'פרח' ביאור המונח בשפה העברית!

  • הוסף לסימניות
  • #1
מה ביאור המילה 'פרח', עף? התאדה? (פרח לי מהראש) צמיחה ופריחה? או סתם כל דבר עולה נקרה פורח?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
בעברית דווקא?
עורבא פרח
גם במדרש מוזכר עוף הפורח באויר
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
בעזהי"ת

בדומה לכל השרשים שמתחילים בפ.ר, מהות הפריחה היא התפשטות מנקודה אחת לשטח גדול.
באמת צריך הסבר למה בלשון חז"ל קוראים לתעופה פריחה. אולי זה הגיע מתנועת פרישת כנפי הצפור, ומשם כבר הלך לכל התעופפות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נכתב ע"י חגי פאהן;n5030201:
באמת צריך הסבר למה בלשון חז"ל קוראים לתעופה פריחה. אולי זה הגיע מתנועת פרישת כנפי הצפור, ומשם כבר הלך לכל התעופפות.

אונקלוס מאתגר אותי כל פעם בשאלות מעין אלו, שאלה זו מקורה בפרשת ואתחנן (פרק ד פסוק יז): 'תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים', ותרגם אונקלוס 'דמות כל צפר גפא דפרח באויר רקיע שמיא'. אגב, בפסוק כתוב 'בשמים', ואונקלוס תרגם בשלשה מילים: 'אויר', 'רקיע', 'שמים', גם בזה יש מה להעמיק. וככלל, תרגום אונקלוס מלא באתגרים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"אוי אוי אויויוי, הדור הזה..." שפך בפני נחום קוצמן את דעותיו בפעם המאתיים חמישים ושתיים להיום, "הדור הזה וכל הספרים שלו... אני אומר לך, פעם, פעם כל הספרים היו הרבה יותר טובים..."

נחום קוצמן, או כמו שהוא ידוע בכינויו בכוילל: נחום-סכו"ם (על שם היותו אוכל המוחות הרשמי בישיבה), היה בין המתלוננים הקבועים על כל דבר שזז. החל מהזבוב הקטן ביותר שהתנחל לו בפינת חדר האוכל ועד לתליית המן הרשע ותליית כביסות על חבל.

היום הוא נפל עלי, ומכיוון שהוא יודע שאני כותב ספרים, החל לירוק עלי את הגיגיו בנושא ספרים והמסתעף.

"תראה את הילדים של היום, קוראים כל הזמן רק קומיקסים, והסופרים של היום בכלל... ה' ירחם... אוי אוי אויויוי... תראה מה דוד זירצקי היה כותב, מה שמואל ארגמן היה כותב, ואיזה אקשן ושטויות עושים לך הסופרים של היום... ממש בלגן בעיניים... אוי אוי אויויוי..."

הנהנתי בראשי לאות הסכמה, או ליתר דיוק: לאות שאינני מקשיב לדבר וחצי דבר ממה שהלז הפוחז שלמולי אומר, ואוזני קלטו רק שתי מילים ורבע מדבריו המשמימים. כנראה שנחום הבחין בכך, כי פניו השמנמנות עשו לכיווני פרצוף שואל.

"מה? אה... כן, כן..." ניערתי את ראשי מצד אל צד, כמו שמנערים יתוש קטן וחופר שמזמזם על קצה האוזן. היתוש שבקצה חדר האוכל עף ממקומו ונפל על חבלי הכביסה. אפקט היתוש, כנראה.

"ממש חבלי משיח..." צחקק נחום עצמו מבדיחתו הלכאורה-שנונה, "נו, מה אתה אומר על זה?"

לא יודע אם זה בגלל שנמאס לי לשבת ולשמוע כל היום את החפירות שלו, או בגלל שהיתוש קם מחבל הכביסה והחל לזמזם לתוך אוזני הסלקטיבית, אבל החלטתי לומר לנחום את האמת בפרצוף.

