דיון ריקוד הורה סוער על המוּגלוֹת

[7שבע7]

חולקת.
כשכתבתי כאן כל מיני קטעים מצחיקים, והעלתי פה הרבה.
קיבלתי פידבקים, לייקים, והערות משמחות.
ובסיפור עכשיו [לכתחילה] וואי וואי.
בדקו את המילים, הפיסוק אפילו הבכי של מירי היה נראה מוגזם.
ואם על קלות דיברת.. אז קטע סאטירי זה עניין של דקות ספורות, בדרך כלל כמו מהירות ההקלדה.

אז כנראה שזה באמת אישי, לפי סגנון הכתיבה של כל אחד...

 

[shevi123]

רגש - הוא דוקא מהסוג הכואב, עצוב עד כדי אלם, מדכא?

לאו דווקא.
אבל הוא פשוט יותר דומיננטי ועוצמתי.
ושוב, עניין של טעם וריח

 

[פירי]

לאו דווקא.
אבל הוא פשוט יותר דומיננטי ועוצמתי.
ושוב, עניין של טעם וריח

לדעתי, כשזה לא ממקום של חיבור לפעמים זה אולי עצלנות? או דרך קלה לכתוב משהו שיסעיר?
כי כל רגש יכול להיות דומיננטי ועוצמתי, אבל זה אכן פחות קל.

 

[shevi123]

כשזה לא ממקום של חיבור

מבחינתי זה שלב מקדים וקריטי לכל כתיבה.
יש הבדל גדול האם הסופר בוחר לכתוב עצוב ואז מחפש נושא רטוב ועוצמתי.
או להיפך.
לדוגמא, בסיפור שהתחלתי (דמעה דוממת), הנושא וההעלאה למודעות קדמו לעניין הרגש.
מה לעשות שהנושא מעצם היותו הוא רגיש וכאוב מאד.
עצרתי להפסקה, כששמתי לב שייתכן ונסחפתי לאור תגובות שקבלתי.
וכאן לדעתי, מגיעה העבודה של המינון, לתאר אבל לא להיסחף. גם אם זה תואם למציאות, אך קשה מדי לעיכול.

 

[yonatanr]

הערה כללית, נראה שלאחרונה הפורום מוצף בחומרים שסוחטים את בלוטות הרגישות לכאב שלנו עד הסוף.
אולי זו המגמה גם בספרים החדשים ובסיפורים בעיתונות. כבר עברנו את שלב ריסוק הטאבואים ושחיטת הפרות הקדושות. עכשיו זאת סתם סחיטה של מיצי הקיבה שלנו. סחיטה לשם פופולריות וחליבת תגובה מהקוראים. אולי סתם לנענע. בלי אחריות או התחשבות במה שזה עושה לקוראים ולנינוחות שלהם.
למה?

איך אמר @יעקב1245 ?
כאן זה 'הצ'ופצ'יק של הקומקום'...

 

[וי שלוק]

המזוכיסט מבקש מהסדיסט שישפוך עליו את המים הרותחים.
השלומיאל מתנדב לעזור, ובטעות שופך על עצמו

נתן, טור! טור על התיאור המתנגן הזה.
בבקשה. אני מתחנן בשם קוקי שנשכחה במחסן חשוך וקר, וכל שאר הגיבורים המדהימים שלך.

 

[אנטיפטרוסה]

נתן, טור! טור על התיאור המתנגן הזה.
בבקשה

תחינה נואשת של אלה שנתקעו בין המזוכיסט, הסדיסט וכל שאר הירקות. אבל דחוף.

לדעתי, כשזה לא ממקום של חיבור לפעמים זה אולי עצלנות? או דרך קלה לכתוב משהו שיסעיר?
כי כל רגש יכול להיות דומיננטי ועוצמתי, אבל זה אכן פחות קל.

כמו שכבר צויין, קל זה אינדיקציה של כישורים אינדבידואליים... כל אחד ומה שמגיע אצלו ב'שלוף'.

 

[פירי]

כמו שכבר צויין, קל זה אינדיקציה של כישורים אינדבידואליים... כל אחד ומה שמגיע אצלו ב'שלוף'.

התכוונתי דרך קלה להסעיר ולסחוף, לאו דוקא קלה לכתיבה.

 

[אנטיפטרוסה]

התכוונתי דרך קלה להסעיר ולסחוף, לאו דוקא קלה לכתיבה.

הייתי מגדירה את זה אחרת -
זו דרך קלה לייצר דיונים רותחים והרבה בלגן ואקשן. זה נכון, מסכימה לגמרי
כי טור סאטירי, אפילו המוצלח ביותר, לא מקבל רבע מהרייטינג והבלאגן של טור מרגש ונוגע ללב (במיוחד אם הנושא הוא זוגיות מפוצלחת)

 

[Natan Galant]

המזוכיסט מבקש מהסדיסט שישפוך עליו את המים הרותחים.
השלומיאל מתנדב לעזור, ובטעות שופך על השלימזל.
הנודניק מתעניין אם זה היה באמת רותח,
והיאכנע שואלת כמה עלו המכנסיים של השלימזל...

(השורה הרביעית מתנת חבר ותיק)

 

[אנטיפטרוסה]

.

 

[הפצחן]

הני מילי דסלנגי דמבדרא גבי הני בחורי ישיבתי דמקפצי ביני עמודי דאולמי...
ו@אברוּמי יהיה המתחיל.
רמז רמוז מרומז: ע"ע סוללה חלשה, מגזין זמן שבט ע"ז

 

[פירי]

הייתי מגדירה את זה אחרת -
זו דרך קלה לייצר דיונים רותחים והרבה בלגן ואקשן. זה נכון, מסכימה לגמרי
כי טור סאטירי, אפילו המוצלח ביותר, לא מקבל רבע מהרייטינג והבלאגן של טור מרגש ונוגע ללב (במיוחד אם הנושא הוא זוגיות מפוצלחת)

זה לא מוחלט כמובן.
אז מי שרוצה לעבוד פחות קשה...
(אני חוזרת על עצמי אז כבר לא המשכתי את המשפט)

 

[מ"ם]

בלתק
אאלט כדבב
פה:

דיון - ספרות יגון ואנחה

פעם אמרה לי חברה שהיא לא מסוגלת לקרוא ספרים על השואה. ואני, שמגיל 13 קראתי את "ניחוח פרחי שלג" ו"לך לך בני" 3 פעמים בשנה, לא הבנתי אותה. "אנשים עברו את זה ואת לא יכולה לקרוא על זה?" שאלתי אותה בפליאה. *** מאז החתונה, קשה לי לקרוא על גירושין, אלמנות, או בעיות קשות בנישואין, ומאז שנולד הילד...

www.prog.co.il

 

[אנטיפטרוסה]

וואס איז

אאלט כדבב

?

 

[מ"ם]

כדבב איש אל רעהו...

אם אני לא טועה
כבר דנו בזה באריכות.
בלינק המצורף.
(ובהודעות מקצועיות לגופו של דיון! פלאי פלאים)

 

[anotherית]

יש כאן ערבוב כלשהו.

יש את ההומור, שלמי שיש את זה יש, ומי שלא, עדיף שלא ינסה. כמו יין וחזנות, או שזה הכי טוב שיש, או שזה פח.
ויש את ספרות הרגש. שהיא נשית יותר.

בתוך הרגש, יש את המתארים את החיים אז איז. בלי שינויים, עצוב, עצוב. אבל זה אמת.
ויש את המגזימים והסוחטים.

יש את הצועקים, שזה הרמקול שלהם.
ויש את מי שמחפש דרך קלה החוצה. כמו ההודעה הפותחת.

עכשיו זאת סתם סחיטה של מיצי הקיבה שלנו. סחיטה לשם פופולריות וחליבת תגובה מהקוראים. אולי סתם לנענע. בלי אחריות או התחשבות במה שזה עושה לקוראים ולנינוחות שלהם.

וכמו שאמרה לי עיתונאית מסוימת, כמה שיותר מכתבים נזעמים מגיעים אל המערכת בגללי, ככה הצלחתי יותר.

 

[אפילו]

ומי שרוצה חשיפה רחבה והרבה תגובות אכן צריך לכתוב משהו שיגרום לזה לקרות.

בסדר, בסדר.
אבל לדעתי צריך למצוא את הדרך לסחוט את הדמעות ולהעלות אחר כך חיוך. (כי עצוב עצוב, יש מספיק ממציאות.)
ואני לא מתכוונת "להפי ענד" הקיטשי שעושים, אלא למשהו עם לימוד, מסר, הפנמה וכו'.
שנותן לי עוד משהו חוץ מסיבה לבכות.
וכנראה לכן אני יותר אוהבת לקרוא ספרים מאשר קטעים בהמשכים, הרי כל ספר שיוצא יש לו "משהו".
פעם פחות, פעם יותר (נס שככה, אם לא מה היינו מנתחים על השולחן ?).
אך ב -קטע לבד יש לא פעם פרקים שמשאירים אותך בלי נשימה + שמאלצים לרוץ ולקנות את הבא ברגע שיוצא....
אך אני יודעת שיש אנשים שכן אוהבים את זה,
איך מישהי אמרה פעם? עכשיו תני לי לשקוע במשהו סוחט דמעות לשם ריגוש בלבד.

יש כאן תאורים כ"כ מוחשים שגורמים ללב שלי כיווץ הגון,
בלי לתת לו להתרווח, הרי זה בלי התחלה ובלי המשך...
טוב. כמובן שימשיכו לסחוט את דמעותיי = והתפעלותי על הכושר להוריד תאור כל כך חי...
(אבל אולי אולי, שיוסיפו איזושהי הסבר, על מה ולמה זה, משהו.

ולכן לא משתפת בקטעים שכתבתי, בינתיים הם מדי עצובים
לצערי "הרבה" יותר קל לי לתאר את העצוב....

 

[מנוחה כהן]

ולכן לא משתפת בקטעים שכתבתי, בינתיים הם מדי עצובים
לצערי "הרבה" יותר קל לי לתאר את העצוב....

לכולם, אני חושבת.
ומכמה סיבות..
א- אנחנו בני אדם, וכידוע רוב בני האדם לא רואים כל יום כל היום רק את הטוב שה' נותן לנו, ומובן שזה מתבטא גם בסיפוריהם.
ב- הרבה יותר קל להרגיש רגשות לא חיוביים. תכל'ס, מתי פעם אחרונה הרגשנו שמחים באמת? ואל תגידו 'בחתונה של הבת' כי בזמן הזה דאגתם על כסף, ואוכל, ואולם, ואורחים...
ולכן לייצר סיפור שמח שגם יהיה אמין זה קשה, כי אין הרבה אנשים שבאמת חוו רגשות חיוביים ויכולים לתעד אותם.
ג- (מתחבר ל ב') הקורא מחפש ריגושים. מחפש בספרים (או בסרטים, מוזיקה..) את הרגשות שהוא מרגיש. ספר טוב יוצר הזדהות בין הגיבורים לקוראים, נכון? אז הומור זה כיף ושנון ומצחיק, אבל לא משביע את התאווה להזדהות. את המחשבה שאי שם בקצה העולם יש סופר שהיטיב לקלוע להרגשה שלך..

 

[אנטיפטרוסה]

לכולם, אני חושבת.
ומכמה סיבות..
א- אנחנו בני אדם, וכידוע רוב בני האדם לא רואים כל יום כל היום רק את הטוב שה' נותן לנו, ומובן שזה מתבטא גם בסיפוריהם.
ב- הרבה יותר קל להרגיש רגשות לא חיוביים. תכל'ס, מתי פעם אחרונה הרגשנו שמחים באמת? ואל תגידו 'בחתונה של הבת' כי בזמן הזה דאגתם על כסף, ואוכל, ואולם, ואורחים...
ולכן לייצר סיפור שמח שגם יהיה אמין זה קשה, כי אין הרבה אנשים שבאמת חוו רגשות חיוביים ויכולים לתעד אותם.
ג- (מתחבר ל ב') הקורא מחפש ריגושים. מחפש בספרים (או בסרטים, מוזיקה..) את הרגשות שהוא מרגיש. ספר טוב יוצר הזדהות בין הגיבורים לקוראים, נכון? אז הומור זה כיף ושנון ומצחיק, אבל לא משביע את התאווה להזדהות. את המחשבה שאי שם בקצה העולם יש סופר שהיטיב לקלוע להרגשה שלך..

לא לגמרי מסכימה, גם לטקסט עם הומור טובבבב משובח יש משהו מאוד חזק עם הקוראים - אם המשפטים קולעים והדיאלוגים שנונים, הקורא מתחבר כהוגן....