שיתוף - לביקורת ***עשה אותם מתבודדים***

[הודיה בושארי- ציירת]

היא ישבה שם, על אבן רטובה וגדולה, והביטה בנקודה מתעופפת ברוח.

היה קר. אפילו קר מאוד, והחולצה הדקה שעל גופה לא הגנה עליה מצינת הלילה.

היא עצמה את עניה, מכסה את ידיה בשולי השרוול, מקמצת אגרוף ורועדת.

היא ידעה שמחר לא תתפלא אם תהיה מצוננת. שיער רטוב וחולצה דקה הם סגולה ל...

אבל זאת לא הסיבה שתגרום לה לקום, כלום לא משנה לה עכשיו גם לא הקור או הצינון או נקודות מתעופפות ברוח.

היא חיכתה לדמעות. הן לא באו.
היא ניסתה לעזור להן לצאת והזכירה לעצמה מקרים כואבים שרק לה קורים, ורק לה עושים, ורק לי, ולמה? למה? ולמה??

זה לא עזר, אין דמעות ואין מחר ו...

היא הביטה בשמיים השחורים, וחיפשה את הכוכב המחבק ההוא מהשיר שכתבה, גם הוא בקטע של דווקא – נעלם...

ריקים השמים, ריק לה בלב ריקנות ששורפת ומבקשת מענה, כמה ארוך הוא הלילה וכמה בודד הירח בדיוק כמוה.

מול עיניה צפו אותיות שחברו למילים שחברו למשפט:

" אל תיכנעי לרגשות בדידות בכל מקום בו את נמצאת אבא שבשמים קרוב אליך..."

היא החליטה לנסות, פעם שמעה על כך שאנשים מדברים עם השם כמו עם החבר הכי טוב, במילים פשוטות בלי גינונים והתנצלויות...

אבל איך? לדבר ממש? ככה?

הגולה שעמדה לה בגרון הכריעה את תחושת הבושה.

היא נשמה נשימה עמוקה ולחשה "אבא" ליבה החסיר פעימה.

"אבא--" קצת יותר בקול, רך מתחנן "אתה בכלל שומע???"

היה רגע של שקט, היא קצת הרגישה מטופשת.

ואז היא שמעה את כל היקום עונה לה "כן!"
אוהב. מתנגן. כן לא ברור, לא מושמע כן בתוך הנשמה.

ואז עלו הדמעות והתגלו הכוכבים וחיבקו וחייכו ובכו איתה...

***

בוקר.
משהו חם לה בתוך הלב. כמו סוד שאף אחד לא יודע עליו.
והוא לא מעיק לא כבד. להפך הוא מקל ומאיר ומלא באהבה.

אילו שמכירים אותה ציינו שיש לה ניצוץ בעיניים. ואמא אמרה לה שהחיוך שלה מסגיר שמשהו מיוחד קרה לאחרונה...

כן, היא מחייכת לעצמה כשהיא משתקפת על חלון הראווה, צועדת לאיטה ברחוב המואר, משהו חדש מתחיל מכאן.

ברוכה הבאה ילדה.

מחשבות מדברות לה בראש: נולדתי בזרועותייך אבל אף פעם לא ידעתי שאני יכולה לדבר איתך,
הכרתי אותך מיום היוולדי אבל אף פעם לא חשתי אותך קרוב כל כך כמו אתמול,
התחברתי אלייך דרך הסידור ולא שמעתי אותך מדבר לי בתוך הלב...

הברסלבים קוראים לזה התבודדות, אבל זו רק הכותרת, כותרת לכל התהליך הזה שיהודי עובר כשהוא פתאום מגלה את השם יתברך.
במקום הכי רחוק, בשעה הכי קשה, הוא מרים עיניים ומוציא מילה, וכל פמליה של מעלה זזים לכבודה.
ואפילו השטן לא יכול לקטרג כי הוא לא מוכן אליה בשום תחנה...
והיא מחוללת פלאות, ועושה ניסים, והשם עוזב את הגזרות שהיה עסוק בהם והולך לשמוע את המילה הקטנה שהבת שלו אי שם בגלות שלחה לו.
והוא מתענג עליה ומחכה בציפייה לעוד מילה ועוד אחת ומבטל את הגזירות בזכותה...

רק אחרי שמרגישים כל כך לבד, כל כך בדד אז הניצוץ הזה נדלק לו עמוק בלב, ואז גם כשטוב, ושמח הוא כבר דולק בכל רגע...

***

לילה, והיא שוב שוקעת בפוך המלטף, כ"כ מאוחר, החדר חשוך, שקט. רדום כמו הרגשות שבליבה.

"אבאלה" היא לוחשת מהססת, "אבא" שותקת, נאנחת
"אז אם אמרנו שאתה שומע אז רק תדע שרק אתה, רק אתה מבין אותי באמת!
וכמה שכולם ואפילו כבר אני מאמינה לכל אלה שאומרים שהכאבים שלי קטנים וקטנוניים רק אתה יודע שזה לא והכי לא ובכלל בכלל לא!"

היא הרגישה את הלב שלה בוכה מבפנים, צף ועולה, מציף וגואה מתפרץ דרך העיניים שוטף את הפנים, צמרמורת ניגנה על מיתרי ליבה הדומעים.

"תאהב אותי אבא! תאהב רק אותי תחבק אותי, תפצה אותי, תנגב את דמעותיי, תמלא בי את החסר הזה.
תגיד לי שאני שווה, תרגיע אותי שהכול ייגמר, שאני בסוף אגדל ואהיה חיוך אחד ענק בכל ישותי...

אבא, תנשום בשבילי את כל הנשימות שקשה לי לנשום שהכול שרוף ואפוף עשן.

תמיס את הגולה בגרון שעולה לי תמיד ברגע הכי לא נכון ובשעה הכי קשה.

תאהב אותי, אבא'לה,... תעזור לי, תרחם עלי, אין לי מלבדך כלום!

אני בלעדייך כלום, אנא אבא! תן לי להרגיש אהובה, תאיר לי את הדרך, תדליק בי את הנשמה.."

"ת..א..ה..ב.." עניה החלו להיעצם "א...ו...ת...י" החלום החל לעטוף אותה, שואב אותה אליו "אבא אהוב שלי..." ונרדמה.

***

היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים צהובים שעפים באביב הפתוח.

היא דילגה על השביל והשיער שלה עף לצדדים לפי קצב הרוח..

הים ממול, ענק, מכיל, והשמש מחממת, עוטפת איזה יום יפה...

ואז היא ראתה אותה, קצת מרחוק, מול הים, דומה כ"כ, גדולה כ"כ, ונראת בדיוק כמו האבן ההיא שהזכירה לה רגעים רטובים מלאים קור ודמעות.
היא רצה אליה אל נקודת התורפה, אל הרגשת החום.
האבן הייתה חמה, נעימה ומלטפת, בעדינות התיישבה עליה, הגב לעולם היא מול הים, מעליה שמים ורוח ושיער שעף לאחור ושמש ו...

"דברי איתי" היא שמעה את הלחישה האהובה נושבת לה בעורף. מצמררת, שואבת, כ"כ מתגעגעת.

"דברי ילדה שלי, אני שומע, ספרי לי את הכול, אני כ"כ רוצה שנדבר "

והיא דיברה, וסיפרה לו שככה היא אוהבת את העולם בטבע שלו בפשוט באמיתי.

סיפרה לו שזה החלום שלה, בית כפרי עם גג אדום נדנדה בחצר וחלון שמשקיף לים.

והיא דיברה איתו על כול הפעמים שהוא ישב והקשיב לה, קיבל את תפילותיה, ניגב את הדמעות.

ניגן את המילים שהיא לא הצליחה להגיד,

והוא הזכיר לה שהוא מחכה תמיד, מחכה למילה אחת, מחכה לפנייה אחת.

שאפילו "אבא תעזור לי" ממיס אותו, כל כך אוהב שפונים אליו שמשתפים אותו...

והיא הסבירה לו כמה היא אוהבת אותו, באלפי מילים. באלפי צורות. ושפות. ותנועות. ודמעות.

"כן אבא ,לא קל, לא קל בכלל, ואולי גם לא יהיה, כי ככה זה, חיים רצופים ניסיונות, עליות וירידות.
אבל איתך אבאל'ה. הכול קל. קל המשא וקלה הדרך, קל לחשוב וקל לדבר, קל לבכות וקל להכיל,
כי אתה לוקח את הקשה ומשאיר בי את הקל, כי אתה לוקח את הכבד ומשאיר לי את הקלילות, את היציבות ואת הסיבות לחייך.
איך אפשר אבא, לחיות יום אחד בלי לדבר איתך? בלי לשתף אותך?
איך אפשר אבא בלי העידוד ממך בלי האמונה שהכל לטובתי כי אתה אבא שלי ואבא אף פעם לא עושה רע לבן שלו גם כשזה לפעמים נראה אחרת...?!
אני רואה לפעמים אנשים בוכים, בוכים לחברים, איך אנשים יכולים לבכות לאחרים ולא לבכות לך? ולמה הם לא זכו להכיר לא זכו לטעום את המתיקות שבתלות בך? א ב א . . ."

