LIKEBOOK1313
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
שרירו דאבו, מאותתים לו בכל תזוזה מזערית על שהנחיל להם בדקות הסבל האחרונות. יונתן ביצע תרגילי מתיחות, מרפה ומקל קמעא על עצמותיו התפוסות.
"תן לי גלגול כתף". גיל טפח על שכמו, מפריח בנגיעה זו את המנוחה נטולת הדרור בה התאווה יונתן לשקוע.
"דחוף לעכשיו?" הקשה בקול ילדותי מתרפס, שפתו העליונה משתרבבת בחנופה.
גיל חייך, שיקול דעת ניבט מבת שחוקו. "אם לא בא לך על משברי משימה שוודאי, כאזרח נעדר קואצ'ינג, לא תגבר עליהם, אזי שתרגולי לחימה אלו המצרך הנחוץ לך מכל".
יונתן כיווץ גביניו, לא קולט את הפירוש המילוני לקונספט שהנחית עליו הסוכן. "קואצ'ינג?"
"אימון אישי". גיל שילב ידיו, כפו הימנית נטויה לפן החלוני שבחלקה, מרמז ליונתן להסתער על השטיח.
יונתן הפנים את עובדת צורך התקופה והתרומם, חדור אנרגייה, לנגלת הדרכה ממוחזרת. גיל המדריך התביית על קונג-פו – לוחמה סינית. תחילה רצה ללמד את הבחור קראטה, אך זה השמים אותו באליפותו הקרבית בנינג'סטו וקראטה. גיל נדהם מיכולותיו של יונתן בהתאם לגילו הטינאיג'ר. הוא השתאה כנגד תרגילי הבסיס וכלה במאתגרים והמורכבים מעבר בהם שלט יונתן הנהגה טוטלית כבקיא ושנון, לא משתמט מקוצם של חוקי הברזל. ידיו נעות בלולניות בזק, כצלליות שקופות, נדמות לרוח רפאים.
"יונתן! היכן הוכשרת לקרבות? אתה מאסטר!" גיל דרש ממנו לבצע מיני קטגוריות תרגול בלוחמות להן נחנך, לא מעניק לו מרווח נשימה נקי כשהבעתו מוכת התדהמה אוזרת תעצומה. "מי אימן אותך?"
יונתן, מגיר זעה ממצחו, עצמות לחייו מוברשות ממאמץ, התיישב על רצפת העץ המבודדת בגלי חום, מהווה לו מקור לכבשן מאופף. חרף הקרירות השוררת בחוץ, גופו בער, זועק על שיעור כושר מפרק. הוא לקח בתודה ממחטת בד מידו המושטת של גיל, מוחה את צווארו הבוהק.
הסוכן - שהתמודד במאבק כצמד ליונתן - הזיע אף הוא, אך פניו לא העידו על השקעת משאבי חוסן פיזי מכבידים. הוא עוגן ובוצר לקרבות דמים מסכנים ואלימים בלייב. גיל הביט על יונתן, מצפה להסבר שיניח את דעתו. בפיטר צעיר כמותו, עוד לא פגש.
"אמא שלי שלחה אותי למדריך הטוב ביותר בארץ שיאמן אותי". הוא עפעף, נזכר באימו שבביתו הקט בישראל. עיניה החומלות מתבוננות עליו מתוך ענן אפור, גשום. "היא הכינה אותי למקרה ש... למקרה שאבא יצוץ בפתאומיות".
"אהה". גליה נקטה בתבונה. בוודאות חרוצה. "אמא חכמה יש לך".
יונתן חייך, אישור נחזה מאישוניו הכהים, כמיהה נשקפת מהמסגרת הבהירה. "זה נכון".
"אני משער לעצמי שהיא מגוננת עליך באלף עיניים".
"מליון. אמא שלי כובלת אותי על בריח במה שרק אפשר". חיוכו התעמעם ומבעו התכרכם. "לפעמים אני מרגיש לידה תינוק".
"למה? כיוון שהיא דואגת לך?!"