"טוב, אין לי כח לך ולחפירות שלך בנושא ספרים או בכל נושא אחר בכללי. רצית לדעת מה דעתי עליך? הנה. זהו. אתה יכול ללכת עכשיו בבקשה ולהשאיר אותי לבד?"

זהו. כל האמת ישר בפרצוף. כמו עוגת קרם יבשה במסיבת יומולדת שנמעכת בדיוק על חליפתו החדשה של החתן.

"נו נו, לא יפה לומר ככה..." צחקק נחום, "לא משנה, מה שרציתי לומר זה... נכון ההוא מהספרים האלה של מיה ספיר מה שמו..."

"אייל גלבוע. וזה יונה ספיר ,לא מיה."

"כן, כן, אייל גלבוע, של יונה קינן... מי אמר שמותר לו כל הזמן להרוג אנשים, זה לא נחשב רצח?"

"יונה ספיר," תיקנתי באנחה, "וחוץ מזה, זה כתוב במקורות: 'כאייל תהרוג' לא?"

"נו נו," צקצק נחום, "לא מאמין שזה באמת מה שהתכוונה אליו... אבל שמע..."

וכאן חלומותי חזרו לנופף לשלום, לא לפני שהבטחתי לעצמי שאנקום בו מתישהו באיזושהי דרך.

למחרת, כשנכנסתי לכוילל, נחום כבר עמד ליד המדרגות, שקוע עמוק בספר בעל כריכה ישנה שכנראה כאילו נכתב בשנות התרלל"ו. ברגע שנעמדתי לידו, הוא כבר הרים את מבטו והתחיל לדבר.

"הנה, רואה? ספר של פעם, שמצאתי היום בכוילל. איזה תענוג... איזה סיפורים... ולעומת הספרים של היום..." (כאן הוא נאנח שוב.)

"כן כן, מה שתאמר.."

"תשמע, זה ספר פשוט מדהים, כל הסיפורים שלו וזה... חבל שהוא מעלה אבק ככה, לעומת הספרים של היום..."

"נו נו, אוי אוי אויויוי..." חיוך קלוש עלה אט אט על פני, ובבת אחת, למול עיניו הפעורות של נחום, שלפתי את הכריכה המהווה והמזויפת שחיברתי אל הספר בלילה הקודם, חושף לפניו ספר בעל כריכה חדשה ומהודרת, בצבעי כתום לבן, שעל חזיתה כתוב בגדול: 'אפקט גן עדן'.

את סיפור נס ההצלה של נחום קוצמן, ואשפוזו לאחר שנפל ממאתיים חמישים ושתיים מדרגות הישיבה, תוכלו לקרוא בספרו החדש של חיים גרינבוים 'בספר המדרגה', אליו שלח היתוש את הסיפור לאחר שנודע לו כי נחום נחבט והוריש לו את שארית הונו, בתוספת מגבות רטובות לתלייה על החבל וספר חדש בצבעי כתום-לבן.


תודה ענקית ל
@ח.ד. וחלק על ביקורת הגהה ותמיכה מורלית. מילים בלבד לא יצליחו לתאר את הערכתי הרבה אליך...

מוקדש גם ל @איש המילה הכתובה ול @הווה פשוט שלימדו אותי יותר מכל אדם אחר על כתיבה וכתיבה קומית. יהא שכרכם משולם מן שמיא, בתוספת חבילה ריקה של במבה נוגט כצ'ופר ממני :D (אגב, מתי כבר תוציאו ספר ביחד? ;) מצפים לזה בעיניים נשואות...)




אומרים שאני חברה'מן.

לא ברור לי אם זהו שבח או גנאי, או סתם ציון עובדה.

מבחינתי כל דבר שמייחד אותי על פני השאר, מתקבל בברכה.

כמות הצומי בעולם הזה מוגבלת, ואנשים נלחמים לקבל פרוסה ממנה. ומאז שנפתחו שערי המדיה השונים להציג בפנינו חלקים גדולים יותר ויותר של העולמות הקרובים והרחוקים, ההמונים נעשים יותר ויותר אפרפרים בעינינו. וקרב הישרדות ניטש על כל קמצוץ ייחודיות אפשרי. הקרב הוא קשה ואכזרי, גם אם הוא מתנהל ברובו מתחת לסף התודעה.

לכן אני שמח על כל מאפיין שיכול להרים את ראשי מעל הזרם האפור, ולמשוך אלי תשומת לב. בין אם זה טוב או רע, אולי זה שאני גבוה, שיש לי נמשים, או שאני חברה'מן.

הצורה הכי מקובלת להתבלט במגזר שלנו, היא כמובן, בלימוד. אבל עבורי זה מחוץ לתחום. זהו שטח שבו אינני מסוגל להגיע לאיזשהו מעמד.

כי בלימוד התורה אפשר להצטיין או בבקיאות או בלמדנות. בשביל בקיאות צריך זיכרון טוב או כושר התמדה ועדיף גם וגם. לי את שניהם אין.

וכדי להיות למדן צריך להיות מאלה שמתעמקים ומתווכחים וכותבים ומחדשים. ואילו אני, יושב ליד גמרא, קורא קטע. אם מובן - טוב. אם לא - מסתכל קצת במפרשים וברגע שמוצא פשט, ממשיך הלאה. אין לי סבלנות לגישה של "בוא נראה מה אפשר לעשות כאן עוד", שונא לחפור מתחת לדברים הפשוטים ולנסות לזעזע אותם, לשם מה זה טוב בכלל.

אז את המרץ והתושייה שלי אני מפנה לכיוונים טכניים יותר, לארגן לסדר להכין לבצע. בקיצור הטייטל שלי הוא, חברה'מן.

מי שמשתמש היום במילה "חברה'מן" זה אומר משהו על הגיל שלו.

החברים שלי בכולל משתמשים במונחים מודרניים יותר כדי לתאר אותי. חברה'מן, קורא לי רק הראש כולל.
כמו שהוא עשה אתמול אחר הצהרים, כשהבאתי לו את חשבונית הניקוי-יבש של המגבות.

"שב רגע, ר' דב", הוא הצביע על הכסא שמולו, "אתה הרי חברה'מן. אולי יש לך רעיון איך אפשר לעשות שהכולל יהיה, איך לומר..." ידיו נעו במעגלים בניסיון להביע משהו שלא הצלחתי להבין. האברכים באים והולכים, ואין שום..." אצבעותיו כמו לשו בצק דמיוני, בכוח רב.

גיבוש, חשבתי. זו המילה שהוא מחפש. אלא שמן הסתם אינו מכיר אותה.

"דיבוק חברים", אמרתי.

כף ידו חבטה על השולחן, "בדיוק!" קרא בקול.

"דיבוק חברים" חזר ואמר לעצמו, מלא סיפוק על התגשמות המושג המעורפל שהציק לו, לתוך שתי מילים מדויקות וממצות.

הווילון שמאחורי ראש הכולל, פירפר גלים גלים. כי מאוורר הרגל שנע בקשת איטית, הפנה אליו כעת את פניו.
אחר כך עבר המאוורר לשחק בזקנו של ראש הכולל. והווילון חזר להתיישר, עדיין רועד קלות, כמו אוגר כוחות לקראת הסיבוב הבא.

ואז בא תורה של הגמרא הגדולה הפתוחה על השולחן, דף אחד התרומם, ביצע ריקוד קטן ומפותל באוויר, ואז התהפך באוושה לצד השני, כשדף נוסף שמתרומם מיד בעקבותיו, נעצר באצבע ראש הכולל שנחתה עליו וממשיך לזמזם ולרטוט במרדנות.

"אפשר לארגן שיגידו חבורע'ס", שלפתי קלף ידוע.

"בתוספת מלגה? אני לא בטוח שאצליח להשיג תקציב ל..."

"בלי שום מלגה".

"נראה לך שהאברכים ירצו?" שאל ראש הכולל, מתבונן במאוורר הבודק את עמידות צווארוני חולצתי.

"בוודאי שירצו, מי לא אוהב להשמיע את עצמו. להציג לאחרים דבר שהוא יצר. מימוש עצמי".

"מישמוש מה?" הפנה אלי ראש הכולל את אזנו, מניח יד מאחוריה.

"הוצאה מהכוח אל הפועל", הסברתי, "זה משהו שאנשים משתוקקים לו".

המאוורר התייאש מהצווארון שלי וחזר לרשרש את המסמכים שעל השולחן בזה אחר זה, הפך עוד דף בגמרא הגדולה, השתעשע מעט בזקן הלבן ולבסוף הגיע שוב אל מה שנראה כי הסב לו את העונג הרב ביותר - הטרדת הווילון.

"אנשים משתוקקים להגיד, זה נכון, השאלה הקשה היא, אם יש כאלה שמסוגלים להקשיב". אמר ראש הכולל, שידע דבר או שנים על טיבם של אברכים.

"אני אארגן קבוצה של, נניח, חמישה אברכים, בשביל התחלה. שכל שבוע אחד אחר מוסר חבורה לפי תור.
אמת שלאף אחד אין סבלנות להקשיב. אבל אדם אומר, אני מוכן להקריב ארבע הקשבות תמורת אמירה אחת".

"תמורת אמירה אחת, שאני יודע שאף אחד לא מקשיב אליה?!" פקפק ראש הכולל.

"לי כן יקשיבו! כך חושב כל אחד". אמרתי בחיוך.

הראש כולל הצטרף לחיוך. "נו ר' דב, רעיון טוב הצעת. אני באמת חושב שזה יפתח בין האברכים...אה..." הוא שילב את אצבעותיו שוב ושוב.

אינטרקציה, זו המילה שהוא היה זקוק לה, אך מכיוון שלא מצאתי לה תחליף, אמרתי בפשטות, "אני אארגן את זה בעזרת השם" וקמתי ממקומי רגע לפני שהמאוורר חזר אל טווח צווארוני.

המשך יבוא בעז"ה
בכל בוקר כשאני יורד מהאוטובוס בתחנה שליד העבודה, הוא עולה.
כתף משתפשפת בכתף לשבריר שניה, ואנו מהנהנים.
אנחנו לא מכירים זה את זה. לא שואלים שמות, לא ”מאיפה” לא ”לאן”. רק מהנהנים.
הנהון קטן, כמעט לא קיים. הנהון שאין בו משום ברכה או חיבה.
סתם טקס.

בלי מילים.
בלי חיוך.
רק הנהון. כמו העברת כרטיס עובד.
"נוכח"!

על המדרגות האחוריות של קו ארבעים ואחת, בשעה שבע חמישים ושתים. הנהון קצר. והיום ממשיך לטוס.

..................................

”אבינועם!”
”הא?”
”מה אתך”
”מה, מה איתי?!”
”אתה כבר חצי שעה מסתכל בחלון במקום על המסך”.
”אני, אמ, נכון סליחה. אז איפה היינו?”
”קרה משהו אבינועם?”
”משהו?! לא, לא, לא קרה כלום. אני... כלום כלום. הנה כאן, בעמודה של אוגוסט חסר הניכוי של הפרשת מעסיק...”
”אבינועם”
”די נו, שום דבר. אתה תצחק עלי”
”מה פתאום שאצחק. ספר לי הכל, סגור את המחשב וספר לי”

”מישהו שאני פוגש כל בוקר, אה, באוטובוס, לא הגיע היום”.
”חבר?”
אין לי מושג מי זה, תאמין לי שלא הכרנו ולא דיברנו אף פעם, אפילו שלום או מה נשמע לא אמרנו מעולם. אנחנו רק מהנהנים”.
”מהנהנים?”
”הנהון חטוף, הנהון של זרים שמכירים רק את השעה שבע חמישים ושתים ואת המדרגות האחוריות של האוטובוס.
בתוך עיר עם אלפי פרצופים שאף אחד לא זוכר, אנחנו זה בשביל זה פנים שאי אפשר לשכוח.
והיום הוא נעלם, ומאז משהו בי חסר”.

“חסר מה?”

שתקתי.

”לא יודע. חסר לי הקיום של ההנהון. ההוכחה היומית שהעולם זז ואני חלק ממנו. שיש עוד מישהו שמזהה אותך בתוך ההמון — גם אם לשבריר שנייה.
מישהו שאומר לך, גם אם באמצעות העיניים בלבד: אני רואה אותך. אתה קיים. לרגע אחד בנסיעה האפורה בתוך עולם מנוכר, אינני שקוף”.
..............

למחרת.
בשבע חמישים ושתים, כשנפתחה הדלת האחורית של האוטובוס, ראיתי אותו. הוא עלה בזריזות כדרכו, ואני ירדתי לאטי.
כתף השתפשפה בכתף לשבריר שניה, ומבטינו נפגש.
הנהון קצר.

אבל הפעם המבט נשאר תפוס לעוד רגע.
ואז הופיע הנהון נוסף, טיפה עמוק יותר. כמו הסכם מחודש.
וכבר נסגרו הדלתות בקול שריקת לחץ אויר ומנוע האוטובוס הרעים לדרכו.

בכאוס של בדידות עירונית ורעש אינסופי, הנהון חטוף היה עבורי לחישה שקטה של נוכחות המחברת אותי מחדש בהרמוניה עם העולם ועם עצמי.
יום אחד היא עמדה שם , השכנה. כועסת, נוזפת.
“הבן שלך.”
שתי מילים. קצרות. חותכות. נכנסו אליי כמו חץ בלב.
בלי לעצור לחשוב הבטתי בו.
מבט כועס. מבט שכבר פסק דין.
הבטחתי לה שהעניין יטופל. ובחומרה.
ואכן טופל.
בחומרה, ובכאב.
לא ביררתי מה באמת קרה.
לא שאלתי אם הילד שלי אשם, מבולבל, פגוע, או פשוט ילד.
פעלתי כי כך לא מתנהגים.
כי מה יגידו.
כי במסגרת חרדית “אסור שידברו”.
זה היה טיפול שהשאיר סימן.
לא רק בהתנהגות , בנשמה.
ורק הרבה אחרי שהשקט חזר לבית,
כשהוא כבר נרדם ואני נשארתי ערה עם עצמי,
הבנתי שלא חינכתי אלא נבהלתי.
לא הגבתי אליו, הגבתי לפחד שלי.
לפחד ממה יגידו, ממה יחשבו,
מהמבט של שכנה אחת שהפך בעיניי למשפט של עולם שלם.
ושם כאב לי באמת.
כי הבנתי שבאותו רגע לא ראיתי ילד, ראיתי בעיה.
לא הקשבתי למה שקורה לו ,
ניסיתי לסגור רעש מבחוץ.
כי ילד כמו ילד, לא נזכר בצעקה כדי להשתפר.
הוא נזכר בה כדי להיזהר.
והזהירות הזו לא בונה אדם.
היא מקטינה אותו.

עבר זמן.
והקב״ה, ברחמיו, שלח שליח.
אדם אחד. רגע אחד.
מילים פשוטות שהאירו מקום כואב שלא רציתי לגעת בו.

הוא אמר ככה:
ברגע שאמא צועקת בבית, או הופכת לתקיפה מול הילדים,
קורה דבר שאינו בשליטה.
הילד מאבד את המקום האחרון שבו הוא אמור להיות בטוח.
המקום של אמא.
המקום העוטף, המוגן, החם והטוב.
אבא יכול להיות תקיף.
זה תפקידו מהשורש.
הוא מביא גבול, חוק, משמעת ואחריות.
ילד יכול לכעוס על אבא,
להתעמת איתו,
אפילו למרוד, ועדיין להישאר מחובר לחיים.
אבל אמא איננה עוד סמכות.
היא לא שוטרת.
לא אצבע מאיימת. אמא היא החיים עצמם.
ובמיוחד בעולם תובעני, עמוס ציפיות, כללים ולחץ מתמיד,
אמא אמורה להיות המקום שבו אפשר לנשום.
המקום שבו גם כשנופלים , לא מאבדים אהבה.
אלא מקבלים חיבוק. הגנה. קרקע יציבה.
וזה חשוב לומר בפשטות:
אהבה אימהית איננה ויתור.
חיבוק איננו הפקרות.
והקשבה איננה היעדר גבול.

אפשר להציב גבול.
אבל גבול לא יכול להגיע בצעקה, באיום, בהשפלה, ואפילו לא בביקורת.

גם “לא” יכול להיאמר בשפה עדינה וברורה.

גם עצירה יכולה להיות מתוך יציבות, לא מתוך כעס.

כי זה לא מה שאמא אומרת , זה איך שהיא אומרת.

כשגבול נאמר בקול שקט,
בעיניים רואות,
בלב שמחזיק, הילד לא מתכווץ, הוא נבנה. הוא לומד שיש חוק, אבל גם שיש אהבה, שיש אחריות ויחד עם זה, גם מקום בטוח לטעויות.
וזה בסדר וזה מותר.
כי כולנו טועים לפעמים.

ברגע שאמא צועקת, מאיימת או מענישה מתוך כעס ,
זה כבר לא חינוך.
זה שבר.
צעקות לא בונות מסגרת.
הן שוברות ביטחון, מבלבלות זהות,
ומלמדות את הילד שהוא רצוי רק כשהוא עומד בדרישות.
וכאן מתחיל תהליך מסוכן:
כיבוי רגשי.
העמדת פנים.
ניתוק.
לפעמים אפילו נדר שקט מהחיים עצמם.
לא בקול.
לא במרד גלוי.
אלא מבפנים.
ילד חרדי שלא מרגיש אהבה אימהית יציבה,
לא רק נושר מהמסגרת.
הוא נושר מהקיום. מעצמו. מההרגשה. מהבחירה החופשית.

ולכן האמת צריכה להיאמר בלי לעטוף:
אמא לא אמורה לצעוק. בכלל. על כלום.
אם הכעס עולה,
אם הלב רותח,
אם השליטה בורחת ,
עדיף לצאת רגע מהבית.
לחדר מדרגות. לחצר. לרחוב.
עדיף שילד יחכה כמה דקות,
מאשר שיישא צעקה של אמא כל החיים.
אבא הוא הגבול.
אמא היא הקשר.
אבא מביא דין.
אמא מביאה חיים.
החלפת תפקידים לא מחזקת מסגרת ,
היא מסכנת נשמות.
ויש כאן גם תקווה גדולה.
אמא שמתקנת , מתקנת עד השורש.
אמא שבוחרת להיות חיבוק ולא מאבק,
שהבית לא שדה קרב אלא מקום של אהבה ולא איום,
מחזירה לילד את החיים.
אמא מחבקת, אמא אוהבת,
מגדלת פרחים שיפארו את רחובות החצר,
את הבתים ואת הקהילות.
ילדים שיגדלו וילכו בעולם עם גב זקוף ולב פתוח,
ובכל מקום שאליו יגיעו ,
יישמע ניגון תורתם למרחקים.
אהבה אימהית לא הולכת לאיבוד.
היא נעשית שורש.
ושורש כזה ,מצמיח חיים.
שנזכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה