הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אשמח לביקורת, הערות, הארות, השגות, הצלפות, רביזיות רצנזיות וכו'
ושוב היא עושה את זה לי, לנו. בפעם המי-יודע-כמה.
קול טריקת הדלת עוד מהדהד באוזניי, מתחזק מרגע לרגע.
"היא אמרה לאן היא הולכת?", קולו של יואל שקט, כאוב מעט.
"לא. די, יואל, נשבר לי מכל זה. אנחנו נותנים הכל בשבילה- והיא רק מתרחקת. לא אכפת לה משום דבר כבר, ראית איך היא יצאה?....", כל הכאב שבעולם עומד בעיניי, והוא מהנהן בשקט.
הקוקו שמזדקר בחוצפה. החולצה שהיא קנתה במי-יודע-איפה. החצאית. הגרביים שיש או שאין. הנעליים הגסות. הכל.
דקות ארוכות אנחנו שותקים את כל מה שיש ואין לנו לומר.
"תצאי, חיה. תצאי עם חברה או עם אמא שלך או עם אחותך. כשהקטנים יחזרו מהצהרון הם צריכים אותך חזקה", הוא אומר בסוף, "לכי לים או לכל מקום אחר שיעשה לך טוב. ה' יעזור, אני בטוח". אני יודעת שבתוכו הוא תוהה האם זה באמת יעשה לי טוב. ומה הוא בעצמו יעשה כדי לחזור לעצמו?!
מעודדת מעט אני מחייגת לאלישבע אחותי. קובעות לצאת לים ביחד, וניפגש בתחנה מרכזית.
שבע דקות אחרי זה אני צועדת לתחנה, עיניי עוד אדומות מעט. כשאני יושבת על הספסל הצר בתחנה הריקה, צדה את עיניי חבורת ילדים שחוזרים מהחיידר, צועדים על השביל.
כל אחד מהם דומה כל כך לרובי בן ה7 שלי, ומחשבה מתגנבת לליבי מה יהיה איתם ועם רובי שלי בעוד כמה שנים.
הרוב פוסעים במרכז השביל, ילדים טובים.
יש כמה שמתקרבים לגדר האבן הזעירה שמפרידה ביניהם לבין האדמה הבוצית, פוזלים.
עוד כמה פוסעים על האבנים שבשולי הדרך, מדי פעם נופלים אל הבוץ, מדי פעם אל השביל המסודר.
ויש את האלו שכבר פוסעים ממש על הבוץ, מתלכלכים. הם שמים לב, או שלא, אך לא חוזרים לפסוע בשביל הבטוח.
האחרונים הם אלו שפוסעים על הבוץ, מתלכלכים, ובתבונה הטבועה בהם הם חוזרים לשביל. בבית אמא תנקה אותם, תחבק חזק ותזהיר אותם בעדינות לא ללכת שוב בבוץ. אולי הם יבינו, ואולי לא.
הם מתרחקים, חלקם משאירים עקבות בוץ. מותירים אותי תוהה מה יגרום לכולנו לשוב למקום האמיתי שלנ.
ושוב היא עושה את זה לי, לנו. בפעם המי-יודע-כמה.
קול טריקת הדלת עוד מהדהד באוזניי, מתחזק מרגע לרגע.
"היא אמרה לאן היא הולכת?", קולו של יואל שקט, כאוב מעט.
"לא. די, יואל, נשבר לי מכל זה. אנחנו נותנים הכל בשבילה- והיא רק מתרחקת. לא אכפת לה משום דבר כבר, ראית איך היא יצאה?....", כל הכאב שבעולם עומד בעיניי, והוא מהנהן בשקט.
הקוקו שמזדקר בחוצפה. החולצה שהיא קנתה במי-יודע-איפה. החצאית. הגרביים שיש או שאין. הנעליים הגסות. הכל.
דקות ארוכות אנחנו שותקים את כל מה שיש ואין לנו לומר.
"תצאי, חיה. תצאי עם חברה או עם אמא שלך או עם אחותך. כשהקטנים יחזרו מהצהרון הם צריכים אותך חזקה", הוא אומר בסוף, "לכי לים או לכל מקום אחר שיעשה לך טוב. ה' יעזור, אני בטוח". אני יודעת שבתוכו הוא תוהה האם זה באמת יעשה לי טוב. ומה הוא בעצמו יעשה כדי לחזור לעצמו?!
מעודדת מעט אני מחייגת לאלישבע אחותי. קובעות לצאת לים ביחד, וניפגש בתחנה מרכזית.
שבע דקות אחרי זה אני צועדת לתחנה, עיניי עוד אדומות מעט. כשאני יושבת על הספסל הצר בתחנה הריקה, צדה את עיניי חבורת ילדים שחוזרים מהחיידר, צועדים על השביל.
כל אחד מהם דומה כל כך לרובי בן ה7 שלי, ומחשבה מתגנבת לליבי מה יהיה איתם ועם רובי שלי בעוד כמה שנים.
הרוב פוסעים במרכז השביל, ילדים טובים.
יש כמה שמתקרבים לגדר האבן הזעירה שמפרידה ביניהם לבין האדמה הבוצית, פוזלים.
עוד כמה פוסעים על האבנים שבשולי הדרך, מדי פעם נופלים אל הבוץ, מדי פעם אל השביל המסודר.
ויש את האלו שכבר פוסעים ממש על הבוץ, מתלכלכים. הם שמים לב, או שלא, אך לא חוזרים לפסוע בשביל הבטוח.
האחרונים הם אלו שפוסעים על הבוץ, מתלכלכים, ובתבונה הטבועה בהם הם חוזרים לשביל. בבית אמא תנקה אותם, תחבק חזק ותזהיר אותם בעדינות לא ללכת שוב בבוץ. אולי הם יבינו, ואולי לא.
הם מתרחקים, חלקם משאירים עקבות בוץ. מותירים אותי תוהה מה יגרום לכולנו לשוב למקום האמיתי שלנ.