"אלא מה?" יונתן הניח את הממחטה המוכתמת על השידה והזדקר על רגליו. "נראה לך נחמד לצאת לטיול עם החברה מצוייד במשא שאמא שלך בבית מתוחה על קפיץ?!"
גיל הביט בו. הזדהות, אמפתיה ורגש כובש קולחים מעיניו בתדרים לליבו של הנער הפגיע, זה שהתבגר בחודש והתחסן במגן קשקשים משוריין קליעי מידע מפוצץ, מחשמלים את כל ישותו. "אתה צודק, יונתן. בהחלט. אבל חשבת על אמא? על הפחד בו היא שרויה, יום-יום, רגע-רגע?"
"מה השאלה?!" מבטו של יונתן נדד אל החלון הפתוח, אדניותיו יפהיפיות באור השמש. שדות ירקרקים ועצים גזומים לצורות סימטריות קרצו לו על שלל צבעם המושך בפנורמה הפסטורלית שנחזתה לפניו. "לכן אני פה".
גיל לא ירד לסוף דעתו. "מה?"
"אם לא הייתי חושב על אמא, לא הייתי נוטש את ישראל".
"מה הקשר? הרי הוטסת לכאן בשל העזרה שעליך לתמוך מקרוב. אמך התנגדה, כך הבנתי".
יונתן פסע לחלון לשאוף אוויר צח, נושם את החופשיות הזמנית הנתונה לו. "נכון. אך אם לא הייתי טס בסופו של דבר בגין הפיגוע, אני סמוך ובטוח שהייתי מגיע לפה בנסיבות אחרות".
גיל הסתקרן. בחור מעניין יונתן. "ומה הן , אם אפשר לדעת?"
"אחי". פוני קדמי קצוץ בקפידה, בלונדיני חלק, הסטיר למצחו בנשיפת הבריזה.
"אחיך?" גיל התקדם לכיוונו, זהיר בדיבורו. "אתה מתכונן לשלוף אותו משם?"
יונתן בוש בדמעה שתלתה בזוית עינו, משיט מבטו הצדה. "לא הייתי מגדיר 'לשלוף'. נשמע קל מדיי".
ליבו של גיל נצבט. מסכן יונתן. הוא מעז להתפרע בדמיונו, מרחיק לכת. לעולם לא יצליח לחלץ את לאון מצפורני אביו. אחיו הבכור שבוי בדעות האיסלאם. לשכנע אותו ביהדותו אין זה מן הרדוד שבמבצעים. סאלים ממגנט כל אדם ברדיוס הקרוב אליו, אם כי גם הרחוקים, ובעת שמעלים בפניו סממן 'כפירה', הוא פשוט מנתץ את המגנזיום.
"יונתן". גיל נשם, מרים עיניו השמימה. "אסור לך לחמם אותו. אביך בעל פתיל קצר אם קיים בכלל, כפי שתיארו בפניך יודעי דבר. ברגע שתנסה לפתח עם לאון שיחה שלא תמצא חן בעיניו, הוא יפעל בכל האמצעים שברשותו נגדך, ותאמין לי שיש באמתחתו רבים".
יונתן תחב ידיו בכיסיו, בולם בכך את הרעד שחלף בהן. "אני יודע. אבל אעשה הכל עבור אימי. לאון הוא בנה. ולכל הדעות, היא כשירה מאבי לגידול הילדים".
"נכון". הרטט הקל שפקד את גופו של יונתן לא נפלא מעיניו של הסוכן. "אבל, יונתן. כלל יסוד שלמדתי בסוכנות ואין לעבור עליו הוא: לדחפים אמוציונאליים אין חלקה פנוייה. הם מבלבלים אותנו. מסלפים את המציאות. אתה מחוייב למדינה שלך. לאחיך היהודים. אל תשכח את זה".
הבחור התמיר ניצב זקוף, עיניו שבות לאלו של גיל. העצבות, הבדד והסבל נילחמים בהן כנגד המחוייבות, קיום מצות 'הצלת נפשות ישראל'. צבען הבהיר מצטלל, טהור וזך יותר. "אני יודע. ואני מתפלל לאבי שיגיש לפניי את הזכות ליישום שני משימות אלו. ואין האחת נופלת מחברתה".
"אביך?"
"כן, גיל". יונתן חייך, מרשים באצילותו. "גם שלך".
"תן לי גלגול כתף". גיל טפח על שכמו, מפריח בנגיעה זו את המנוחה נטולת הדרור בה התאווה יונתן לשקוע.
"דחוף לעכשיו?" הקשה בקול ילדותי מתרפס, שפתו העליונה משתרבבת בחנופה.
גיל חייך, שיקול דעת ניבט מבת שחוקו. "אם לא בא לך על משברי משימה שוודאי, כאזרח נעדר קואצ'ינג, לא תגבר עליהם, אזי שתרגולי לחימה אלו המצרך הנחוץ לך מכל".
יונתן כיווץ גביניו, לא קולט את הפירוש המילוני לקונספט שהנחית עליו הסוכן. "קואצ'ינג?"
"אימון אישי". גיל שילב ידיו, כפו הימנית נטויה לפן החלוני שבחלקה, מרמז ליונתן להסתער על השטיח.
יונתן הפנים את עובדת צורך התקופה והתרומם, חדור אנרגייה, לנגלת הדרכה ממוחזרת. גיל המדריך התביית על קונג-פו – לוחמה סינית. תחילה רצה ללמד את הבחור קראטה, אך זה השמים אותו באליפותו הקרבית בנינג'סטו וקראטה. גיל נדהם מיכולותיו של יונתן בהתאם לגילו הטינאיג'ר. הוא השתאה כנגד תרגילי הבסיס וכלה במאתגרים והמורכבים מעבר בהם שלט יונתן הנהגה טוטלית כבקיא ושנון, לא משתמט מקוצם של חוקי הברזל. ידיו נעות בלולניות בזק, כצלליות שקופות, נדמות לרוח רפאים.
"יונתן! היכן הוכשרת לקרבות? אתה מאסטר!" גיל דרש ממנו לבצע מיני קטגוריות תרגול בלוחמות להן נחנך, לא מעניק לו מרווח נשימה נקי כשהבעתו מוכת התדהמה אוזרת תעצומה. "מי אימן אותך?"
יונתן, מגיר זעה ממצחו, עצמות לחייו מוברשות ממאמץ, התיישב על רצפת העץ המבודדת בגלי חום, מהווה לו מקור לכבשן מאופף. חרף הקרירות השוררת בחוץ, גופו בער, זועק על שיעור כושר מפרק. הוא לקח בתודה ממחטת בד מידו המושטת של גיל, מוחה את צווארו הבוהק.
הסוכן - שהתמודד במאבק כצמד ליונתן - הזיע אף הוא, אך פניו לא העידו על השקעת משאבי חוסן פיזי מכבידים. הוא עוגן ובוצר לקרבות דמים מסכנים ואלימים בלייב. גיל הביט על יונתן, מצפה להסבר שיניח את דעתו. בפיטר צעיר כמותו, עוד לא פגש.
"אמא שלי שלחה אותי למדריך הטוב ביותר בארץ שיאמן אותי". הוא עפעף, נזכר באימו שבביתו הקט בישראל. עיניה החומלות מתבוננות עליו מתוך ענן אפור, גשום. "היא הכינה אותי למקרה ש... למקרה שאבא יצוץ בפתאומיות".
"אהה". גליה נקטה בתבונה. בוודאות חרוצה. "אמא חכמה יש לך".
יונתן חייך, אישור נחזה מאישוניו הכהים, כמיהה נשקפת מהמסגרת הבהירה. "זה נכון".
"אני משער לעצמי שהיא מגוננת עליך באלף עיניים".
"מליון. אמא שלי כובלת אותי על בריח במה שרק אפשר". חיוכו התעמעם ומבעו התכרכם. "לפעמים אני מרגיש לידה תינוק".
"למה? כיוון שהיא דואגת לך?!"
"אלא מה?" יונתן הניח את הממחטה המוכתמת על השידה והזדקר על רגליו. "נראה לך נחמד לצאת לטיול עם החברה מצוייד במשא שאמא שלך בבית מתוחה על קפיץ?!"
