שיתוף - לביקורת פרולוג

  • הוסף לסימניות
  • #1
משתפת כאן שני (ע"פ הנוהל של שני פרקים לסיפור בהמשכים) קטעים מקדימים לסיפור שכתבתי לאתגר "ופרצו חומות מגדלי". כתבתי קודם את הקטע השלישי עבור האתגר, ואז רציתי לתת קצת רקע לדמות, ולספר גם על כשלונות שהיו לגיבורה, לא רק את ההצלחה שתיארתי. מובן שהקטע השלישי יכול לעמוד בפני עצמו, אבל אולי הרקע מוסיף. השאלה שלי היא אם יש צורך בקטעים המקדימים, או אולי הם בגדר 'כל המוסיף גורע'?
וכמובן כל ביקורת נוספת תתקבל בברכה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יהודית בכיתה ד'.

"...מחר בעזרת השם נמשיך את פרק ג'. למדתן יפה מאוד היום, כל הכבוד. שיהיה לכן יום טוב." המורה יצאה מהכיתה, ובנות הכיתה לקחו את ילקוטיהן ויצאו, מפטפטות ביניהן.
אני, לעומת זאת, נשארתי במקומי. סידרתי את הטושים החדשים שלי לפי צבעי הקשת, קמתי לפח לחדד את העפרונות, אחר הנחתי אותם בתוך הקלמר לפי אורך, וניקיתי את המחק בעזרת דף ריק מאמצע מחברת תורה. הכנסתי את הקלמר לתיק. ערמתי את המחברות; לקח לי קצת זמן כי ממחברת טבע צץ שכפול לא מספיק מדוייק והייתי צריכה לסדר אותו, מה שאומר להוציא שוב את הקלמר, להפר את הסדר של הצבעים והעפרונות ולארגן שוב.
אחרי שהכל היה מושלם, כיתפתי את ילקוטי ויצאתי מהכיתה. במסדרון נתקלתי במנהלת שיצאה מכיתה ח', שמשום מה שוכנת ליד הכיתה שלנו, כיתה ד'.
"יהודית!" קראה בהפתעה, ואחר כך הנמיכה את קולה, אולי ראתה שנבהלתי. "למה לא הלכת הביתה? את מחכה למישהו?"
פערתי מולה עיניים הלומות. היא באמת מתכוונת שאענה לה? המנהלת הכבודה שלא החלפתי איתה מילה מהיום שעליתי לכיתה א'?
"יהודית? הכל בסדר?" היא שאלה שוב.
אני חייבת לענות לה. היא תחשוב שאני מתעלמת ממנה, שאני מנסה להתחצף. היא לא תבין שהמילים לא יוצאות לי מהפה כשמבוגרים מדברים איתי. היא לא תבין, כי אני לא יכולה להסביר לה. הזזתי את הרגל שלי טיפה כדי שתעמוד בדיוק על הרווח בין המרצפות, והסתכלתי עליה בתחינה. שתבין, שלא תלחץ עליי, שתלך כבר.
"טוב… אני ממהרת לפגישה עכשיו, אבל אם יש משהו שמפריע לך ואת רוצה לשתף אותי, את מוזמנת לבוא למשרד שלי מחר בהפסקה. אני אשמח לדבר איתך." המנהלת הבזיקה לי חיוך והלכה לה.
כמעט התעלפתי במקום. לגשת. למשרד. של המנהלת. אפילו המילים האלו גורמות לי לבחילה. הסתכלתי על הרצפה, מקווה שהמנהלת לא תחזור ותמשיך לחקור אותי. אולי היא תחזור ותזמין אותי למשרד שלה עכשיו?? התחלתי ללכת מהר, מצמידה את עיניי לרצפה, שלא אפגוש עוד מורות בדרך.
אני לא אוהבת את המרצפות האלה, חלקן קטנות וחלקן גדולות, ואי אפשר ללכת פסיעה אחת בכל אחת. התחלתי ללכת פסיעה, שתי פסיעות, פסיעה, שתי פסיעות… אבל אז הגעתי לרחוב ושם הריבועים היו מדוייקים. הייתי צריכה לשמוח, אבל זה הפר את המתכונת ממקודם, אז לא שמחתי.
הייתי כל כך מרוכזת בהליכה, שלא שמתי לב שהגעתי הביתה, עד ששמעתי את קולה של אמא. "יהודית, מה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור הביתה? אני צריכה שתעזרי לי להכין את העוגה לבר מצווה של יוסי." יוסי, בנה השני של דודה רבקה, שאמא כל כך קשורה אליה. לא פלא שהיא משקיעה כל כך ועוזרת לה לאפות לכבוד האירוע. "את יכולה לצאת למכולת להביא תבנית ביצים? השתמשתי באחרונות בשביל הבלינצ'עס, ומרים עדיין לא חזרה מהסמינר."
הפה שלי נפתח ונסגר, נפתח ונסגר, ולא ידעתי מה לענות. מה קורה לראש שלי? למה הכל נהיה שחור פתאום??
"נו, ילדה, תתקדמי, את מעכבת את כל התור!"
"מה?? מה את שואלת?? דברי יותר בקול, אני לא שומע!!"
"לא, אי אפשר שיחה, אני ממהרת. תבקשי ממישהו אחר, מה הבעיה? למה את בורחת?"

---
"דיייי!!!" צרחתי, וכיסיתי את האוזניים מהר. לא לשמוע, רק לא לשמוע.
"יהודית?" אמא מיהרה אלי. "מה קרה, למה את צועקת?"
"אני לא רוצה ללכת למכולת!" אמרתי. לא בכיתי, אני גדולה. רק עצמתי את העיניים חזק חזק. לא לראות את התמונות שרצות לי בראש, רק לא לראות.
"אז אל תלכי. אני לא מבינה למה את כל כך נבהלת." אמא הפטירה. "אז תלכי להלוות משטרן, אני צריכה רק ארבע ביצים. אם אין לשטרן, תבקשי מבן-חיים."
"למה אחותכם לא מדברת, היא אילמת?"
"כן, תבואו לבית שלנו. אבל יהודית לא באה, נכון? היא אף פעם לא משחקת איתנו. בטח היא לא יודעת לשחק…"

"לאאאאא!!!" מה קורה לי היום? שוב אני צועקת, אמא תכעס. אבל לא הצלחתי להוציא את הקולות האלה מהראש.
"יהודית, הכל בסדר? קרה משהו בבית הספר היום?" אמא לא הייתה כל כך מרוכזת, אבל כן שמה לב שאני מתנהגת מוזר. כאילו שהיה אפשר לא לשים לב.
"לא. לא קרה כלום. אני רק רוצה ללכת לחדר, טוב?" אמרתי, כי זה מה שרציתי להגיד, ולא נשאר לי כוח להמציא תירוצים. אני חייבת לגרש את הקולות האלה שצורחים לי בתוך הראש.
---
"יהודיתי, את רוצה לבוא לבר מצווה או להישאר בבית?"
"אבא?" הרמתי את הראש מהכרית בהפתעה.
"כן," שמעתי את הקול שלו מחייך. "באתי הביתה מוקדם כדי להתארגן לבר מצווה, ואמא אמרה לי שהלכת לחדר. את רוצה לספר לי מה קרה?" הוא התיישב על קצה המיטה שלי.
"סתם... שום דבר... כלום…" לחשתי. העיניים שלי שרפו מתוך העומק של הכרית, והתלבטתי אם לספר לאבא. אולי גם הוא עסוק, כמו אמא, ואז סתם חבל להגיד הכל.
"אני רוצה לשמוע. אני לא ממהר לשום מקום, מרים כבר חזרה והיא עוזרת לאמא. אני פה רק בשבילך."