סימני שאלה גדולים וילדה אחת קטנה ...

השמש שקעה ואיתה שקעו הזיכרונות המרים, הכואבים, ועם הצבעים העזים שנמרחו על השמים, היא הרגישה איך
היא רוצה לחבק את העולם, להצמיד את כולו לליבה, לעצום עיניים ולבקש מאבא, בקשה אחרונה להיום לפני ש"נפרדים" :

"עשה גם אותם אבא, את כל אלה כולם, כל מי שנמצא בעולם, עשה להם קל, קל להכיר אותך וקל לדבר איתך, כי אתה הכל ויודע הכל ולפנייך כל הסודות גלויים. אנא אבא תן להם את הזכות לטעום את הזכות להבין...

עשה גם אותם "מתבודדים"..."
​

ספוילר: את החיבור הזה כתבתי בגיל 15 מקור ההשראה שלי היה רבי נחמן מברסלב שזכיתי לגדול בדרכיו

פעם אחת נכנס אחד מבני הנעורים הקטנים אל רבי נחמן זצ"ל ושאל אותו: "רבי איך מתבודדים?" ולימד אותו רבינו לומר לפני השם יתברך: "רבונו של עולם רחם עלי וכו', כי הייתכן שיעברו ימי בהבל שכזה, וכי בשביל כך נוצרתי?"
(חיי מוהר"ן סימן רלט')
אחר כך שמעו איך שרבינו בעצמו מתבודד עמו יתברך באותו נוסח שלימד את הקטן, כי אצל רבי נחמן היה כל העניין של תפילה והתבודדות דבר יסודי, ובפירוש גילה שאי אפשר להיות איש כשר בלי התבודדות, ואמר, בוודאי יש אנשים כשרים, אבל בלי התבודדות הם נקראים אצלי "פלייטס" היינו מבוהלים ומבולבלים (שיחות הר"ן סימן רכח').

וכן סיפר על עצמו שלא הגיע למדרגתו, אלא על ידי שדיבר הרבה אל הקדוש ברוך הוא, בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות כלל, אלא כמו "פראסטיק", היינו אדם פשוט, והירבה לדבר עמו יתברך, וכן סיפר אשר הרבה צדיקים גדולים לא זכו להגיע אל מדרגתם כי אם על ידי התבודדות, וככל שאדם עושה את עצמו יותר פשוט, ומתבודד אליו יתברך, מעלתו גדולה מאוד (חיי מוהר"ן סימן תקפז').

 

[אוראל סולטן]

וואו.
צמרמורות.
נעתקו המילים ונסתמו המחשבות. דמעה גם זלגה לה בינתיים.
מדהים.

אפילו קר מאוד

חסר פסיק.

, על אבן רטובה די גדולה

התחביר לא החליק לי כ"כ...

 

[הספרן]

כשהמילים זועקות אין צורך בכתב מודגש.

 

[הודיה בושארי- ציירת]

וואו.
צמרמורות.
נעתקו המילים ונסתמו המחשבות. דמעה גם זלגה לה בינתיים.
מדהים.


חסר פסיק.

התחביר לא החליק לי כ"כ...

תודה רבה! תיקנתי.

כשהמילים זועקות אין צורך בכתב מודגש.

קיבלתי ושיניתי.
תודה רבה!

 

[hadassah m]

וואו אין לי מילים
מחזק מאוד!
תודה לך.....

 

[צביה ר.]

בגיל 15?? וואו. מיוחד.
מלא ברגש ובאהבת השם, מחבר מאד.

לטעמי קצת ארוך מידי.

 

[הודיה בושארי- ציירת]

וואו אין לי מילים
מחזק מאוד!
תודה לך.....

מתרגשת לשמוע...

בגיל 15?? וואו. מיוחד.
מלא ברגש ובאהבת השם, מחבר מאד.

לטעמי קצת ארוך מידי.

תודה צביה,
האמת לא נגעתי בו... השארתי אותו כמו שכתבתי אז,
לא זוכרת אפילו למה כתבתי ועל מה..
רק זוכרת שהייתי מתבודדת כל ערב בפנימיה שבה למדתי...
העלתי אותו כדי לתת חיזוק וחיבור

 

[אני לא כלום]

נגעת לי עמוק בפנים
הלוואי ונזכה כולנו!