גיל הביט בו. הזדהות, אמפתיה ורגש כובש קולחים מעיניו בתדרים לליבו של הנער הפגיע, זה שהתבגר בחודש והתחסן במגן קשקשים משוריין קליעי מידע מפוצץ, מחשמלים את כל ישותו. "אתה צודק, יונתן. בהחלט. אבל חשבת על אמא? על הפחד בו היא שרויה, יום-יום, רגע-רגע?"
"מה השאלה?!" מבטו של יונתן נדד אל החלון הפתוח, אדניותיו יפהיפיות באור השמש. שדות ירקרקים ועצים גזומים לצורות סימטריות קרצו לו על שלל צבעם המושך בפנורמה הפסטורלית שנחזתה לפניו. "לכן אני פה".
גיל לא ירד לסוף דעתו. "מה?"
"אם לא הייתי חושב על אמא, לא הייתי נוטש את ישראל".
"מה הקשר? הרי הוטסת לכאן בשל העזרה שעליך לתמוך מקרוב. אמך התנגדה, כך הבנתי".
יונתן פסע לחלון לשאוף אוויר צח, נושם את החופשיות הזמנית הנתונה לו. "נכון. אך אם לא הייתי טס בסופו של דבר בגין הפיגוע, אני סמוך ובטוח שהייתי מגיע לפה בנסיבות אחרות".
גיל הסתקרן. בחור מעניין יונתן. "ומה הן , אם אפשר לדעת?"
"אחי". פוני קדמי קצוץ בקפידה, בלונדיני חלק, הסטיר למצחו בנשיפת הבריזה.
"אחיך?" גיל התקדם לכיוונו, זהיר בדיבורו. "אתה מתכונן לשלוף אותו משם?"
יונתן בוש בדמעה שתלתה בזוית עינו, משיט מבטו הצדה. "לא הייתי מגדיר 'לשלוף'. נשמע קל מדיי".
ליבו של גיל נצבט. מסכן יונתן. הוא מעז להתפרע בדמיונו, מרחיק לכת. לעולם לא יצליח לחלץ את לאון מצפורני אביו. אחיו הבכור שבוי בדעות האיסלאם. לשכנע אותו ביהדותו אין זה מן הרדוד שבמבצעים. סאלים ממגנט כל אדם ברדיוס הקרוב אליו, אם כי גם הרחוקים, ובעת שמעלים בפניו סממן 'כפירה', הוא פשוט מנתץ את המגנזיום.
"יונתן". גיל נשם, מרים עיניו השמימה. "אסור לך לחמם אותו. אביך בעל פתיל קצר אם קיים בכלל, כפי שתיארו בפניך יודעי דבר. ברגע שתנסה לפתח עם לאון שיחה שלא תמצא חן בעיניו, הוא יפעל בכל האמצעים שברשותו נגדך, ותאמין לי שיש באמתחתו רבים".
יונתן תחב ידיו בכיסיו, בולם בכך את הרעד שחלף בהן. "אני יודע. אבל אעשה הכל עבור אימי. לאון הוא בנה. ולכל הדעות, היא כשירה מאבי לגידול הילדים".
"נכון". הרטט הקל שפקד את גופו של יונתן לא נפלא מעיניו של הסוכן. "אבל, יונתן. כלל יסוד שלמדתי בסוכנות ואין לעבור עליו הוא: לדחפים אמוציונאליים אין חלקה פנוייה. הם מבלבלים אותנו. מסלפים את המציאות. אתה מחוייב למדינה שלך. לאחיך היהודים. אל תשכח את זה".
הבחור התמיר ניצב זקוף, עיניו שבות לאלו של גיל. העצבות, הבדד והסבל נילחמים בהן כנגד המחוייבות, קיום מצות 'הצלת נפשות ישראל'. צבען הבהיר מצטלל, טהור וזך יותר. "אני יודע. ואני מתפלל לאבי שיגיש לפניי את הזכות ליישום שני משימות אלו. ואין האחת נופלת מחברתה".
"אביך?"
"כן, גיל". יונתן חייך, מרשים באצילותו. "גם שלך".
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים