שיתוף - לביקורת שטויות

[Reizy Esh]

א.

בדרך כלל כשאני חוזרת הביתה בשעה כזאת אמא מתקשרת לשאול מה קורה איתי, מתי אני חושבת לחזור, ובכלל, את שומעת, יקרה שלי? בימים כאלה לא כדאי להסתובב בחוץ עם חברות. את מקפידה על המסכה, כן?

טוב שהיא לא התקשרה היום. התייאשתי מלנסות להסביר שוב שאני עובדת ולא מסתובבת ובטח שלא עם חברות.

איזה יום ארוך. טוב שהגעתי הביתה.

"שלום!" זאת חני גיסתי שיושבת על הספה בסלון ומאכילה את התינוקת שלה.

אני סוגרת את הדלת מאחוריי.

"אה, אתם כאן. איזה נחמד!"

לא, רק לא זה. אין לי כח. לא עכשיו.

"בכזאת שעה את חוזרת הביתה?" נתנאל יוצא מהמטבח, מנגב ידיים. "אני כבר לא בטוח שכדאי שחני תעבוד בחברה הזאת אם זה מקום כזה קרייריסטי."

"זה לא מקום כזה. לא דיברנו על זה?"

למה התחלת, אני אומרת לעצמי. למה.

"אבל הצלחת לדבר עם מישהו בכיר שם?" מאז שחני יצאה לחל"ת הוא חופר על זה, לא משנה שפיטרו בחברה שלנו עובדות ולא מגייסים אף אחת כבר כמה חודשים, ולחני אין בכלל את הניסיון הרלוונטי לפרויקטים אצלנו, ואולי אני גם לא נורא משתוקקת שהיא תעבוד איתי באותה החברה- לא, זה לא נכון. אני הכי רוצה בעולם שהיא תמצא כבר עבודה ואני כל הזמן מעבירה אליה מיילים עם הצעות. אני עושה מה שאני יכולה, בסדר?

"עזוב אותה, נתנאל. היא לא חייבת לטפל בזה מייד."

היא ממש נחמדה, הגיסה שלי. "דיברתי והעברתי קורות חיים. אמרתי לך את זה אתמול. איפה אמא?"

"מכינה ארוחת ערב ומדברת בטלפון. רגע, אבל אתמול אמרת לי שלא דיברת עם המנהל עצמו."

אני בוחרת להתעלם והולכת לכיוון החדר שלי. חני מתרוממת מהספה, רצה אחריי.

"תקשיבי, ממש סליחה, יעקב נרדם ולא רציתי שהוא יתעורר והיה פה רעש מקודם אז השכבתי אותו במיטה שלך---"

החדר שלי חשוך אבל אני מצליחה לראות את התלתלים הבהירים של יעקב, האחיין הכי מתוק בעולם, על המצעים שפרשתי רק אתמול. מישהו הזיז את ערמת הבגדים שהשארתי הבוקר על המיטה והניח אותה- איפה בעצם?

"אני מקווה שזה בסדר מצידך," חני עדיין מאחוריי, "אכפת לך אם נסגור את הדלת? אני כל כך רוצה שהוא יישן טוב."

אני תוהה מה לומר כשהיא כבר נכנסת לחדר שלי, מנשקת את הבן שלה ויוצאת, משאירה אותי במסדרון, התיק של העבודה עדיין על כתפי.


.

 

[Reizy Esh]

ב.

"כל ארוחה שהם יכולים לאכול כאן- אני מאושרת," אמא לוחשת לי אחר כך, במטבח, תוך כדי שהיא מניחה בידיי ערמת צלחות, "לנו זה הרי לא משנה, אני ממילא מבשלת."

אמא שלי כזאת מיוחדת. אני יוצאת לסלון. נתנאל על הספה, כולל הנעליים. קורא עיתון. חני לידו. בוהה במשהו. מנדנדת את העגלה.

"את רוצה שאעזור לך לערוך?"

מה יש לעזור? לשים כמה צלחות? "תודה, זה בסדר". אני מחייכת.

היא חוזרת לנדנוד ולבהייה.

אני מסדרת צלחות ומזלגות.

"תגידי," היא מתעוררת אחרי כמה רגעים, "את זוכרת את אגסי שלמדה איתנו במחזור? נתנאל, אתה דיברת איתה על אגסי?"

נתנאל צוחק לעצמו. אני שותקת.

"אתה שומע אותי?"

"מה? סליחה. הייתי שקוע פה במשהו." הוא מתנתק בקושי מהעיתון. "מה שאלת?"