כל כך רציתי לספר לאבא, להסביר לו למה צעקתי במטבח ומה ראיתי בראש כשאמא ביקשה ממני ללכת למכולת ולשכנים. אבל לא הצלחתי להסביר את עצמי. המילים פשוט לא יצאו. במקום זה יצא סלט של הברות שלא הרכיבו שום מילה. הורדתי את העיניים, מבולבלת.
"את רוצה לחשוב קצת, להסביר לעצמך, ואז להגיד לי? אולי יהיה לך יותר קל?" אבא שאל.
הנהנתי. "תודה, אבא."
"בינתיים, את רוצה לבוא לבר מצווה?"
"רוצה? אני לא חייבת?" שאלתי, מופתעת.
"את לא חייבת לבוא אם קשה לך. אני זוכר שבבר מצווה של מרדכי… זאת אומרת…" אבא הסתכל עליי במבט מוזר. "היה לך קשה." הוא אמר לבסוף.
מוסיקה רועשת המון המון אנשים מדברים צועקים מנסים להישמע מעל התופים של הקלידן בנות הדודות משחקות תופסת קוראות לי לבוא אמא מדברת עם דודות מבוגרות ששואלות אותי איך קוראים לי אני לא עונה להן אמא דוחקת בי אני בורחת החוצה מנסה לקרוא לאבא מעזרת הגברים מחכה בחוץ חוזרים הביתה מתחבאת במיטה ולא מקשיבה לאבא ולאמא ששואלים אותי מה קרה ולמה כל כך קשה לי…
הפעם הצלחתי להתגבר על הזכרונות. "נכון, היה לי קשה. אני לא רוצה ללכת לבר מצווה."
חשבתי על אחיי שיחזרו מהאירוע מרוחים בקרם שוקולד וקצפת טעימים מהעוגה של אמא. שיספרו על בני הדודים שהם פגשו, על הצילומים, על השמחה שהייתה שם. איך הייתי רוצה להיות כמוהם, לרצות ללכת, ולשמוח גם שם, ולא להתחרט. אבל מה אני אעשה שרק המחשבה על אירוע כזה גורמת לנשימתי להיות מהירה כמו האופניים החדשים של השכנים? אני לא יכולה. פשוט לא יכולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יהודית בכיתה ט'.

"אז היום תשאלנה את האבות שלכן, ובשיעור הבא נשמע את התשובות. ותודה לאיילת על השאלה הנפלאה."
סוף היום. יצאתי מהכיתה. לא הצטרפתי לקבוצה של שיכון ד', אבל זה לא היה חריג. תמיד הבנות שגרות בשכנות זו לזו הולכות ביחד, אבל אני מעדיפה לעשות את הדרך לבד. לחשוב, ולא להיות מוכרחת להגיד את אותן המחשבות בקול לעשר בנות אחרות. אבל שמחתי, כי לא נמנעתי מלהצטרף אליהן כי אני חייבת להיות לבד, אלא כי אני בוחרת. אני רוצה. נזכרתי באישה שפגשתי אחרי שסיפרתי לאבא הכל ביום הבר מצווה של יוסי. היא הסבירה לי שאם אני לא דורכת על הרווחים בין המרצפות, או דורכת חזק על רגל ימין וחלש על רגל שמאל כי אני חייבת, זה לא טוב. אם היחס הזה מפריע לאיכות החיים שלי, ומבזבז מידי הרבה זמן, אני צריכה לטפל בו. אבל אם אני בוחרת לעשות ככה, ושום דבר לא מכריח אותי, זה בסדר גמור לסדר את הטושים לפי גוונים לפני שאני מחזירה אותם לקלמר**. כשהייתי בכיתה ד', לא לגמרי הבנתי את דבריה, אבל אבא ואמא עזרו לי לקחת את זה לחיי המעשיים גם בלי להבין את כל המילים הפסיכולוגיות. ועכשיו, ככל שאני גדלה, הבעיות מתגמדות, ואני גם מבינה יותר את ההסברים של האישה ומיישמת אותם.
