ר' עקיבא ורחל

[ניצן]

אולי למישהו יש את כל פרטי הסיפור, אני עומדת לספר אותו בשבוע הבא בגן ואני מחפשת חומר מדויק כדי לא להתבלבל בפרטים,

 

[לשם שינוי]

הכי פשוט וקל זה תפתחי ספר התודעה.
אבל אם את רוצה את המקור תבקשי מאחד הגברים אצלכם שיראה לך היכן זה מובא.

בהצלחה רבה!

 

[למען דעת]

איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה (התקדשה לו בצינעה ושלחה אותו ללמוד) שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה (שמע אביה את הדבר הוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו). אזיל יתיב תרי סרי שנין בי רב (הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית הרב). כי אתא אייתה בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי (כאשר שב לביתו הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים). שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים (שמע ר' עקיבא זקן אחד שאומר לה לאשתו עד כמה את נוהגת כאלמנות חיים).
אמרה ליה: אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב (אמרה לו: אם לי היה מקשיב - היה יושב עוד שתים עשרה שנים בבית רב).
כי אתא אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי (כאשר בא הביא אתו עשרים וארבעה אלף תלמידים). שמעה רביתהו הות קא נפקא לאפיה (שמעה אשתו ויצאה לקראתו לקבל פניו). אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי (אמרו לה השכנות: שאלי בגד ללבוש והתכסי בו),
אמרה להו: יודע צדיק נפש בהמתו. כי מטיא לגביה נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה (כאשר הגיעה אליו נפלה על פניה ונישקה את רגליו), הוו קא מדחפי לה שמעיה.
אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא (היו דוחפים אותה שמשיו. אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא).
שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי (שמע אביה שבא אדם גדול לעיר, אמר אלך אליו אולי יפר את נדרי).
אתא לגביה אמר ליה: אדעתא דגברא רבה מי נדרת? (בא אליו. אמר לו ר' עקיבא: על דעת שיהא זה אדם גדול האם נדרת?),
אמר לו: אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת.
אמר ליה: אנא הוא (אמר לו: אפילו אם היה יודע פרק אחד ואפילו הלכה אחת. אמר לו ר' עקיבא: אני הוא).
נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה (נפל כלבא שבוע על פניו ונישקו על רגליו ונתן לו חצי ממונו).
ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי (בתו של ר' עקיבא עשתה לו לבן עזאי כך, שהיה איש פשוט וגרמה ללמוד תורה). והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רתילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא (והוא שאומרים אנשים, דהיינו פתגם מקובל: כבשה אתר כבשה הולכת, כמעשי האם, כך מעשי הבת). (כתובות סג א)

רבי עקיבא איתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע (רבי עקיבא התקדשה לו בתו של כפא שבוע). שמע כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה (שמע זאת כלבא שבוע והדירה מכל. נכסיו). אזלא ואיתנסיבה ליה (הלכה ונישאה לו). בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה.
אמר לה: אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא (בחורף היו ישנים במחסן תבן, היה מוציא לו התבן משערותיה, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך בראשך ירושלים של זהב).
אתא אליהו אידמי להון כאנשא וקא קרי אבבא אמר להו:
הבו לי פורתא דתיבנא דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה (בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם וקרא דפק על הדלת, אמר להם: תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה עליו).
אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה: חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה (אמר לה ר' עקיבא לאשתו ראי איש שאפילו תבן אין לו).
אמרה ליה: ויל הוי בי רב (לך היה בבית הרב).
אזל תרתי סרי שנין קמי דרבי אליעזר ורבי יהושע. למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה שמע מן אחורי . ביתיה (הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, ושומע היה מאחורי ביתו)
דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך, חרא דלא דמי ליך, ועוד שבקך ארמלות חיות כולהון שנין (שמע ר' עקיבא: שאומר לה רשע אחד לאשתו: כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו. הסיבה האחת לכך: שבעלך אינו דומה לך, ועוד סיבה: שבעלך הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים האלו).
אמרה ליה: אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא (אמרה לו: אם הוא היה שומע לי, היה יכול להיות שם עוד שתי עשרה שנים אחרות).
אמר: הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי.
הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא. אתא בעשרין וארבעה אלפי זוגי תלמידי (אמר ר' עקיבא הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי. חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות. אח"כ בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עמו). נפוק כולי עלמא לאפיה ואף היא קמת למיפק לאפיה (יצאו כל העם לקבל פניו ואף היא, אשתו, עמדה לצאת לקבלו).
אמר לה ההוא רשיעא: ואת להיכא. אמר לו: יודע צדיק נפש בהמתו (אמר לה אותו רשע: ואת להיכן הולכת?
אמרה לו, יודע צדיק נפש בהמתו). אתת לאיתחזויי ליה קא מדחן לה רבנן.
אמר להון: הניחו לה שלי ושלכם שלה הוא (באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. אמר ר' עקיבא לחכמים הניחו לה שתורתי שלי ושלכם שלה הוא).
שמע בה כלבא שבוע אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי. (שמע כלבא שבוע שזה הגדול בתורה הוא חתנו - ר' עקיבא, בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו. (נדרים נ א)