"שאלתי אם שאלת אותה על אגסי."

"לא, עדיין לא." הוא מניח את העיתון. "צודקת. הוא בחור מעולה, חבל שלא נקדם את זה."

"מי בחור מעולה?" הם לא הולכים להציע לי עכשיו עוד שידוך, נכון?

"אגסי," חני עונה את הברור מאליו, "אח של זאת שהייתה בכיתה של השכנה שלכם, את לא זוכרת אותה? מוכשרת כזאת. אומרים שאח שלה נורא מוצלח. דיברתי עם חברה שלי שמכירה אותם והיא אומרת שהוא בול מתאים לך."

שכנעת אותי, אני כמעט אומרת.

"אני גם ביררתי עליו," זה נתנאל. "ואבא אמר שיברר עוד בימים הקרובים. הוא בחור מצוין."

אמא יוצאת עם בקבוקי שתיה. "אתם מדברים על הרעיון של נתנאל וחני? מה את אומרת, נשמע לך?"

אני רוצה להגיד שעוד לא שמעתי כלום חוץ מזה שכולם חושבים שהוא נורא מתאים לי. במקום זה אני מוצאת את עצמי אומרת בקול "האמת שלא כל כך בא לי להיפגש עכשיו."

"מה?"

"למה?" אמא מסתובבת אליי, "זה בגלל הבחור הקודם וכל הסיפור?"

"מי זה הבחור הקודם?" נתנאל שואל.

"זה הבחור של הבידוד", אמא עונה במקומי. נאנחת.

"אז מה? לא תפגשי בכלל? עד מתי?" למה הוא כל כך לחוץ, נתנאל. מה יש לו. "את מבינה שזה לא הגיוני."

"ואי אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך," זאת חני שמדברת.

"הכל בידי שמים," אומרת אמא, "את יודעת שחס וחלילה גם בעבודה או באוטובוס יכול להיות מישהו חולה. אי אפשר לעצור את החיים."

הם מסתכלים עליי, כולם.

"זה לא רק הבידוד." אני לא יודעת למה אני ממשיכה לנהל את השיחה הזו. "לא יודעת. להתארס בתקופה הזו לא נשמע לי הכי כיף."

"איזה שטויות," חני קמה, מביטה בי כאילו אכזבתי אותה או משהו. "אז מה, אז מקסימום לא יהיה אירוסים גדול ולא חתונה גדולה. אז מה? לא זה מה שחשוב."

"היום זה נראה לי ממש מיותר, החתונה הענקית שהייתה לנו," גם נתנאל מתרומם.

"הייתה לכם חתונה שמחה מאד," אמא שלי אומרת מהצד.

"הכי שמחה", נתנאל מחייך, ואני נזכרת בשבת האחרונה שחני הגיעה אלינו, לפני החתונה, ואיך היא כמעט בכתה על זה שההזמנות היפות נגמרו והיא הייתה צריכה לשלוח לחלק מהחברות הזמנות שאבא שלה הדפיס באיזה בית דפוס פשוט וזול.

"הייתה לנו חתונה מדהימה, אבל העיקר זה מה שבא אחר כך," חני צוחקת משום מה, והיא ונתנאל מחליפים מביטים, מסוג המבטים האלה של זוג נשוי, ויש במבט שלהם, ברבע השנייה הזאת, כל כך הרבה.
מעניין איזה מבט יהיה לי ולבעלי. לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.

.

 

[+shira]

פשוט מעולה. לשנות דחוף ל"סיפור בהמשכים"!
הייתי משאירה קצת זמן לעיבוד בין פרק א' לב'.
בנוסף, בפרק א' סוגיית הרווקות לא מדוברת במילים מפורשות, ובכל זאת הפער בינה לבינם, הבדידות והתסכול עוברים מצוין.
בפרק ב' כבר עברנו לדבר גלויות על הצעות שידוך וקנאה במבטים...
אישית אני מתחברת לסגנון המרומז יותר.

 

[shira bira]

וואו.
מעולה.
נגעת בעדינות בכל כך הרבה חוטי כאב חשופים.
הפלאת לספר "את" ולא "על".
מצפה להמשך.

 

[Reizy Esh]

פשוט מעולה. לשנות דחוף ל"סיפור בהמשכים"!

מצפה להמשך.

תודה רבה, כל כך משמח!
האמת היא שהסיפור נכתב על מנת להישאר במסגרת הזו, כסיפור קצר.
בתקופה האחרונה אני מנסה בעיקר את הז'אנר הזה,
מתוך ניסיון לשקף כמה שיותר דווקא בתוך מסגרת זמן קצרה מאד.
חילקתי אותו לשני פרקים בעיקר מסיבות טכניות,
כי לי אישית ממש לא נח לקרוא הודעות ארוכות מידי.
אני מבינה בדיעבד שזה כנראה לא היה מוצלח? למשל זה:

הייתי משאירה קצת זמן לעיבוד בין פרק א' לב'.

אשמח לדעתכם. האם הסיפור מרגיש קטוע?

הפלאת לספר "על" ולא "את".

איזו מחמאה שווה! זה משהו שאני מאד עובדת עליו. שוב תודה!
ולכן הופתעתי מזה-

אישית אני מתחברת לסגנון המרומז יותר.

גם אני! כמה שיותר מרומז. מזדהה אתך לחלוטין.
אני מאד מאמינה באינטליגנציה של הקורא ובהשארת נקודות פתוחות למחשבה,
ותמיד העירו לי על זה שאני מגזימה.
היו כמה שטענו, בסיפורים אחרים שכתבתי, שהכוונה שלי אינה ברורה.
אז תודה על ההארה שלך.

 

[+shira]

ולכן הופתעתי מזה-

להיפך. בשני הפרקים הכתיבה הייתה איטלגנטית והרגשות - לא מואכלים בכפית.
פשוט בגלל שהפרק הראשון הפליא כל כך "לספר את ולא על" (חתיכת ביטוי יפה, אגב) - הוא סימן רף מסוים מבחינתי גם לשני...

 

[shira bira]

לספר את ולא על
טעות שלי ותיקנתי.

 

[כנפיים]

מקסים! ממש אהבתי את הסגנון ואת התוכן. מחכה להמשך!

 

[Reizy Esh]

לספר את ולא על

אפילו לא שמתי לב

מחכה להמשך

תודה! איזה כיף פה.
אני מבינה שהסיפור אכן נראה קטוע.
בתום לבי חשבתי שהוא מסתיים כאן.

בשולי הדברים,
אני מקווה שאנשים כועסים על הנפשות הפועלות בסיפור ולא עליי.
ואם כן אז תסבירו למה

.

 

[Angular]

מעולה! אוהבת מאד את הכתיבה ואת הסיפורים שלך!

ואני גם בעד סיפורים קצרים, וסוף פתוח עוד יותר טוב, אבל באמת כאן הרגיש לי טיפונת קטוע (לא בין א' ל-ב', אלא סוף הסיפור).
אפשר לפתור את זה במשפט שניים בסוף, אבל בטח שנעדיף המשך

 

[anotherית]

אני מבינה שהסיפור אכן נראה קטוע.
בתום לבי חשבתי שהוא מסתיים כאן.

איזה יופי!
והסיפור לדעתי לא קטוע בכלל. הייתי שמחה להמשך.
אבל אני אוהבת סיוף פתוח. וקטע קצר.

 

[פירי]

כתיבה יפה מאד!!!
אם יבוא המשך אני לא מתנגדת, אבל דוקא לא הרגיש לי קטוע.
הבאת פה סיפור אחד, מתוך חיים שלמים.
אהבתי מאד.

 

[Reizy Esh]

מעולה! אוהבת מאד את הכתיבה ואת הסיפורים שלך!

ואני גם בעד סיפורים קצרים, וסוף פתוח עוד יותר טוב, אבל באמת כאן הרגיש לי טיפונת קטוע (לא בין א' ל-ב', אלא סוף הסיפור).
אפשר לפתור את זה במשפט שניים בסוף, אבל בטח שנעדיף המשך

תודה!
אם מתחשק לך- מעניין לשמוע אילו משפטים היית רוצה לראות בסוף, כסיום?
מבחינת תוכן, כמובן, לא מצפה שתנסחי.

איזה יופי!
והסיפור לדעתי לא קטוע בכלל. הייתי שמחה להמשך.
אבל אני אוהבת סיוף פתוח. וקטע קצר.

תודה!!!
גם אני אוהבת מאד סיפור עם סוף פתוח, כזה שגורם לי להצטער שכבר נגמר אבל ממשיך ללוות אותי אחר כך.

הבאת פה סיפור אחד, מתוך חיים שלמים.

וואו, שמחת אותי ממש עם ההגדרה הזאת
זה מה שאני מנסה לעשות בסיפורים מהסוג הזה-
"לשלוף" רגעים בודדים מתוך חיי הדמות, רגעים שיעבירו המון סאבטקסט וישקפו מערכות יחסים, קונפליקטים ומאבקים פנימיים של חיים שלמים.

 

[קופי 100]

מעולה ממש!

 

[7שבע7]

איזה כתיבה נהדרת! היטבת לתאר רגשות - בלי לתאר אותן ממש. העברת אותן דרך הסאבטקסט, ואף שלכאורה אין כאן רגשות של הגיבורה - לא של צער, של כעס, לא של עלבון - כל הרגשות הללו עוברים מצוין אל הקורא, והוא מזדהה איתה לגמרי, ובעצם עושה במקומה את המלאכה - מצטער, כועס, נעלב...
מצוין ממש!

 

[כנפיים]

אני מבינה שהסיפור אכן נראה קטוע.
בתום לבי חשבתי שהוא מסתיים כאן.

לי הוא לא היה נראה קטוע מהפן הסיפורי, אבל זו בהחלט זווית שאין לה הרבה במה. הרגשתי כאילו הסטת וילון, ועוד לפני שהספקנו ממש להבין, ולחשוב על זה, הוא נסגר, וזה קצת חבל. נראה לי שיש תועלת גדולה בספורים מהזווית הזו.

 

[C.C]

זו בהחלט זווית שאין לה הרבה במה

אני חולקת על זה. כן יצא לי להיתקל הרבה בתחום הזה, אבל זה באמת תחום מאד רגיש ולא כל אחד יודע לכתוב באמת כמו שצריך...

 

[Reizy Esh]

מעולה ממש!

תודה

איזה כתיבה נהדרת! היטבת לתאר רגשות - בלי לתאר אותן ממש. העברת אותן דרך הסאבטקסט, ואף שלכאורה אין כאן רגשות של הגיבורה - לא של צער, של כעס, לא של עלבון - כל הרגשות הללו עוברים מצוין אל הקורא, והוא מזדהה איתה לגמרי, ובעצם עושה במקומה את המלאכה - מצטער, כועס, נעלב...
מצוין ממש!

הפרגון שלך מיוחד ומדויק!
ממש הרחבת לי את הלב.
תודה!

לי הוא לא היה נראה קטוע מהפן הסיפורי, אבל זו בהחלט זווית שאין לה הרבה במה. הרגשתי כאילו הסטת וילון, ועוד לפני שהספקנו ממש להבין, ולחשוב על זה, הוא נסגר, וזה קצת חבל. נראה לי שיש תועלת גדולה בספורים מהזווית הזו.

אני שמחה ממש שהתחברת לזווית שהבאתי.
מסכימה אתך לחלוטין שבטווח המילים של הסיפור הזה קשה לספר יותר מכדי "הסטת וילון" (זו הגדרה כל כך יפה, אני רואה את הוילון מוסט מול עיניי).
השאלה האם אין מקום לסיפורים מסוג זה בפני עצמם, כסיפור קצר.
ברור שיש כאן חומר לסיפור ארוך הרבה יותר, עם המון קווי עלילה ודמויות נוספות; סיפור שיכול להתפתח לכדי עשרות עמודים.
אני מהרהרת בקול אם זה לא חלק מהייחודיות בסיפור הזה, במבנה הזה. מסכימה שבדרך כלל אני לפחות, אישית, פחות נתקלת בסיפורים קצרים כאלה.

 

[כנפיים]

אני מהרהרת בקול אם זה לא חלק מהייחודיות בסיפור הזה, במבנה הזה. מסכימה שבדרך כלל אני לפחות, אישית, פחות נתקלת בסיפורים קצרים כאלה.

זה מיוחד ומעולה בפני עצמו. רק ביקשתי עוד מהזווית הזו.
דווקא נתקלת בסיפורים קצרים כאלה, ואוהבת את זה ככה. התכוונתי שאני נתקלת פחות בסיפורים מזווית הרווקה שבבית.

 

[7שבע7]

חומר לסיפור ארוך הרבה יותר, עם המון קווי עלילה ודמויות נוספות; סיפור שיכול להתפתח לכדי עשרות עמודים.

אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם זה היה סיפור ארוך... מן הסתם היה צורך להביא אותו לכדי פתרון כלשהו, מן הסתם נישואין של הגיבורה - ואז חלק מהאפקט היה הולך לאיבוד... האפקט הזה של ההישארות בתוך הכאב, ההבנה שלו עד הסוף, ההזדהות איתו לבד, בלי לחכות לפתרון קסמים...
בקיצור, אני איתך. יש פה בהחלט ייחודיות בכך שזה סיפור קצר.