דרוש מידע צדיק עוזר...

שמנתובצל · 19/6/18

בס"ד
זמני תשובה ממשמשים ובאים...
בבקשה,
העלו לכאן סיפורי צדיקים בנושא אלול, ר"ה , סוכות
אם אפשר עם שמות מדויקים
כמה שיותר , יותר טוב!
תזכו למצוות

אפרת לוי · 20/6/18

סיפור לסוכות:
מכרו את ביתם ובכסף קנו אתרוג: "זה מחזיק אותי בחיים"
"זקנה אני וחלשה, חיי באמת לא קלים. אינני בריאה וקשה לי מאוד, אך מה שמחזיק אותי היא העובדה שכל בוקר כאשר אני קמה, אני זוכה לראות את הבית שמכרנו עבור קיום מצווה, אינני מתארת לעצמי איך יראה יומי אם לא אראה בבוקר את הבית שמכרנו עבור האתרוג"

רבי אברהם, אחיו של הגאון מוילנא, התגורר עם אשתו ועשרת ילדיהם ב'קידן', עיר קטנה ליד 'וילנא'. ילדיהם שגדלו עברו להתגורר בוילנא, בעוד הוריהם המזדקנים נותרו לגור בעיירה הסמוכה אליה.

לעת זקנותם של רבי אברהם ורעייתו, היו ילדיהם מגיעים אליהם מוילנא כל אחד בתורו, כדי לתמכם ולסעדם, טרחה גדולה היתה זו עבורם, אך הם עשו זאת בשמחה ובאהבה, הרי כיבוד אב ואם מצוה רבה היא. מידי פעם היו הילדים מציעים להוריהם שיעברו לגור לידם בוילנא, ''יש לכם בוילנא משפחה גדולה, נכדים ונינים לרוב, מה לכם לחפש בקידן, בואו וגורו ליד הנחת שלכם'', היו מפצירים בהם הילדים.

למרות ההפצרות, רבי אברהם ובעיקר אשתו הרבנית התעקשו להמשיך ולהתגורר בקידן, ולא לעבור לגור בוילנא.

שבת אחת, כאשר התארחו ההורים הגדולים אצל ילדיהם בוילנא, ביקשו הילדים מהרב של וילנא שינסה לשכנע את אמם לבוא לגור בקביעות בוילנא, ובכך יוקל עליהם ועל הוריהם.

קרא הרב לרבנית, אשתו של רבי אברהם, וניסה להפציר בה לעשות כבקשת ילדיה. תשובתה של הרבנית היתה: "אני לא אעבור לוילנא, אך משום כבודו של הרב אספר לו מדוע רוצה אני בכל מאודי להמשיך ולהתגורר בקידן".

כך סיפרה הרבנית: "היה זה בערב סוכות לפני שנים רבות, כשבעלי חזר מבית הכנסת כשארשת של עצבות על פניו, שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא סיפר לי כי סוחר האתרוגים היה בבית הכנסת והציע לבני הקהילה אתרוג יפה ומהודר, אך המחיר אותו ביקש עבור האתרוג היה גבוה מידי מכדי שנוכל כל בני הקהילה לרכשו בשותפות, גם הסכומים הרבים שכל אחד הסכים לתת עבור האתרוג לא הגיעו למחיר אותו דרש הסוחר, והוא כנראה ימכור את האתרוג לקהילה אחרת, ועל כך אני מצטער, שבחג סוכות הקרב ובא לא יהיה לנו אתרוג, ולא נוכל לקיים את מצות החג".

"בראותי את צערו של בעלי", המשיכה הרבנית בספורה. "הצעתי לו שכיוון שאנחנו כבר מבוגרים וילדינו כבר אינם גרים אתנו, הרי איננו צריכים בית כה גדול. הבה נמכור את הבית ונקנה לנו בית קטן יותר, ובכסף שיישאר נקנה את האתרוג עבורך ועבור כל בני הקהילה. בעלי הסכים להצעתי, אך כדי שהוא יהיה בטוח כי גם אני מסכימה ואינני אומרת כך מהשפה ולחוץ, ביקש כי אני אטפל בענייני המכירה והקניה של הבית".

הרבנית הוסיפה וסיפרה לרבה של וילנא: "חיש מהר שלחתי להודיע לסוחר האתרוגים שלא ימכור את האתרוג לקהילה אחרת, ומחר אביא לו את דמי האתרוג. מתווך הדירות מצא עבורנו בית חדש מול הבית הישן, ובכך זכינו כי יהיה לקהילתנו אתרוג נאה ומהודר. שמחתו של בעלי לא ידעה גבולות, הנה הוא זוכה לקיים מצוותלולב ואתרוג בהידור".

"זקנה אני וחלשה, חיי באמת לא קלים", סיימה הרבנית את סיפורה המרגש. "אינני בריאה וקשה לי מאוד, אך מה שמחזיק אותי היא העובדה שכל בוקר כאשר אני קמה, אני זוכה לראות את הבית שמכרנו עבור קיום מצוה, אינני מתארת לעצמי איך יראה יומי אם לא אראה בבוקר את הבית שמכרנו עבור האתרוג.

"אכן בוילנא יש לי הרבה נחת, וכן לא קל לי להטריח את ילדיי לבוא לקידן לתמוך בנו, אך אינני מסוגלת לוותר על המראה המשמח הזה מיד יום ביומו – לראות את הבית שמכרנו עבור אתרוג, בלי זה ודאי לא אשרוד", נימקה הרבנית הישישה את סיפורה, המלמד על מסירות נפש למען מצוות ארבע מינים.

אפרת לוי · 20/6/18

עוד לסוכות:
הסב הוריש את כל הונו לנכד שיקיים מצוות סוכה, ואז קרה הדבר המפתיע הבא
הרב השתומם ולא האמין: יהודי שכל כך היה רחוק משמירת תורה ומצוות ומסר את נפשו לקיים מצוה אחת, ולמרות שלא קיים אותה כהלכתה – הרצון לקיימה עמד לזכות הנכד, שחזר בתשובה שלמה

האדמו"ר מטאלנא סיפר סיפור המלמד אותנו על כוחה של מצוה שנעשית בתמימות ומתוך לב יהודי חם, וכך סיפר האדמו"ר בשם בעל תשובה שניגש אליו עם הסיפור המפעים הבא:

"סבי היה גר באחת ממדינות ארצות הברית, הוא היה רחוק משמירת תורה ומצוות, אך כיוון שהיו לו שורשים יהודיים, הוא קיים מצוה אחת בדביקות ובמסירות נפש: שבוע בשנה הוא היה יוצא אל הצריף שבחצר ביתו ומסתגר שם יום ולילה, בכך – חשב הסבא – הוא מקיים מצות סוכה.

"לעת זקנותו, טרם צאתו מן העולם, הוא השאיר צוואה לבניו ונכדיו, ובה הוא כתב שמי שימשיך את מורשתו ויקיים את המצווה שהוא מסר את נפשו עליה, ויסתגר בצריף שבוע ימים, הוא י??רש את כל נכסיו.

"הבנים והנכדים חשבו שדעתו של אביהם השתבשה עליו בטרם מותו, וכי מה יש במנהג המשונה הזה, שנמשיך לקיימו בדביקות כל הדורות? מה גם שלפי חשבונם, מלבד דירתו העלובה בה היה גר, לא היו לו עוד נכסים, כך שלא היה מי מהנכדים שהסכים לשאת בעול קיום המנהג", המשיך הנכד לספר לאדמו"ר הקשוב.

"לאחר זמן מה, הרהר לעצמו אחד הנכדים: 'הרי לסבא היה מאוד חשוב שימור המנהג, והראיה שהוא נידב עבור זה אל כל ירושתו, אם כן אני מסכים לקיים את המנהג ולהסתגר בצריף שבעה ימים'.

"לאחר חתימת הסכם אצל עורך הדין של הסבא, קיבל הנכד לידיו את המסמכים המעידים כי מעתה כל נכסי הסבא שלו הן. כאשר בדק הנכד היורש את תוכן הירושה, הופתע לגלות כי מלבד דירת המגורים של הסבא, עוד נכסים רבים לו, ואף השאיר כמה חשבונות בנק מלאים בכסף רב, ובין רגע אחד התעשר הנכד עושר רב. מידות טובות היו לו לנכד ולא סיפר לאף אחד מבני המשפחה על דבר עושרו כדי לא להעלות בלבם קנאה מיותרת.

"בהגיע היום המיוחד, התאריך בו צריך הנכד לקיים את הצוואה, כך עשה, הוא נכנס אל הצריף והסתגר שם שבעה ימים. זה לא היה קל עבורו להיות כך סגור שבעה ימים. הקושי עוד גבר, כי הוא כלל לא הבין מה טעם יש במנהג המשונה הזה, מלבד ההצדקה לממון הרב שירש. כאשר יצא מן ההסגר החליט שכנראה לא לחינם נהג כך הסבא, ובוודאי יש לזה מקור יהודי, והחל לברר על פשרו של המנהג.

"בחיפושיו, הוא פגש ברב יהודי, הוא סיפר לו על מנהגו של הסבא, ושאל אותו האם הוא מבין מדוע נהג כך? הרב הבין מיד כי מדובר בקיום מצוות סוכה, והחל לתחקר אותו על הצריף, ממה הוא עשוי? כמה דפנות יש לו? ובמה הוא מסוכך?, הנכד שלא ממש הבין את מושגי ההלכה ששאל אותו הרב, הציע לו שיבוא עמו אל הצריף ויראה אותו בעצמו, הרב בא אל הצריף וראה כי הוא עשוי מפח ופלסטיק ואינו מסוכך בדבר הכשר לסכך.

"הרב השתומם ולא האמין: יהודי שכל כך היה רחוק משמירת תורה ומצוות ומסר את נפשו לקיים מצוה אחת, ואף אותה לא קיים כלל כהלכתה.

"הרב החל להסביר לנכד מהי מצוות סוכה, לצורך כך הוא סיפר לו על יציאת מצריםועל ענני הכבוד, על מתן תורה, ועל המצוות שאנו מקיימים עד היום, ועל המצווה המיוחדת שקיים הסבא, אמנם במסירות אך לא ממש כמו שצריך.

הנכד שתה בצמא את דברי הרב, והמשיך לשאול שאלות והתעניין על שאר מצוות היהודים, הרב הציע לו להצטרף לשיעורי התורה אותם הוא מוסר, וכך הנכד התחיל להתקרב אל היהדות, ובסופו של התהליך הוא חזר בתשובה שלמה, והקים משפחה לתפארת. ללמדך, כמה גדול כוחה של מסירות נפש למצווה, שאף אם היא פסולה למהדרין, היא יכולה לחולל מהפך בלבו של יהודי ולהשיבו אל חיק אבינו שבשמיים.

"אני הוא הנכד", סיים בעל התשובה את סיפורו האישי. "בזכות מסירות הנפש למצוות סוכה והרצון העז לקיימה במסירות נפש - חזרתי בתשובה שלמה".

אפרת לוי · 20/6/18

לראש השנה:
כך רכשה הילדה שרשרת זהב משובצת ביהלומים ב-100 שקלים בלבד
"אין לי הרבה במה לשלם, אבל יש משהו רוחני שאני מאוד מתקשה בו, ואני הולך לרכז בו את מקסימום המאמץ שלי!" סיפור מרגש עם מסר מפעים לקראת ראש השנה

הרב גואל אלקריף מספר בספרו 'דורש טוב' את הסיפור הבא, ומעיד ששמע אותו בעצמו מבעל החנות:

היה זה באחת מחנויות התכשיטים היוקרתיות והנודעות, בשעת צהריים. בעל החנות עסק בסידור הויטרינות, לפתע, נכנסה אל החנות ילדה קטנה כבת 10 בלבד, בעל החנות הופתע. הוא הביט ב'לקוחה' הצעירה, ושאל אם היא צריכה עזרה. "בהחלט כן", צפצפה הקטנה, "אני מחפשת שרשרת מזהב, עם הרבה יהלומים", תיארה הילדה. בעל החנות התפלא, אבל נצר את פליאתו בלבו.

הוא הציע לילדה לבחור מתוך סטנד של שרשראות זהב יוקרתיות. הילדה סקרה את השרשראות בעיניה, וכהרף עין בחרה: "את זו אני רוצה!" – אמרה, והצביעה על אחת השרשראות היקרות ביותר.

"זה לא מתאים לילדה קטנה!", פסק בעל החנות בפשטות. "אולי תחפשי משהו יותר קליל?" "לא, לא, זה לא בשבילי!", אמרה הילדה, "אני צריכה לקנות שרשרת מתנה לאחותי. היא כבר נערה מבוגרת, בת 18, ומאז שאמא ואבא נפטרו היא כמו אבא ואמא בשבילי", המשיכה הילדה לתאר, כשעיניה מעלות דמעות געגוע, "היא מחזיקה לנו את הבית, היא מבשלת ומכבסת ומנקה ודואגת לנו".

בשלב הזה כבר הבין בעל החנות, כי הוא עומד בפני משהו לא שגרתי בעליל. "חשבנו ביחד, כל האחים והאחיות, שנחסוך כסף לקנות לה מתנה. כבר יותר משנה אנו חוסכים כל שקל שאנו מקבלים, כל 10 אגורות. לא קנינו כלום כבר יותר משנה, לא סוכריות בקיוסק ולא צעצוע ב'הכל בשקל', כי אנחנו חוסכים את הכסף לקנות לה מתנה. איזו שרשרת מפוארת, כמו שמגיע לה. עכשיו יש לנו כבר כסף, אז באתי לקנות לה מתנה!", סיכמה הילדה את ה'דיון' המרגש.

"והיכן הכסף?", שאל בעל החנות הנרגש. "הנה" – שלפה הילדה ארנק קטן, והחלה להוציא מתוכו מטבעות, בשלל סוגים וגוונים: הרבה עשרות אגורות, כמה שקלים בודדים, ואפילו כמה מטבעות של 5 שקלים…

בעל החנות הביט בערימת המטבעות, ובמבט קל הבין כי מדובר בסכום של פחות ממאה שקלים, בעוד שמחיר השרשרת 5,000 שקלים ומעלה.

"מצוין!", אמר לילדה, "יש לך מספיק כסף כדי לקנות את השרשרת. הנה, אני כבר עוטף אותה בקופסא יפה, ובינתיים תכתבי לאחותך ברכה, שנוכל להכניסה לתוך העטיפה!"

"נפלא!", אמרה הילדה. "זה מספיק כסף, נכון?" – "בהחלט", השיב בעל החנות, "זה ממש מצוין!", הוסיף, וארז את הברכה העליזה עם התכשיט היוקרתי.

הילדה אמרה 'תודה' חטופה ויצאה מאושרת מהחנות. בעל החנות היה מאושר לא פחות ממנה, הוא הרגיש שעשה היום מעשה טוב ואצילי, לשמח ליבם של יתומים רכים רכים...

"זוהי השרשרת היקרה בעולם – כי היא נקנתה בכל כספם של אחייך הקטנים"

בערב, הגיעה בריצה נערה נסערת והשיבה את השרשרת בהתנצלות: "סליחה, אדוני, אבל אחותי היתה כאן היום ולקחה את השרשרת הזו. היא חושבת ששילמה עליה, אבל אני יודעת שהשרשרת הזו שווה כמה אלפי שקלים, וזה פשוט לא יתכן… בבקשה, אל תכעס עליה, היו לה באמת כוונות טובות לשמח אותי, אבל אני ממהרת להחזיר את השרשרת, כי לא יתכן שהיא נרכשה…", אמרה בגמגום.

"היא דווקא נרכשה, כדת וכדין!", אמר בעל החנות. "אחותך היתה כאן, בחרה בשרשרת ושילמה במיטב כספה. אף אחד עוד לא שילם לי מחיר כזה עבור שרשרת כזו!". "בהחלט", צחקה הנערה המבולבלת, "בוודאי שאף אחד עוד לא שילם כמה עשרות שקלים על שרשרת זהב יוקרתית, משובצת יהלומים… זה מה שהיה לה בארנק, ובמחיר כזה – אי אפשר לקנות שרשרת!"...

"כן, היא באמת שילמה לי רק כמה עשרות שקלים, אבל אף אחד עוד לא שילם מחיר כזה. אסביר לך: לחנות הזו, באים בדרך כלל אנשים עשירים, והם קונים תכשיט בכמה אלפי שקלים – אחוז מזערי מכל הונם. זה אולי הרבה יותר כסף, אבל זה חלק קטן מאוד מכל כספם של לקוחותיי… לעומתם, אחותך הקטנה, שילמה לי בכל מה שהיה לה. נכון, אין השוואה בין הכמה שקלים ששילמה למחירה האמתי של השרשרת, אך היות והיא שילמה במקסימום העומד לרשותה, במעט הכסף אך ברוב המאמץ הטמון בתשלומה – חשתי חובה להתאמץ למענה, ולהעניק לה את השרשרת היקרה בתמורה למאמץ הרב שהשקיעה!", הסביר בעל החנות את גישתו.

"לכי לדרכך", אמר לנערה הנבוכה, "וכל הכבוד על המסירות הרבה למען אחייך ואחיותייך, היתומים הצעירים. תשתמשי בשרשרת בבריאות ותזכרי, שהיא השרשרת היקרה ביותר בעולם, כי היא נקנתה בכל כספו ובמלוא מאמציו של מי שרכש אותה!".

"אנחנו מקבלים על עצמנו קבלה אחת – יהי רצון שתערב לפניך"

סיפור מרגש זה חושף בפנינו טפח מעבודת היום הנפלא שאנו ניצבים בפתחו, יום ראש השנה.

ביום גדול זה אנו מבקשים שרשרת יקרה, לא אחת – אלא שרשראות של יהלומים ומרגליות – חיים, בריאות, פרנסה, הצלחה, נחת, רוממות רוחנית, שנה שלימה! רק אנו יודעים, עד כמה יש לנו מעט לשלם… כמה אגורות פה, כמה אגורות שם, מעט זכויות שצברנו.

הדרך בה נוכל לקנות את שרשרת המתנות הזו, הכלי שיוביל אותנו לזכות בכל המרגליות הללו, הוא המאמץ לתת את המירב במקסימום שאנו מסוגלים. פשוט לבוא ולומר לאבא שבשמים: 'אין לי הרבה במה לשלם, אבל יש משהו רוחני שאני מאוד מתקשה בו, ואני הולך לרכז בו את מקסימום המאמץ שלי!'

הבה נחשוב באיזו מצוה אנו מתקשים קצת, או שיש לנו חולשה בנושא מסוים שראוי שנקפיד בו יותר. זה ידרוש מאתנו מאמץ מרוכז, אך כזה שנוכל לעמוד בו, כמו לבוא מוקדם יותר לתפילה, להיזהר יותר מלשון הרע, להתחזק בקביעות עתים לתורה, לטפח יותר את כיבוד הורינו, או כל קבלה אחרת. נבחר בקבלה אחת הממצה את כל היכולת שלנו, ועמה נבוא לאבא שבשמים ונאמר:

"אבא יקר, החותך חיים לכל חי! אנו כמו אותה ילדה קטנה, אין לנו הרבה במה לשלם. יש לנו קצת, אבל הקצת הזה הוא הקצת היקר בעולם, הוא שיא המאמץ שלנו. אבא טוב ואהוב! אנו מקבלים על עצמנו קבלה טובה אחת שנעמוד בה, והיא כל מה שיש לנו וכל האפשרויות שלנו. וברחמיך וחסדיך הרבים, תערב הקבלה הטובה הזו לפניך, ותזכה אותנו בשנה טובה ומבורכת!"
https://www.hidabroot.org/article/225656

אפרת לוי · 20/6/18

לחודש אלול:
היהודי הגלמוד נפטר מבלי לשוחח עם בנו המתבולל. "דוד, מי יאמר עליי קדיש?"
"אבא, אם הייתי יודע שאתה בטלפון... מי צריך את היהלום הזה, מה שווה היהלום, מה שווה האישה הגויה, לעומת שיחה איתך, אבא?". ומה איתנו, האם אנחנו מנצלים את הרגע? סיפור מרגש במיוחד לחודש אלול

בשנת תשל"ו בקרתי ידיד שהיה מאושפז בבית החולים תל השומר. ביום שני כ"ה אלול, יצאתי לפוש מביתן החולה. לפתע שומע אני אחיות שקוראות לי: "רבי, רבי, אתה יכול לבוא לכאן לרגע?". הן ספרו לי שבביתן סמוך שוכב יהודי גלמוד, חולה קשה, שאינו מדבר. איש אינו מדובב אותו. ומכיוון שחזותו היא יהודי חרדי, חשבו האחיות שאם אכנס פנימה ואדבר עמו, יפתח פיו וירווח לו.

נכנסתי, על המטה שכב יהודי כבן שבעים, חיוור, כחוש ורזה. בפתק המחלה שהיה תלוי בראש מיטתו, נכתב שמשקל החולה שלושים וחמשה ק"ג. מצבו היה בכי רע. מראהו – קשה לתיאור. בידו החזיק ספר תהילים. שפתותיו נעו, וקולו לא נשמע. המחלה הקשה לא הייתה נפוצה אז, אבל הבינותי שהוא נגוע בה. נגשתי אליו בלאט, הוא היה שקוע בספר תהילים. שאלתי אותו: "יש לך ילדים?". הוא לא הזיז את ראשו להתבונן בי, השואל, אבל ענה: "אין לי ילדים". יש לך אישה?" – המשכתי לחקור. "אין לי אישה", השיב. "יש לך קרובים?", "אין לי קרובים. יש לי קרוב אחד", המשיך, "ספר התהילים. תן לי לשוחח עמו לפני שאעזוב את העולם האכזר. כאן בעולם לא טעמתי טעם שמחה, חיי היו מרים. למה תפריע לי?". עמדתי לצאת מהביתן באכזבה. כשיצאתי, שמעתי אותו מדבר אל עצמו: "יש לי ילדים. אבל זה לא עניינך! דוד, בני! דוד! ילד מתוק ויפה היית כשנולדת. עיניים כחולות, שיער זהוב, כמה התפללה אמא לה' שיתן לה בן. ואכן, לעת זקנתה קבלה בן חמוד, יפה עיניים, דוד שלי"... חזרתי לאחור. האחיות עמדו ליד המיטה, עיניהן זולגות דמעות, מרותקות לסיפורו. הוא היה לפני יציאת הנשמה, דם שתת מגופו. אך שום אחות לא טרחה לנקות את הדם. כולן עמדו כמהופנטות, והאזינו לסיפורו.

"היית חוזר מה'חידר', יושב על הברכיים שלי, ושואל: 'אבא איפה גימ"ל, איפה חי"ת'. העיניים שלך היו מלאות חיים, מלאות שמחה. אמא הייתה מכינה לך עוגיות דבש, ואתה היית לומד בחשק.

היית ילד מוכשר מאוד, כשהיית בגיל שבע ידעת כמה סדרים של משניות בעל פה, ובגיל שמונה למדת גמרא. אמא הייתה אומרת לך: `דוד, למדת הרבה, לך לשחק'. היית מנגן בקול מתוק את הגמרא בסנהדרין: 'דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה'".

הוא אמר זאת בניגון, מנסה לחקות את בנו דוד.

"ואמא הייתה אומרת: 'כבר למדת מספיק, דוד'. ואז פנית אלי: 'אבא, אמור לאמא שתשיר: 'אחת שאלתי מאת השם, אבא, תשיר: שבתי בבית השם', היית לומד כל כך בחשק, ואמא עמדה ודמעות של אושר נסוכות על פניה. המלמדים ניבאו לך עתיד מזהיר, היית לומד בחשק גדול. יום אחד חזרת הביתה. אבא היה בעבודה, אמא לא הייתה בבית. מקופת החולים התקשרו ושאלו: 'היכן אבא?' כולך מפוחד, איתרת אותי, וספרת לי שרוצים אותי דחוף מקופת חולים. כשחזרתי עם אמא הביתה, בידינו היו צילומים. אמא אמרה: אני חולה מאוד, דוד, תתפלל, אני חיבת לנסוע לבית חולים רחוק רחוק'. עמדת והתפללת. גמרת כל יום את המזמורים של אותו יום. ילד בן עשר היית, יגעת בתורה יומם ולילה, התפללת לרפואתה השלימה של אמא.

"לאחר שלושה חודשים שאמא לא הייתה בבית, יום אחד צלצל הטלפון. זינקת לעברו. אמא בטלפון! 'אמא!' קראת, 'אני לומד חזק. אמא! אני מתפלל חזק'. אמא דיברה בשפה רפה: 'אני שמחה, דוד'. 'אמא, את תחזרי בריאה הביתה?', 'אני מקווה', השיבה אמא. 'אמא, אמא'לה, תבטיחי לי שתחזרי. אני לא רוצה לגור עם הדודה, רק את נותנת לי חשק ללמוד. כשאת לידי, אני שמח. כשאת אינך אני עצוב. אני לא רוצה להיות עצוב. אמא, אני עוד ילד קטן הזקוק לאמו. את מבטיחה לי שתחזרי?', אמא הבטיחה שתחזור. אחרי חודש אמא חזרה, אבל באוטו של חברא קדישא.

"האור שבעיניו של דוד כבה. החיות שנטעה בו הן, המרץ שנטע בו חיות, הכל סר. הוא הפך לילד בלי מבע. שום דמעה לא זלגה מעיניו. שום זעקה לא יצאה מפיו. הוא הלך בהלוויה של אמו כאילו אינו שייך לשם. אמר קדיש כקורא בעלמא. גם ב'שבעה' ישב ללא שום תגובה. בלימודים לא היה מרוכז. הייתי גוער בו: 'דוד, כשאמא אמרה שלא תלמד – אתה למדת, ועכשיו שאמא מתחננת שתלמד – אתה מתנהג כפרחח'. כשהייתי מטיף לו מוסר, עמד כשראשו כפוף, רגליו רעדו, אצבעותיו שרטו זו את זו. כל עמידתו אמרה: 'מתי תסיים כבר את המוסר? אין לי כח לשמוע'. ואני הייתי צועק עליו: `דוד, מה אתך?' במקום לשיר לדוד 'שבתי בבית השם', במקום לפזם לו 'דיני ממונות בשלושה' ולעודד אותו, להזכיר לו את הרגעים המרוממים – הייתי גוער בו. והוא הפך לנער סגור יותר ויותר. היה אומר לי: 'אני אהיה בסדר'. רצה שאשתוק. פעם תפסתי אותו בעבירה: 'דוד, אתה משקר! הבטחת לי להיות בסדר'. ואז פרץ בצעקה: 'אסור לשקר? גם אמא שיקרה לי. אמא הבטיחה לחזור, אמא שקרה'. ומאז הפסיק לדבר איתי.

"שערותיך גדלו, הקשר בינינו היה קריר. כשהיית בן חמש-עשרה, ראיתי אותך בשבת נוסע על אופנוע. אני זוכר שפני היו אדומות מזעם, עצרתי בגופי את האופנוע וזעקתי: 'אתה לא בן שלי, פושע שכמוך'! הייתי בטוח שתעצור ותבקש ממני סליחה. אבל לראשונה הרמת את ראשך, נעצת בי את עיניך הקרות ואמרת בשלוה: 'ואתה לא אבא שלי'! נעלמת. היה בי רצון לפול על רגליו ולהתחנן: `דוד, שנינו גלמודים, בוא נעזור זה לזה, בוא ואעזור לך'. אבל עד שחשבתי על כך, נעלמת, לא חזרת. מאז אבדתי את טעם החיים, הפכתי גם אני לסגור. דוד ירד מהארץ, שמעתי שהפך ליהלומן במנהטן שבניו יורק. התחתן עם גויה. זיכה אותי בחמישה נכדים גויים.

"דוד, מי יאמר אחרי קדיש? דוד, אני יודע שאני אשם. היית ילד של תורה, ידעת משניות בעל פה, כשהיית מנגן את ניגון הגמרא כל גופך היה מתרונן. היית קשור לאמא. נבהלת כשהיא עזבה אותך בלי לומר שלום. ואני, במקום להיות לך גם לאמא, הפסקתי להיות לך לאבא, הפכתי לשוטר. דוד, עיניתי אותך. לא ידעתי איך לדבר אתך, הייתי שקוע בצרה שלי, ניסיתי להישען עליך".

"דוד, אני מעונין לדבר אתך!", וכאן פנה הזקן אל האחות: "אני מבקש טלפון".

האחות הראשית הגישה לו טלפון. השעה שלוש דקות לחצות. אצבעותיו מתאמצות לחייג, הוא מסרב לקבל עזרה. 001 לארצות הברית. 212 למנהטן, את חמש הספרות האחרונות לא אשכח. שלש, שש שבע, שלוש, אחד! הטלפון תפוס... השעה בישראל שלוש דקות לחצות. במנהטן שלוש דקות לחמש, שעת סגירת המשרדים, והטלפון תפוס. עם מי שוחח דוד?.

בעברו השני של האוקינוס, חי דוד חיי שפע. מרוצה היה מפרנסתו ומביתו, והדבר היחיד המעיב על אשרו הוא, כאשר אשתו מטיחה בפניו את עובדת היותו "יהודון". מה לא עשה דוד למענה? קנה לה שמלות חדשות, מכונית חדישה, אך היא עדיין בשלה. "אתה מתייחס אלי כהתייחס יהודי אל אשתו". ואז גומלת החלטה בליבו, לקנות לה ליום הולדתה הקרב ובא טבעת יהלום בשווי עתק. מכיר הוא כושי שבידו יהלום יחיד במינו. צבעו ירקרק, וזהרו הטבעי כאור יקרות. סמוך ובטוח דוד כי הכושי לא מכיר בערך האוצר שבידו. "חמשת אלפים דולר. אתה מוכן?" שואל דוד את הכושי בטלפון. "מה??? השתגעת?! לפחות חמישים אלף דולר!" משיב הכושי. "תשמע, אל תצחק ממני, היום יום הולדת לאשתי, ולכבוד המאורע אתן לך עשרת אלפים דולר עבור היהלום. סוף סוף אנו סוחרים זה עם זה מספר שנים". "אהה, יש לאשתך יום הולדת? לא ידעתי! אם כן, כמתנה ליום הולדת אמכור לך את היהלום בשלושים וחמישה אלף דולר". "תראה, אני ממהר מאוד, עשרים אלף דולר", מציע דוד. "שלושים אלף", שאג הכושי, "יהודון שכמוך! סחרתם בנו כעבדים, ועכשיו אתה עושה ממני צחוק?". דוד מעמיד פנים כנפגע. "אני לא יהודון! קח שלושים אלף דולר, ואל תאיים עלי! אני לא מפחד". דוד מחזיק ביהלום ומנקה אותו. "הא כושי", אומר לעצמו, "נדמה לך שסידרת אותי. שלושים אלף דולר קבלת, על יהלום ששוויו מיליונים".

שלוש – שש – שבע... החולה נפטר בספרה שבע. ספר התהילים נשמט מידיו. בכ"ה באלול, יום שנברא בו העולם, נפח את נשמתו יהודי גלמוד. האחות הנרגשת מהרה לחייג למנהטן. מעבר לקו היה דוד. "כאן מדברים מבית החולים תל השומר בארץ ישראל. אביך... נפטר. ההלוויה תצא בעוד עשרים וארבע שעות, מחר, יום שלישי, בחצות לילה לפי שעון ישראל". "אבא נפטר?", הרהר דוד. "מה קורה כאן? בבוקר אשתי קוראת לי יהודי, בצהריים הכושי קורא לי יהודון, ובערב מצלצלים אלי יהודים מארץ היהודים, ומספרים לי שאיזה אבא יהודי נפטר". "אין לי אבא. זה לא מעניין אותי. אגש הביתה, ואביא לאשתי את היהלום". דוד מתכונן לנסוע הביתה, לחגוג עם בני משפחתו את יום הולדתה של אשתו. "אבל למה אני מזיע, למה אני רועד? לא מעניין אותי מאבא שלי כלל! מדוע המחשבות מטרידות אותי? איך אפשר להיפטר מהן? אני עכשיו נוסע הביתה". אבל הרכב נוסע לשדה התעופה קנדי.

"שלח לחמך על פני המים.. ברוב הימים תמצאנו". גרסא דינקותא אינה הולכת לאיבוד, תפילות שאדם התפלל אינן שבות ריקם. בלא להבין איך ולמה, מוצא דוד את עצמו במטוס הטס לארץ ישראל.

יום שלישי, שעה לפני חצות הלילה, אני רואה לפני יצור אדמוני, עיניים ללא הבעה, כרס עגולה. אי אפשר להאמין שהעומד לפני הוא דוד, יהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב. כשראה אותי, שאל: "הכרת את אבא? הוא למד תורה לפני פטירתו?" – קולו היה יבש ודוחה. חשבתי שלא לענות לו. אבל לפתע הוא התחיל לנגן: "דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה". והקול קולו של ילד, רווי געגועים. ואני מתבונן, ולא מבין. עומד כאן אדם כבן שישים, פניו מגושמות ונפוחות, עיניו כשל גוי, אך קולו כקול ילד תמים, ילד יהודי החושק בתורה. בקושי עניתי לו: "אבא לא למד תורה".

הוא הסתובב לו אנה ואנה באפס מעשה, ובקול קריר ונוקשה המשיך לשאול: "תהילים הוא אמר?". שוב חשבתי שלא להשיב לו, שאלותיו השחצניות אינן ראויות לתשובה. אך כששמעתי אותו מתחיל לנגן את מזמור קי"ט בתהילים, בניגון של תינוקות של בית רבן פסוק אחר פסוק, ואינך מבין כיצד "גוי" שכזה, מושחת כזה, יכול לנגן פסוקי תהילים, והקול קול מתוק, קול של ילד רווי אמונה – על כרחי עניתי לו: "אבא אמר תהילים". "ושמע ישראל הוא אמר?" כף ידו הייתה מונחת על עיניו והחל קורא מילה אחר מילה: "שמע ישראל השם אלוקינו", כפי שיהודים קוראים בסוף תפילת נעילה. "אבא לא אמר שמע ישראל", עניתי בהתרגשות. "אבא דיבר רק עליך. ההברות האחרונות שלו היו מספרי הטלפון שלך". "מה אבא רצה לומר לי?", שאל ברוגז, "איני יודע למה הגעתי לכאן". גופת הנפטר הגיעה. הוא התבונן בה בזעם. דוד, אגרופיו קפוצים, החל רוטן לעצמו, "אני לא יודע מה אתה שווה שהגעתי לכאן". הוא עמד לבעוט במיטת המת, אך איש ה"חברא קדישא" דחף אותו וגער בו: "אדוני, אתה לא במנהטן".

"מתי הוא טלפן?" שאל. "אתמול, שלוש דקות לפני חצות על פי השעון הזה", הצבעתי לעבר השעון העגול של ביתן 40, "לפני עשרים וארבע שעות בדיוק". דוד התבונן בשעונו, פניו חוורו כסיד. "הרי הייתי בחנות?". "נכון, אבל הטלפון היה תפוס", עניתי לו.

הוא עמד המום, האחיות והחברא קדישא רצו להתחיל במסע ההלוויה, השעה כבר שעת לילה מאוחרת. מכיסו נשמטה קופסה, מתוכה נפלה טבעת יהלום. יהלום קטן שהאיר אור גדול. אומר בכנות, הפעם היחידה שהתפעלתי מהעולם הזה הייתה כשראיתי את היהלום הקטן מאיר אור גדול וטבעי. הכל עמדו מתפעלים מהיהלום. איש לא נתן ליבו אפילו להרים את ספר התהילים המוטל עדיין על הארץ. והנה, דוד רוצה להרוס את היהלום, רוצה לשברו, לרסקו. איש לא הבין מה קרה לבחור האדמוני הלז, שרוצה להשחית יהלום נדיר ויקר כל כך.

הוא התנפל על הגופה ונשקה. "אבא'לה! אבא'לה!" הוא נשק את הגופה. "אני דוד שלך. אבא! תשיר 'שבתי בבית השם', אבא'לה 'דיני ממונות בשלושה'. "אבא, אם הייתי יודע שאתה בטלפון... מי צריך את היהלום הזה, מה שווה היהלום, מה שווה האישה הגויה, לעומת שיחה איתך, אבא". וה"אילו" הזה חדר לליבי ועורר בי מחשבות לקראת ימי הדין המתקרבים ובאים. נקיפות המצפון, המחשבות "אילו הייתי עונה בזמן", "אילו הייתי עושה צעד קטן בעיתוי הנכון" – מחשבות כאלו ואחרות ילוו את דוד כל חייו. ברור לי כי אף אחד לא היה רוצה לחוש תחושת החמצה מעין זו שהייתה לדוד. אלא שאם נתבונן ונעמיק, זו בדיוק המחשבה שאמורה להיות מנת חלקו של כל אחד ואחד. מראש חודש אלול, אבא שבשמים ממתין ומייחל לשמוע ממנו, לראות אותו צועד לעברו, ולו צעד אחד. אבא מחכה ב"טלפון, ארבעים", רוצה לשמוע רק אותי, והימים חולפים ומעברו השני של הקו אין קול ואין קשב, עד שהשיחה מתנתקת... אילו הייתי יודע שאבא בטלפון, אילו הייתי יודע שהיום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אילו הייתי יודע שאבא רוצה לשמוע אותי, רק אותי, הייתי מניח את כל תאוות העולם, את כל העניינים כדי לשוחח עם אבא שבשמים.
https://www.hidabroot.org/article/225262

יש בהידברות עוד המון https://www.hidabroot.org/magazine/section/56572