אז זהו, צעדתי לבד הביתה, חושבת על השאלה של איילת. המורה אמרה לשאול את האבות שלנו, ואבא שלי בטוח ידע את התשובה. אבל אני אצטרך לחכות לערב.
הגיע הערב, ואבא נכנס הביתה. כמעט עטתי עליו עם השאלה, אבל התאפקתי עד שאכל ודיבר עם אמא קצת, ואז שאלתי.
"פששש... זאת שאלה יפה מאוד, המורה שלכן ביקשה שתשאלנה בבית?" חקר בהתפעלות.
"כן, ילדה אחת שאלה בשיעור והמורה לא ידעה, אז היא ביקשה שנשאל בבית. אני רוצה להביא את התשובה מחר, שהמורה תראה שאני יודעת." תחילת כיתה ט', כולן מנסות לתפוס מקום בדינמיקה הכיתתית, ואני רוצה לעשות רושם טוב על המורה.
"אממ... בואו נראה." אבא ניגש לארון הספרים והוציא כמה ספרים עבי כרס. "יש לי חברותא עוד חצי שעה, אם אני לא אמצא עד אז, אני יכול גם לשאול אותו."
"תודה, אבא." חייכתי.
כעבור עשרים דקות, היה בידי דף מלא בכתב ידו המסודר של אבא. "אני חושב שזו התשובה. תקראי את זה ותראי אם את צריכה שאני אסביר לך משהו."
קראתי את התשובה, הכל היה ברור ומובן, הרגשתי שאני יכולה גם להעביר את זה לאחרים.
---
"אני רוצה להגיד לכן שאני מאוד מרוצה מהכיתה שלכן." המורה פתחה כשנכנסה לכיתתינו בבוקר למחרת. "כמה בנות ניגשו אלי בהפסקה ושאלו מתי נשתף בתשובות לשאלה מאתמול. אני שמחה שזכרתן את השאלה והתאמצתן לחפש תשובה, ואני עוד יותר שמחה שאתן רוצות לשתף אותנו. אז למרות שיש לנו שיעור תורה רק מחר, אני מסכימה באופן חד פעמי שנחליף את השיעורים, ונלמד עכשיו תורה במקום היסטוריה."
חברותיי לכיתה הגיבו בלחישות נרגשות לשמע ההודעה. אחדות העזו ללחוש "יש" מלא ציפייה. אני רכנתי אל תיקי, והוצאתי את הדף המקופל שעליו רשומה הייתה התשובה.
"מי רוצה להתחיל?" המורה שאלה, סוקרת את בנות הכיתה.
כעשר בנות הצביעו במהירות, ועוד כמה הרימו אצבען אחרי מחשבה קלה.
העיניים שלי רפרפו במהירות על פני בנות הכיתה. להצביע? לא להצביע? כל כך רצית אתמול להקריא את התשובה, את לא זוכרת? כן, אבל עכשיו... האצבע שלי לא מצליחה להתרומם. לאט לאט, בכוח שלא ידעתי מאיפה שאבתי אותו, הרמתי את האצבע הרועדת. כן, אני רוצה לשתף את הכיתה בתשובה היפה שאבא כתב לי. אני רוצה!
המורה עברה על פני התורים, ויצרה איתי קשר עין. השפלתי עיניים וחמקתי ממבטה בבהלה. בעצם אני מתחרטת, רציתי להגיד. אני כבר לא רוצה. אבל האצבע שלי, שעבדתי כל כך קשה להרימה, כבר לא הסכימה לרדת. אל תיכנעי עכשיו! עד שהצלחת, עד שהתגברת. נשארתי באותה תנוחה, מחכה במתח. שתקרא לי, שלא תקרא לי, לא ידעתי מה אני רוצה. המורה כנראה הופתעה לראות אותי מצביעה, והחליטה לעודד אותי. כן, לבנות כמוני אין סיכוי לרושם ראשוני חיובי, המורות קולטות אותי ברגע. הילדה המסכנה, חסרת הביטחון העצמי, שצריך לעודד אותה ולעזור לה. ומתוקף תפקיד זה, המורה בחרה אותי להיות הנחשונית בקריאת התשובה.
"יהודית, נשמח שתשתפי אותנו בתשובה שהבאת מהבית." המורה חייכה אלי, חיוך של גרגירי סוכר דביקיים ולא נעימים.
הסתכלתי עליה בחזרה, והורדתי את האצבע הקפואה שלי, לאט. פתחתי את הדף המקופל לרבעים. הרעש של רשרוש הדף הבעיר את אוזני. למה לוקח לך כל כך הרבה זמן, גערתי בעצמי. המורה מחכה לך. כולן מסתכלות עלייך. השורה הראשונה הטשטשה לי מול העיניים, לא הצלחתי לקרוא כלום. מצמצתי, מתחננת לעיניי שייענו לי, ויואילו בטובן לראות. פשוט לראות, מה כבר ביקשתי? המורה כחכחה בגרונה. "יהודית? הצבעת, לא? את רוצה לקרוא?"
זה לא קורה לי, זאת לא אני שיושבת במרכז הכיתה, מרגישה עשרות עיניים שורפות אותי במבטיהן. הו, ברוך השם, העיניים שלי נעתרו לי, וקראו את השורה הראשונה. פתחתי את הפה. סגרתי אותו. פתחתי שוב, בכוח. תגידי את המילים. תגידי, מה כל כך מסובך?? בנות כבר התחילו להתלחשש ביניהן, להעלות סברות מה קורה לילדה המוזרה שלומדת איתן בכיתה. ראיתי את העיניים התוהות של המורה. הן הסתכלו עליי, שרפו אותי, באש של בושה. מה עשית לעצמך, איך הכנסת את עצמך למצב הזה? ניסיון אחרון. פתחתי את הפה. "אה--הה--". חשתי שאני אדומה כמו פלפל צהוב שנצלה בשמש והפך לגמבה, כמו כבאית בוהקת בצבעה האדום, כמו... כמוני כשאני משטתה מול כל הכיתה ומחליטה לפתוח דף חדש בסמינר ולנסות לפתוח את הפה מול המורה ושלושים ושתיים הבנות שלומדות איתי בכיתה.
תקווה באה לעיניים של המורה. "מה זה? התחלת להגיד משהו, יהודית? לא שמעתי."
"ל... לא." זהו. אבדה תקוותך, אפסו סיכוייך להיות נורמלית, היום הזה ייחרט לנצח נצחים בזכרונות שלך. למה את לא מצליחה לעשות כלום? למה?

(**כמובן שיש לדון כל מקרה לגופו, ולהתייעץ עם הגורמים המקצועיים המתאימים במקרה הצורך.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #6
מקדם האשכול הוא "שיתוף - לביקורת". אשמח לקבל תיקונים, הערות או כל דבר שיכול לעזור לי לשפר את הכתיבה.
@anotherית @+shira @מנוחה כהן - אפשר בבקשה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מקדם האשכול הוא "שיתוף - לביקורת". אשמח לקבל תיקונים, הערות או כל דבר שיכול לעזור לי לשפר את הכתיבה.
@anotherית @+shira @מנוחה כהן - אפשר בבקשה?
רק כי ביקשת כך כך יפה:)
האמת שהסיפור הרגיש לי טיפה עמוס מדי. יכול להיות שזה עניין של עריכה גרפית, ויכול להיות בגלל עומס הפרטים. ההרגשה הייץה כמעט שקיבלתי דו"ח היסטורי מפורט על מי היא יהודית ואיך הגיעה עד הלום"...