המקור לביאור: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hagigey/rachel-2.htm

 

[תלמידים]

יסודו של ר' ישראל סלנטר - בדבר הסלע המטפטף

ר' ישראל סלנטר בספרו אור ישראל (מכתב י') מביא את דברי האבות דרבי נתן (כמדומני שהוא המקור הראשון לסיפור המלא).
מכתב קצר זה ידוע ומפורסם כביסוס הגדול לרעיונו הכביר של ר' ישראל - לימוד מוסר - הגם שאין הדעת מרגשת בשינוי מיידי. אשתדל לסכם בקצרה את ששמעתי והבנתי:

רבים שאלו ושואלים מה היה חידושו הגדול של ר' ישראל סלנטר, הלא לימוד המוסר היה קיים זה מכבר, וכי רק חידש את ההתמדה בה?
אז זהו, החידוש היה עשיית הפעולות הפשוטות - ובעקביות.
תמיד כולנו חושבים שהאדם צומח כבניין; עושה חיזוק רציני במשהו ועוד ועוד וכך הוא גודל, אך למרבה האירוניה - למרות זאת - עיקר הגדילה הוא ע"י התמדה במעשים נכונים פשוטים אך תמידיים, משום שכל חיזוק שאדם מקבל על עצמו, אינו התגלמות "האדם עצמו" אלא האדם בתקופה מרוממת, כשם שגם משבר אינו האדם עצמו אלא תקופה קשה. (לא הכוונה לכוחות האדם, שהם בלי גבול אלא למצבו הרוחני העכשווי), דרגתו הרוחנית של האדם עצמו הוא מצבו הסטטי, וכאשר אדם "תופס חיזוק" הוא מעלה לאט את המצב הסטטי וכך כאשר "ירגע" נקודת המינימום (נקודת הבחירה) תהיה גבוהה יותר. כלומר התקופה יצרה "רושם" (התרשמות הנפש) והרושם הוא הבונה את האדם.
לכן לפעמים גם בלי תקופות של "אורות" אבל מעשים טובים פשוטים תמידיים ועקביים, גם אם לא רואים בפועל את העליה, אבל ישנו 'רושם' ורושם מצטרף לרושם - גם אם הוא נעלם מעיני בשר ודם. ואם רושם הוא הבונה הרי העובדה המוסרית הנדרשת היא להתמיד בהצטרפות הרושם, דבר קשה בהחלט משום שלא רואים שינויים מייד.
ולכן אומר ר' ישראל:
"אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואיננו מתפעל, ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו — ידע נאמנה אם כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות, ברבות העתים, בריבוי הלימוד, "מתקבצות הרשימות הנעלמות - לאדם אחר יהפך", ותאותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה, ויש אשר תבטל, והנסיון יעיד בהשקפה קלה, על לומד מוסר אם מעט כו', ביתר שאת יעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנחנתו"

כאן הוא מביא את דברי האבות דרבי נתן האומר כך:
"בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה"

מדייק ר' ישראל, מיד "חזר" ללמוד תורה?
אלא הבין רבי עקיבא דבר גדול ב"סוד הצטרפות הדברים הפשוטים" וזה לשונו:

"כי ר׳ עקיבא בתחילת לימודו , באין רושם מוצאת אצלו; אמר נואש לנפשו, והראו לו סתירת הדבר משפיכת המים על האבן, אשר לא יראה מאומה השתנות בהאבן, ועכ׳׳ז המחקרים בשכלם גוזרים, כי נעשה רושם נעלם מהרגש אנושי, היא הסיבה לחקיקת האבן
מריבוי המים ברבות הימים, מחתקבצות הרשימות הבלי נרגשות"

"בזאת — האדם אשר לא נטבע טביעה מיתית ברגשת התאות, ושכלו חי לבקש מנוח נפשו לחיי עד, ולבו כלב האבן, מים הרבה ישפוך על נפשו, הוא לימוד המוסרי, ורשימות נעלמות בקרבו יולדו , לנהלהו לדרך החיים, הוא לימוד התורה השקולה כנגד כל העולם, ומצותיה של תורה (ירושלמי פיאה פ״א) ומשולה למים, ומיס המתוקים האלה , יחקקו את לבבו לשמרו מכל רע ולשגות דרכו לטובה".

מקווה שהובנו הדברים כראוי.
אולי לא הכל מתאים לגיל צעיר, אבל רעיון עקרוני זה תמיד אפשר להסביר: הגדולה שבמעשים הלכאורה פשוטים, שעושים "רושם" הגם שאינו נראה לעין.