שיתוף - לביקורת עניין של מבט

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש שמישירים מבט;

ויש שמשפילים מבט.


יש שמסתכלים על אחרים "מלמעלה";

ויש שמסתכלים אליהם "בגובה עיניים".


יש "שלא רואים ממטר";

ויש "שרואים ככה"...


יש שמסתכלים בלבן של העיניים;

ויש שעוצמים עיניים...


יש שרואים הכל ורוד;

ויש שרואים הכל שחור-לבן.


יש שמסתכלים על הכל מהצד;

ויש שלא גומרים להסתכל.


יש שרואים את עצמם רק מבחוץ;

ויש שרואים את החברה רק מבפנים...


יש שמתסכלים על הקנקן;

ויש שמסתכלים על מה שבתוכו.


אך האדם יראה לעיניים;

ורק ה' יראה ללבב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
רק עם מבט מעמיק
אפשר לראות
תפיסות עולם שונות,
הבחירה בעומק
היא בחירה בראיית הפנימיות.
ראיית הפנימיות הנסתרת
היא ראיה שמעבר,
ומי שיכול לראות מעבר
חי חיים של פנימיות
חיים של לב.
מה נפלא הוא הדבר
שאפשר לראות
את הנסתר
ורק עיניים מגלות טפח
מחדרי הלב.
(שיר יפה וכיפי, זו תגובה של הרהורים משלי בעקבותיו)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שלום לכולם, הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן כלום, לא הגיעה אלי השראה. הייתי יותר מרוכזת בלקרוא סיפורים ולהגיב. עכשיו אני שמה כאן משהו שכתבתי מזמן לביקורת. חשבתי שזה מתאים לתקופה של לפני פסח. אז הנה זה לפניכם, אשמח מאוד לביקורת.

אסנת מנהלת זמן

אסנת מביטה בסיפוק אל עבר 9 הנשים המביטות בה בציפיה.

"הכנתי לכן תיקיה עם לוח שנה. הלוח הזה ישרת אותנו משבועיים לפני פורים ועד לפסח. בלוח הזה נכתוב את כל המשימות עד לפסח. עלינו להתחיל ראשית כל להתכונן לפורים. יש תחפושות, משלוחי מנות, סעודת פורים. את הכל צריך לסיים עד יומיים לפני פורים.

אחרי פורים צריך להתארגן לפסח. אתן תרשומנה לכן על הלוח המחיק את המשימות ופעם הבאה נעבור על המשימות שלכן וננסה להתאים אותן למציאות."

ציפי מביטה על הלוח. "תגידי, את רוצה להגיד לי שיש לנו רק 7 שבועות עד לפסח???"

החרדה תופסת את כולן, קולות נשמעים, ויכוחים, היסטריה.

"בדיוק בגלל זה אנחנו כאן", אסנת מחייכת. "כולנו נתארגן השנה לפסח כמו שצריך, אין לכן מה לדאוג."

אריה מגיע אחרי שעה. "נו, איך היה?" אסנת נכנסת לרכב, נאנחת בסיפוק. "בכל פעם שאני מעבירה את הסדנא הזאת אני חשה איזו שליחות יש לי, וכמה חשוב לארגן את הזמן. אני שומעת מכולן איך הזמן טס להן, איך הן לא מצליחות להתארגן, ותמיד תמיד התירוץ הוא שהיה להן עומס בעבודה, וקשה עם הילדים, והבעל." אריה מחייך. מי כמוהו מכיר את אשת החיל שלו. הבית תמיד מתוקתק, ערב שבת תמיד רגוע. "זה לא עניין של אופי?" הוא שואל. "תראה, בוודאי שכן, אבל בסופו של דבר הכל זה חשיבה ותכנון זמן. גם האדם הרגוע והמסודר ביותר עלול למצוא את עצמו בלחץ זמן אם הוא לא חשב ותכנן את הזמן שלו מראש."

"אמא!" חזקי מתרפק על אמו. "אמא, תראי מה הרבה בחיידר הביא לי!" הוא שולף דף מהתיק ומראה לאמו. אסנת מרפרפת על השורות, עיניה גדלות בהפתעה.

"אריה, ראית את זה? המלמד בחיידר רוצה שנגיע אליו לשיחה, קרה משהו?"

אריה לוקח את הפתק. "טוב, אני אטפל בזה, אל תדאגי, אני הולך לעשות כמה טלפונים".

אסנת מעיפה מבט ללוח השנה. מחר בתשע בבוקר, סדנת ניהול זמן בסמינר חיפה, עליה להגיע בזמן. זה אומר לקום בחמש, לקחת את הרכבת של שש, להגיע בשמונה ועשרים לתחנת מרכז השמונה, משם כבר תגיע מונית לקחת אותה. זה הסיכום שלה עם הסמינר. לא פשוט להגיע לחיפה מירושלים, צריך להתארגן בחכמה.

"אסנת, יש לך טלפון!" אריה מגיע אליה עם הטלפון ביד, "היא אומרת ששכחת משהו בשיעור".

"הלו"

"אסנת, תקשיבי, נראה לי היתה לך טעות, הלוח הוא של שנה שעברה".

"מי מדברת?"

"זו אני, ציפי, תראי, בכלל אין כאן אדר א' וב', רק אדר, ופסח בכלל יוצא כאן ביום רביעי ולא ביום שני כמו השנה.."

"איך זה יכול להיות?? אני לא מבינה מה קרה כאן", עיניה מביטות לכל עבר, מחפשות משענת, חיוורון מציף את פניה. היא מתיישבת.

"בסדר, אל תקחי קשה, סך הכל טעית בשנה, קורה. רק רציתי להגיד לך להביא את הלוחות הנכונים למפגש הבא."

"אסנת, הרבה מהחיידר רוצה את שנינו דחוף מחר, אבל יש לך סמינר, לא?" אריה מגיח מחדר השינה. "הוא לא רצה להגיד לי מה קרה, אבל אמר שחשוב שנגיע ביחד".

חשבון מהיר מגלה לה שאם לא תגיע מחר לסמינר, לא תוכל לבקר את חברתה משכבר הימים בחיפה, מה שאומר שהיא גם לא תוכל לקחת ממנה בחזרה את הספר שהשאילה לה, והיא צריכה את הספר ממש דחוף כדי לצלם ממנו כמה מאמרים, ואז לא יהיה לה חומר מוכן למפגש הבא, מה שתכננה זמן רב כל כך, ובכלל צריך להכין לוחות שנה חדשים ו...

"אסנת, אז מה להגיד לו?" אריה עם הטלפון ביד, מבט דחוף בעיניו.

"מממה? אבל, אבל, אני צריכה לעשות צילומים מהספר, וגם הלוחות..."

"לוחות הברית"? זיק קונדסי בעיניו של אריה. "נראה לי שהם נמצאים אי שם ברומא, בותיקן".

זו פעם ראשונה שאסנת חשה חוסר אונים. באזניה היא שומעת מגדל קלפים מתמוטט, או שמא אלו קולותיהם של שברי לוחות נשברים?

"מה עושים כאשר כל הסדר והארגון משתבש?" היא תולה עיניים מצפות באריה.

"אולי צריך לקבל לפעמים את הסדר והארגון של השם. ופשוט להיכנע. לא הכל בידיים שלנו."

אסנת מביטה בתשע הנשים המביטות בה בציפיה. "הפעם", היא אומרת, "הפעם אני רוצה לדבר על ניהול זמן נכון ביחד עם הפרטנר שלנו", היא מחייכת.

"הפרטנר?" כך ציפי, "את מתכוונת לבעלים שלנו?"

"לא, לא הבעל, למרות שבוודאי נכון לתכנן יחד איתו. אבל אני מתכוונת לאבא שלנו בשמיים. לזכור שהזמן הוא שלו וממנו, ושהוא נותן לנו את הרשות והיכולת והכוח להתנהל בזמן."

היא מחלקת את הלוחות החדשים.

"ועכשיו, נתחיל לתכנן את הזמן שלנו עד פסח. ונזכור, שלא אנחנו עושות ולא אנחנו נכשלות. זה הכל רק הוא".
'פִיפוּ', כך אני קורא לפיאט פונטו החביבה עליי. היא חלודה בקצוות, עכברוש במרכז ולא נופלת מחולדת ביבים בני ברקית ממוצעת. היא תשרוד הכול. בוץ, בטון, תאקרים, שוטרי תנועה ואת מבחן הטסט השנתי.

אז מה הסוד של פיפו, שנמסרה לי בחיני חינם ממש לפני שבוצעה לה המתת חסד במגרש הגרוטאות, ספרה מאז כבר ארבע שנים טובות ועמוסות קילומטרז' וגוררת שריקות התפעלות בכל פעם בה אני פוגש את הנדיב חסר המזל?

הסוד פשוט – פיפו היא רכב אברכים. ההילוך – רובוטי, מה חשבתם?! - לא תמיד עובר; השלט מזמן כבר יצא לפנסיה; לאיתות יש רצונות וחיים משלו; וכל הצתה גוררת אנקות מאמץ.

נו, אז תגידו: רכב אברכים יש הרבה, בני ברק מלאה בהם!

אז לא. ברכב אברכים אני מתכוון ממש – רכב אברכים. לא רק שלי, אלא של כל השכונה. כל הרוצה יבוא וייטול. מי לביקור משפחתי, מי לקניות שבועיות, מי לבילוי נחמד ומי לטיסה בקרקע בני ברק. רק לא לשכוח למלא דלק. אתם אולי אוכלי חינם, אבל פיפו שלי אוכלת יוקר.

למה בעצם אני מאריך כל כך?

קודם כל – שאפו קטן לפיפו לא יזיק. איך אני אומר תמיד? אפילו הכבל מעריך. אז תציצו שוב למעלה, הפעם לא ברפרוף. ות-ע-ר-י-כ-ו!

שנית – שוב בעניין ההערכה. פיפו שלי כל כך אברכית שאפילו חיצונים יודעים לזהות אותה. ופה, בעצם, מתחיל הסיפור הכי הזוי שקרה לי אי פעם.

אני לומד מחוץ לעיר, ויוצא כל יום במסלול קבוע ש – מצטער על הטשטוש, אבל פיפו מספיק עמוסה גם ככה - מתחיל בX ונגמר בY ובין לבין עובר בין עוד כמה אותיות ABC. אוסף כמה אברכים, אלא מה?

אז נסעתי לי ככה, ביום שמשי, את הדרך המוכרת. החמה צלתה את פיפו מבחוץ, המזגן התאמץ להקפיא אותי מבפנים. לצידי ישב אמרוסי, מאחוריו כהן, עוד אחד באמצע שאיני זוכר את שמו, נקרא לו שלימזל, ולצידו שלומיאל, למה הוא תמיד שוכח את הכובע מתחת לשלימזל, שכמובן נכנס אחרון.

ופה הייתה הטעות שלי. אמנם פיפו כל כך מקסימה שאני לא מוצא שום צורך ללטוש עיניים במכוניות אחרות, אבל ישנם אחרים שלא מסתפקים בשלהם ואוהבים מאד להתעניין בזו הנוסעת צמוד להם.

האחר צופר. ולי לא נותרת ברירה אלא להזליג לו מבט. ואיך לומר? אני לא אוהב את מה שאני רואה.

הרכב צבוע אדום, שזה עצמו כבר מחשיד. סטיקרים מסובבים אותו מכל עבר – ניר עוז. קפלן. חטופים. מלחמה. תמשיכו הלאה, אני בנסיעה, כן?

והנהג – אוהו, הנהג – רסטות. עגילים. גופיה. משקפי שמש. קעקועים. שרירים. והיד שלו... חוץ מכך שהגודל שלה הוא כמעט היקף המותניים שלי, היא מסמנת לי משהו שאולי ברור, אבל משום מה לא מתחשק לי לנסות להבין את משמעותו.

"פתח חלון", אמרוסי, יש לציין, מבין רמזים מעולה. את המציאות – פחות. אבל הוא לא אשם. הבחור חזר בתשובה, יש לו עבר צבאי עשיר. הנייעס לא מדגדגים לו, הוא רק חושש שיקפיצו אותו למילואים. אחחח, איך אנשים אוהבים להתלונן.

"פתח חלון", שוב אמרוסי. נודניק כבר אמרתי? לא. הנה לכם.

הייתי מציית לו, האמת. רק יש בעיה קטנה. ממש קטנה. פיפו שלי רכב אברכים. ורכב אברכים, איך לומר בעדינות, הרי היא פה, ושומעת אותי... היא מתקשה מעט בפתיחת חלונות...

ויש עוד בעיה קטנה. לא, גדולה. אנחנו על רמזור אדום, ובמוחי עולה עכשיו רק המדרש על החיה ההיא במצרים. נו, איך קוראים לה, שפתחה דלתות דרך חלונות.

לא משנה, הבנתם. וגם הבריון ההוא, מהמכונית הצועקת 'שמאל', מבין שהבנתי ושאני לא מעוניין לבצע, והוא, בהתאם, מגביר את סימניו.

אני לבסוף נכנע, פותח קצת. ממש מעט בגודל קצה האף שלי, רק כדי לסמן שאני לא פוחד. הרי אין לי ממה לפחד, הזרוע המשורגת שלו לא תצליח להשתחל דרך החריץ.

"אתם!" צורח הבריון במלוא אונו, מרים אגרוף. "אחים שלי! גאה בכם! תמשיכו ללמוד!"

וזהו. נו, מה חשבתם כבר שיקרה?! הוא בטח הבין פתאום שפנה אל חמישה אברכים, שגודל הזרוע שלהם יחדיו עולה על שלו, ונבהל. חזר בו.

והכול, כמו שאמרתי, בזכות פיפו. אילולי היא, היה החלון נפתח עד סופו, ולי – לא היה נותר מה לספר...

*

חייבת לציין: מבוסס על סיפור אמיתי
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.

*

איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.

הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.

"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"

אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.

"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"

מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.

"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"

הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.

"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.

"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".

אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.

"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".

עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".

הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.

חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?

בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.

דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.

אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.

הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.

אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.

רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.

שכחתי מהפוסטר של נאור!

כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.

גאודקר, איזה תזמון.
מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה