מידע שימושי פורים תשפ"א בבית החולים ומה הקשר לי' ניסן?

[שעת סיפור]

קיבלתי ממכרה, וקיבלתי אישור להעביר:
פורים תשפ"א בבית החולים ומה הקשר לי' ניסן?

/ י. בת ישראל

דלקות ראות קשה, בעלי בבית החולים, מונשם, מדדים מפחידים, מראה מוזר וחלוש במיוחד למי שמכיר את חריצותו וגבורתו, בבוקר יום הפורים יום שישי השעה 9:30, מחכים לבדיקה חשובה, אבל עוד לא, "חכו בסבלנות" אומרת האחות כשאני באה לברר מתי תורנו, כל "החברים" האחרים במחלקה מורדים כבר וגם חוזרים, נמים בנחת, אנחנו עוד במתח, לא מזמינים עדיין קריאת מגילה כי אפשר לקטוע כשיגיע הרגע, לא נכנסים להתרחץ כי כשיגיע הרגע זה מיידי, לא מתחילים לאכול סעודת פורים כי אנחנו במתח, בעלי לא נרדם כי בכל רגע יכולים לבוא אליו, אני לא זזה מהמחלקה לחפש דמות לתת לה את משלוחי המנות שהוכנו בבוקר השכם, לפחות מתנות לאביונים קיימנו כבר באשראי...גם בירורים וסידורים לשבת אי אפשר לעשות כי פה במחלקה לא יודעים כלום בנידון ולצאת לא שייך.

10, "חכו בסבלנות, חילופי משמרות במחלקה ההיא", אומר איזה אח בכיר.

נחכה.

לפחות ילדינו בחברה טובה עם דודים וסבים שמפנקים אותם, כך הדאגה הזו סרה מאיתנו, הד"שים החמודים שלהם מלבבים אותנו ואנחנו מחכים לחגוג את החג שלנו.

11:30, "בשתיים עשרה המחלקה ההיא מסיימת פעילות זה עובר למחלקה אחרת, עכשיו יש שם עומס תצטרכו לחכות". מסביר הלה, הוא נראה עם רצון טוב, אבל משהו עובר בין צוות האחים והאחיות שיושבים בעמדה שם. מין אדישות מכוונת אולי? אבל למה לי לחשוד? סתם פראנויה של מיעוטים.

12:30 "למה לא הגעת קודם? עכשיו יש במחלקה האחרת חילופי משמרות. אין ברירה, תאלצו להתאזר בסבלנות". אהה סבלנות. אתם תספרו לי מה זה?

13:00 "עוד לא סיימו" מסביר האח והאפילו מרים לשם טלפון, "אין מענה" הוא מבשר לי במין שמחה לאיד. חיוך ליברמני כזה. ואם אין מענה אין לו גישה לדבר עם מישהו, לזרז? בשביל מה הוא אחראי כאן?

14:00 "זה יכול להיות גם בשלוש, בארבע, בחמש, בשש, צריך סבלנות."

אני אוספת את ההסברים של קודם לתחנונים, השבת כבר מתקרבת החולה חלוש. אם אפשר לעשות את הבדיקה לפני שבת אין סיבה לדחות.

האח אדיב ומבין עניין "אם זה יהיה אחרי כניסת שבת נשאל את הרופא האם זה פיקוח נפש, או שאפשר לדחות לאחריה". תודה באמת! למה להגיע לשם? הבדיקה הזו חשובה מאוד ואין סיבה לדחות אותה בימיים סתם, מ-9 בבוקר אני מדברת איתם. 11 חולים מהמחלקה כבר ביצעו את הבדיקה ודומותיה עד 10.

מתחזקת בה', הניסיון ממנו זה באהבה, רוצה לראות אותנו מתפקדים כרצונו גם במצב הזה.

ושוב ושוב, והרטט בין אנשי הצוות, החיוך הסודי שלהם, כמו מין לחיצות ידיים מתחת השלחן, רק וירטואליות, אני רגישה מאוד ולא יכולה לפספס את התחושה הזו.

נזכרת בכל הנזיפות הקשוחות והאישיות לסדר את המסכה ולעמוד מול הדלפק מעבר למחיצה כשחולים חילוניים וקרוביהם נכנסים מהצד הישר לתוך העמדה של הצוות. ואני מחלימה.

מבינה שיש פה משהו אבל לא יודעת מה לעשות כנגדו.

שומרי תורה ומצוות יחידים במחלקה, בין יהודים שלא מבינים מה זה פורים, כובע של פיראט וקשת של דבורה שענדו כמה מהאחיות וממלווים אמורים להצהיל את כולנו. אבל לא!

ה' אתה רוצה מאיתנו שמחת פורים גם בסיטואציה הזו. אז נכון שהיא לא מלווה בכל המסביב הרגיל והאהוב, המרנין והמלהיב, אבל לפחות ה' איתנו ויש לנו אותו ואת החג הזה שמשמח.

נזכרת ביום בו הגענו למחלקה הפנימית לפני שהגענו למחלקה הייעודית, במשך 4 שעות ניסתי להתחנן ולהסביר שיגשו לראות את בעלי מעבר לקבלה בסיסית, מצבו מסוכן והוא עלול להחמיר, האדישות קידמה את פני בקור. רק התקף של הורדת מדדים הוביל לשינוי היחס באופן חד, טיפול מוגבר ושמירה הדוקה, וגם...אזכור של הרב פירר שמבקש לדעת נתונים דרך אחד ממקורביו הקשור אלינו.

אבל זה לא אנחנו, אנשים צנועים, הולכים בדרך ישרה, לא מבקשים עקיפות ולא קיצורי דרך על חשבון אחרים, רק לקבל מה שמגיע לנו, כמו כולם. לא אוהבים לפנות לעסקנים ולא למתאמי קהילה, סדרו לנו מה שמגיע בדרך הנורמלית.

אבל... האם אנחנו כמו כולם? נראה שכבר מזמן לא, כולם כבר טופלו, כולם כבר נחים, רק אנחנו אוכלים סעודת חג בלחץ עם דמעות של חשש מחילול שבת. עונים "למקריא": "האם אתה תוכל יותר מאוחר? ונעדכן אותך". מנסים להכניס אווירת חג במצב החולין הזה. מנסים לתכנן את המצוות הבאות מתוך חוסר ודאות למה שיעשה בדקות הבאות. חוששים שנפסיד משהו שלא יסתדר. ומצד שני כל ישראל כל כך עמוסים ביום הזה. איך נעכב אותו סתם?

נזכרת בטיפול רפואי שגרתי שעברתי איך סחבת של מקרים דחופים גרמה לכך שאני מתייבשת ומאבדת אנרגיה במיטתי והרופאים כל הזמן מורצים לאחרים, בשלב מסוים התקשרה אימי לאחד מעוזריו של הרב ליצמן, שהתקשר למחלקה בלי להכירנו, ותוך כמה דקות הגיעה רופאה בכירה, היה זה ברגע האחרון הנכון... אפילו תודה לא אמרנו לו, וגם לא שלחנו מכתב לעיתון, בטח הוא עוזר לעשרות אלפים כמונו, חשבנו.

האם זה מה שצריך לעשות עכשיו?

3:30 מתקשרת בהיסוס לאחד העסקנים, משאירה הודעה בביפר, בטח יחזור ביום ראשון.

3:35 טלפון עם קול מבוגר: "הלו?"

"מי זה?" אני מהססת. האם הבנתי נכון? הוא נוקב בשמו ואני שופכת את סיפור המעשה, מבולבלת. הוא מסנגר עליהם שהעומס בגלל הקורונה, ואין קשר ליחס לחרדים, מודה ומתוודה שהתקשתי לקבל, כך או כך הוא מבטיח ליצור איתם קשר.

בנתיים נכנסת אחות רחמניה, חדשה במחלקה. איננו ידועים עד לרגע זה האם היתה היא בשליחותו הישירה או תוצר ההשתדלות, היא מצליחה לזרז מעט את הענינים, תבורך בכל הברכות. לכל החולים התיחסה באיכפתיות אמיתית והמשיכה לסייע לנו בהשגת כורסה נפתחת ועוד בלי שביקשנו אפילו.

כמה דקות אחרי השיחה העסק מתחיל מרוץ.

אנחנו מורדים במהירות לבדיקה, רק מגיעים לשם יוצאים לקראתנו, מסיימים וכבר בא לקראתנו מוביל להחזיר אותנו, עוד אחד על שמנו פוגש אותנו בדרך.

החבר בעל מקריא שכבר הוזמן מהעיר על ספק מחכה לנו בחדר ומתחיל להקריא בקצב של עשרת בני המן את כל המגילה.

באמצע הקריאה נכנס רופא האחראי על המחלקה עם מזרק גדול, אנו מבינים את תוצאות הבדיקה שנחוץ להוסיף אנטיביוטיקה. הוא מחכה כ-15 דקות! בפתח החדר, מלמל שצריך לתת לפני שבת ולא עוזב עד שהקריאה מסתיימת. המבט שלו כל כך זר. הוא קצר רוח, אבל לא מעז להעלם, גם לא לעצור את הקריאה, אכן, סוף סוף, הנה הסבלנות המדוברת. נראה הוראה מגבוה גבוה. לא זכינו עד כה ליחס כזה. בקושי הצצה קיבלנו היום.

הקריאה מסתיימת בעלי מביא בחופזה את המשלוח שלו לידידו שרץ לרכב.

אני חוטפת את שלי ורצה להדליק נרות במיון מרכזי, תוחבת אותו לידיה של אישה מזדמנת ששמחה מאוד מהבחירה בה.

מדליקה בדמעות רותחות, מתפללת לכל הטוב, ומודה לה' גם על הדמעות שמגיעות אלי בימים הגדולים האלה, עם כבר לבכות לפחות בהדלקת נרות. מבקשת על החלמה ועל כל הטובות, שכל היהודים יחזרו לה' ונזכה לגאולה בקרוב. בוכה.

בוכה אח"כ שוב כשאני מהלכת קילומטרים ומגלה שהמחלקה שלנו סגורה ואין בה שום דלת מותאמת לשבת, הנה הבהילות של היום הזה התנקמה בנו. חוששת שבעלי לבד במצבו המורכב ואין מי שיעזור לו, אין מי שאכפת לו. שבת היום, אסור להתעצב. ה' איתו ואיתי. הכל ממנו במתיקות ואהבה. בסוף מוצאת מבוך מסדרונות מפותל לחדור דרכו, ומגלה שב"ה בעלי נינוח ולא סובל. הוא מחכה לי ואנו מתחילים סעודה, אחרי החלה בא לביטוי מאמץ היום, הוא מרגיש כמה נחלש ולא מסוגל לאכול עוד. אני קצת מאוכזבת. מסתירה כמובן.

ואז נכנס חבר מבית הכנסת ששמע שהוא כאן, הוא מלוה קרובת משפחה במחלקה אחרת.

ומה המשפט הראשון שבעלי אומר לו? "תגיד איתי "ויכולו"" התרגשתי.

שני יהודים אומרים בתוך החולין הזה:

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם...ויברך אותו"

הם משוחחים ואני מאזינה מעבר לוילון, חיזוקים, עידכונים, התעניינות כמובן. וגם קורות היום.

"ככה זה היום" אומר החבר, מנוסה לצערנו, "הכל הולך עם עסקנים. זה הדרך לקבל לפעמים אפילו דברים בסיסים, אני לא מתכוון לאקסטרות. אם היהדות החרדית חזקה, הם מתייחסים יותר לעסקנים, אחרי הקורונה משהו בתפיסה של בתי החולים ואולי לא רק בהם. השתנה ביחס ליהדות החרדית, ביחד עם ההסתה העצומה זה מה שקרה. לפעמים זה רוח המפקד ולפעמים רוח השטח, אבל לך כחולה אין מה לעשות לבד מלקבל כח מלמעלה".

בהמלצתו, מלומדי ניסיון בעצמנו, פנינו אכן לעסקנים בעוד כמה פעמים שראינו שהעניינים יגעים, לא חיכינו כבר לרגע שכמעט אחרון.

לא, לא הפכנו לאנשים שמבקשים כל דבר, לפעמים בחרנו לותר על רצונות ונוחות.

אבל כה רבה הכרת הטוב שלנו לעסקנים שגם אם יש טענות ואולי לא תמיד השיגו הכל- הם סייעו לנו לאורך הדרך בצמתים חשובים, והם ניסו, והנוכחות וההתענינות שלהם גרמה להתעניינות בנו.

מנהל המחלקה התעניין כל הזמן מה אומר הרב שלנו על מצבנו, לא בעצם לא כל הזמן. מהרגע שעסקנים פנו אליו. עד אז לא ממש הכרנו אותו מעבר להצצה חטופה.

הוא סיפר, מנהל המחלקה, ששמע על הרב שלנו, אדם מבוגר, שאוחז ראש, מתמצא בעולם ובנעשה, ומקדיש חלק ניכר מזמנו לצרכי הציבור ולא לעצמו ולמצבו כמו שמצופה מאדם בגילו.

כמעט חודש אחרי:

י' בניסן, בעלי שה' ישלח לו החלמה מהירה ונזכה שיחזור לאיתנו, וגם אני, נצא להצביע.
לא, לא נעשה את זה בגלל העסקנים.

ולא בגלל שהרב שלנו מתמצא למרות גילו.

בגלל שהוא אמר וזה מספיק, האם הוא מרוצה מהעסקנים? אינני יודעת.

אני יודעת שהוא בחר לומר להצביע להם,

ואנחנו בוחרים ללכת בדרכו,

כמו שהכוונתו מנווטת אותנו בעבודת ה' של הבית.

כמו שהכוונתו מנווטת אותנו בכלכלת הבית

כמו שהכוונתו מנווטת אותנו ברפואת בני הבית.

גם בבחירות אנחנו נשמעים לקריאתו.

הולכים להצביע גם כשיש תרעומת על עסקנים,

ציפינו מהם ליותר.

במיוחד בקורונה.

עדין יש שאלות שנותרו בלתי פתורות,

עדין יש נושאים שצריך לטפל בהם.

אבל אנחנו הולכים כי הרב שלנו ורוב גדולי הדור הורו להשתתף בבחירות,

לכן נהיה שם, נשלשל לקלפי את הפתק של יראי ה',

נקדש את השם בעצם הכנסתו,

ונייחל לסיעתא דשמיא בהמשך.

והעסקנים הם בכלל לא הסיפור,

מגיע להם?

לא יודעת

בעצם,

מסתבר שכן.

מה זה כמה ג'ובים, ציפיות, רכבים והטבות לעומת הטובות שהרווחתי בגללם?

 

[קול-התור]

מרגש
מאלף
ומשכנע!