אני אישית אוהבת קצת יותר נעלמים בסיפור, קצת יותר מקום לחיפוש ותהיה.
מעבר לזה הצלחת להעביר יפה מאד את העולם הרגשי שלה, את המאבק שמתחולל מאחורי כמה מילים ספורות שנאמרות (או שלא).
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
@ליאורהA הסיפור כתוב ממש טוב! מכניס לאווירה מהמקום של יהודית, וזה כיף לקרוא כאלה סיפורים זורמים!

כמה הארות קטנות..
אבל זה הפר את המתכונת ממקודם, אז לא שמחתי.
וואו.
יוסי, בנה השני של דודה רבקה, שאמא כל כך קשורה אליה. לא פלא שהיא משקיעה כל כך ועוזרת לה לאפות לכבוד האירוע.
זה נשמע מחשבה של ילדה גדולה, לא של ילדה בכיתה ד...
"יהודית?" אמא מיהרה אלי. "מה קרה, למה את צועקת?"
אולי מתאים יותר נבהלה, או בתיאור מפורט- אמא כיווצה את המצח/צימצמה עיניים....
(מיהרה- היא לידה הרי.. גם אם יהודית בפתח המטבח ואמא בעומק- הן עדיין קרובות...)

אולי גם הוא עסוק, כמו אמא, ואז סתם חבל להגיד הכל.
אוף אוף אוף. כמה עצב במשפט אחד! שאפו על ההצלחה להעביר את זה.
נכון, היה לי קשה. אני לא רוצה ללכת לבר מצווה."
קצת מוזר לי שהיא מודה בזה כל כך מהר.. אולי מתאים רק מה שמודגש?
שוב, זה נראה לי משלב שמתאים לגיל גדול יותר. כדאי לנסות לשנות ל-אחים שלי..
הם יספרו

שוב.. לנשימה שלי
האופניים החדשים של השכנים
יאייי.
היא מקנאה בהם, נכון? כי היא לא מעיזה לבקש מהשכנים סיבוב, אז במקום לרכב העיניים שלה אוכלות את האופניים.
מדהים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אבל שמחתי, כי לא נמנעתי מלהצטרף אליהן כי אני חייבת להיות לבד, אלא כי אני בוחרת. אני רוצה.
כל השינוי במשפט אחד. ממצה.
את מה שהיא אמרה, לדעתי.
חשתי שאני אדומה כמו פלפל צהוב שנצלה בשמש והפך לגמבה
מאיפה את מביאה את התיאורים? זה מדהים!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #11
תודה!!
האמת שהסיפור הרגיש לי טיפה עמוס מדי. יכול להיות שזה עניין של עריכה גרפית, ויכול להיות בגלל עומס הפרטים. ההרגשה הייץה כמעט שקיבלתי דו"ח היסטורי מפורט על מי היא יהודית ואיך הגיעה עד הלום"...
מסכימה עם זה. בדרך כלל אני לא כותבת ככה, אולי זה קרה כי ניסיתי לדחוס הרבה שינויים שעברו עליה לשני קטעים. אנסה לראות אם יש פרטים שאפשר להוריד ושלא יפגעו ברצף של הסיפור. שוב תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
תודה רבה!
זה נשמע מחשבה של ילדה גדולה, לא של ילדה בכיתה ד...
נכון... ספציפית פה זה היה רק בשביל לספר מי זה יוסי ולמה היה מקום לחשוב שהיא תהיה חייבת להשתתף באירוע, ואין חשיבות מיוחדת לניתוח של המשך המשפט. אז אני יכולה לשנות את זה.
לגבי התיקונים של המשלב הלשוני בהמשך, זה באמת נכון ואשנה. תודה.
מצטרפת.. כדאי לנסות לרווח את השורות, ולהוריד אנטרים..
בסדר.

תודה רבה על ההשקעה!
היה שווה לקרוא לכן! :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה