ
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
אני יודעת שלחם רגיל הוא מקמח אחיד קרי קמח שלא עבר הלבנה.
אם אתן זוכרות פעם היה לחם לבן לא פרוס, הוא היה מקמח לבן.
קמח לבן בבית, זה גם קמח שעובר הלבנה והשבחה, אז זה גם לא הכי בריא.
פיתה היא מקמח לבן שכן עובר הלבנה.
בפיתה אין כמעט שמן [נאמר לי במאפיה]
לחם אחיד הוא לחם לבן לכל דבר - בדיוק כמו פיתות.

פיתה עדיפה על לחם כי היא לא מכילה חומרים כימיים ואיים (E) בכמויות גדולות כמו בלחם ולכן גם מתעפשת הרבה יותר מהר אם לא מאחסנים אותה בהקפאה.
לגבי טעם ושובע - כל אחד וטעמו, כל אחד והעדפותיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
פיתה יותר פרקטית עשרת מונים על פרוסות הלחם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
אני נזכר שבעת פתיחת האשכול
היינו באמצע סגר השני בחגים
קצת לרענן את הזכרון
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת גם זה יעבור
ב"ה

מונולוג.

מפריע לי.
עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.

ויש משהו נוסף שמפלח: החוסר התחשבות.
האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
שגרמו לך נזק,
ואחר כך עוד האשימו אותך.

נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,

פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.

אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.

אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.

אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
אבל לקראת הסוף
אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?

ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.

ולמה אני לא אספר?
כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
אין כבוד, אין דרך ארץ.

וכשהדברים הללו חסרים,
אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
האמת מתלהמת הרבה יותר.

אז אנשים מעלימים עין מעוול,
וגורמים נזק,
ולא לוקחים אחריות,
ופוגעים בחזרה.

ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
להילחם כמובן,
או לא להילחם,
או ללכת.

כשמלחמה איננה אפשרות,
ועזיבה איננה אופציה,
נשארה רק הברירה לא להילחם.
אבל ההפרעה בעינה עומדת.

וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.

אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
בכל שעה משעות היממה?
לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
לסגור חלונות,
ללכת לחדר הכי פנימי,
ולסגור דלת,
עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.

אז ברור שזה מפריע,
ומפריע מאוד.
ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.

אבל שוב פעם,
אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.

אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
נעזוב את ה"לבקש יפה".
ולמה?
כי זה פשוט לא קורה.

אז כשאת לא לגיטימית,
לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
היא כבר לא.

וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.

והנה עוד מחשבה,
שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.

וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:

לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
והוא אכן מפריע.
נכון שיש לו שליחים,
אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.

ועכשיו,
היצר הרע ימשיך להפריע.
הוא מגיע כדי לבחון אותנו.

עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
מגיע היצר ואומר:
"הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".

וככל שנתייחס יותר,
כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
ולמה לא להמשיך?
הוא מצא פינה להתגדר בה.
הולך לו שם.
וזה אכן תפקידו.

אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
ש"שום דבר לא מפריע לנו",
למרות שזה נורא מפריע,
נקטין את ההפרעה.
נתייחס אליה בשוליות.

נמצא דרכים לעקוף אותה,
למשל להדליק מוזיקה,
או למשל לא לכעוס על האטימות,
כי היא ממילא שם,
והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.

או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
וגם כשזה קורה,

אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף

עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
אפילו אז,
לנסות להעביר נושא בראש שלך,
ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...

נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
אבל בכל זאת,
הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.

וכשאת לא מופרעת,
אז היצר הרע אומר לעצמו:
"היי, בשביל מה אני עובד?
חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
זה כבר לא ממש מדגדג לה".
ואז הוא פשוט מעביר נושא.

כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
האם אתן לו למשול בי,

או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.

וכך, בכל עניין ועניין,
מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
ועד כמה הוא חודר פנימה?

ובדיוק שם, במיוחד שם,
היכולת להרפות,
היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.

והבשורה הטובה?
שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
אם עברנו אותו ,
לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
אלא שהדבר עצמו ,
כבר לא יהיה שם.

וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:

אם עשינו הכול בעניין,
אם התפללנו וביקשנו,
אולי הגיע הזמן להרפות.

הרפיה שהיא הישענות על הבורא,

מה שקרוי – אמונה.

ואולי ההרפיה,
היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
שלב שלא יפריע לנו,
כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
ובשלב הבא,
ההפרעה פשוט תיעלם לה.

זו מחשבה.
והיא גם עובדת.
זה בית ספר של החיים,
אבל עם לימודים קשים מאוד.
ואין שום הנחות.
וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.

עד שיפסיק להפריע,
עד שיפסיק להרע,
ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
וההד חוזר כמו שב ואומר:
רע… רע… רע.

אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
על הכול תנסו להעביר.

מה שנקרא:
"המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."

עוד כמה תובנות על הדרך:

  • לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
  • תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
  • אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
  • תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
  • וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

...​

גילוי נאות לפני שמתחילים:

יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

פרטים נוספים בהמשך.

...​

מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

...​

אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

...​

נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

...​

אני רוצה להתחיל עם בקה.

למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

...​

ועכשיו ליסכה.

לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

גם אליה נחזור בהמשך.

...​


נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

ציון: 10 מ10. מושלם.

עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה